מי שלא במשפחה - משלם את המחיר

התרבות המושחתת קיימת גם בחברות במגזר העסקי - וגם שם היא גורמת נזק אדיר

איתן אבריאל
איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איתן אבריאל
איתן אבריאל

דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר הוא אחד המסמכים המאלפים שחוברו בשנים האחרונות בנוגע להתנהלות המגזר הציבורי בישראל. במשך השנים התרגלנו למצוא בדו"ח המבקר קלקולים נקודתיים ואישיים - פה התגלו חריגות שכר, שם נחשפו בזבוזים - חלק מהם מנהלתיים, וחלק מהם בעלי ניחוח פלילי. הדו"ח הנוכחי חושף משהו אחר: שיטות עבודה ותרבות ארגונית שגורמות לחלקים נרחבים במגזר הציבורי לא לתפקד, או הופכות אותם למושחתים מן היסוד.

לא כולם הופתעו מהדו"ח. הנפוטיזם, העדפת המקורבים, והפחד להתמודד עם אנשים חזקים מוכרים לרבים, ונתפשים כבעיה שאזרח מהשורה צריך לחיות עמה - כמו שבישראל חיים עם בצורת מדי פעם או עם אירועים ביטחוניים. כל כך התרגלנו לתופעות האלה, עד שאחת התגובות הנפוצות אינה כעס וקריאה לשינוי - אלא ניסיון להצטרף ולנצל את האפשרויות שהשיטה מציעה.

מה שלא מוצג בדו"ח המבקר זו ההשפעה של התרבות שפשתה בחלקים של המגזר הציבורי על התרבות של המגזר הפרטי, ועל כל רבדי הניהול במדינה. המבקר הרי בדק רק את המגזר הציבורי ואת החברות והגופים הממשלתיים, אבל כשמביטים על המגזר הפרטי - שהוא המגזר שבו מועסקים ופועלים רוב אזרחי המדינה - רואים שהעניינים שם לא תמיד שונים מאותם מחזות מביכים שאנחנו מגלים בכל דו"ח של המבקר (ושוכחים מהם במהרה).

נמל אשדודצילום: אילן אסייג

כל אזרח יודע שישנם מקומות שבהם בני משפחה של אנשים חזקים בארגון מקבלים עדיפות - בקבלה לעבודה, בקידום, בבחירת ספקים. למשל, מתוך נתונים שהתפרסמו בשבוע שעבר 
ב–TheMarker ולא נכללו בדו"ח המבקר, עולה ששיעור בני המשפחה שקשורים אחד לשני בנמל אשדוד מגיע ל–47%, אם כוללים גם קרבה של בני דודים. כלומר כמעט מחצית מ–1,300 עובדי הנמל קשורים משפחתית זה לזה.

וכנראה שזה לא כל הסיפור. הצלבת הנתונים הזאת אינה כוללת בני משפחה מדרגות מרוחקות יותר - חברים קרובים, שכנים ובני משפחה שעובדים בחברות קשורות, בחברות בנות, או בגופים שמסיבה זו או אחרת תלויים בגוף הציבורי הגדול - ולכן לא הוצלבו בבדיקה של מבקר המדינה או הופיעו בנתונים ש–TheMarker קיבל ישירות מהנמל.

מספיק לחשוב על מספר החברות שתלויות לפרנסתן בחברת החשמל או בנמלים כדי להבין ששיעור הנפוטיזם האמיתי לא מסתיים ב–47%. אז בכמה בדיוק? כל אחד יכול לספק ניחוש משלו, אך אין ספק שהתוצאה הסופית של ספירה אמיתית שכזאת תגלה שכמה חברות ציבוריות־ממשלתיות גדולות נחטפו באופן מלא על ידי קומץ של כמה עשרות משפחות.

המחיר: חוסר יעילות

כיצד תרבות כזאת פוגעת במדינה וכיצד היא מורידה את רמת החיים של הציבור שאינו שייך לאחת מהמשפחות האלה?

ראשית, מי שאינו שייך למועדון המתאים כנראה לא יכול להתקבל לעבודה בארגונים האלה וליהנות מהתנאים המפנקים שהם מספקים לעובדיהם.

שנית, בכל פעם שמתקבל בן משפחה לעבודה בנמל או בחברת החשמל, ייתכן שהוא תפס את מקומו של עובד מתאים יותר ויעיל יותר. כשהתופעה הזאת מקיפה את רוב העובדים - התוצאה היא ארגון לא יעיל שעוסק בעיקר בעצמו, ולא במתן שירות לציבור.

שלישית, השירותים והמוצרים של הארגונים האלה הם יקרים יותר. חלקם הגדול הם הרי מונופולים, והם קובעים את המחירים של עצמם, ללא צורך להתמודד עם תחרות (או שהם יודעים ללחוץ על המדינה כדי שתאשר להם לקבוע מחירים הגבוהים).

מבקר המדינהצילום: אוליבייה פיטוסי

התוצאה פשוטה: יוקר המחיה עולה, אם כתוצאה ממחירים גבוהים לצרכן, כמו ברשות שדות התעופה ובחברת החשמל, ואם כתוצאה ממחירים גבוהים שנגבים מהמגזר העסקי, שבתורו מגלגל את העלות לצרכן - כמו במקרה של נמל אשדוד ונמל חיפה. ללא הנפוטיזם, הארגונים האלה היו יעילים יותר, והיו יכולים לגבות מחירים נמוכים בהרבה.

קשה שלא לראות בתופעה הזאת שוד מאורגן של הקופה הציבורית על ידי קבוצות ומשפחות שהשתלטו על הנהלת החברות, וגם על חלקים מהמערכת הפוליטית באמצעות הלחצים שהם יודעים להפעיל על מרכזי המפלגות ועל תוצאות של פריימריז. זה רשמי וידוע: ביום שבו פורסם דו"ח המבקר פרצה קבוצה של עובדים מנמל אשדוד ללשכתו של יו"ר הוועד והאשימה אותו שלא נלחם בהחלטת ההנהלה לעצור גיוסים חדשים של בני משפחה של עובדים בנמל.

נפוטיזם בכל מקום

תרבות הנפוטיזם לא מוגבלת, כאמור, למגזר הציבורי. היא מזמן גלשה לחברות שנסחרות בבורסה ושרוב מניותיהן מפוזרות בידי החוסכים לפנסיה - ואולי היא תמיד היתה שם. במגזר העסקי הנפוטיזם משמש גם ככלי לסידור עתידם של ילדים ובני משפחה, וגם כמנגנון להעברת מסרים בין חברות, כדי לצמצם את התחרות.

בחלק מהמקרים, שיבוץ בני משפחה נעשה בגלוי. ישנן לא מעט חברות ציבוריות בישראל שבהן בעלי השליטה דאגו למנות את ילדיהם, את בני הזוג שלהם או בני משפחה אחרים לתפקידים בכירים, וגם לסדר עבורם חבילות שכר שאחרים לא היו מקבלים.

האם נכון יהיה להגדיר את התופעה כנפוטיזם גם עבור חברות ציבוריות שגרעין השליטה שלהן נמצא בידי מייסד המשפחה ומי שהקים את החברה? זהו כנראה כבר עניין שפתוח לפרשנות, אבל אין ספק שחברות כאלה עשויות להיות יעילות פחות מאחרות, שכן גם בהן בן המשפחה אולי ממלא את מקומו של עובד מתאים יותר, כזה שהשכר שלו נקבע על ידי כוחות השוק, ולא על בסיס סידור משפחתי.

לא קשה לדמיין חברות שבהן העובדים הבכירים סובלים מתסכול ומהיעדר מוטיבציה בשל העובדה שההחלטות החשובות לא מתקבלות בהנהלה אלא במטבח של המשפחה השולטת, ובשל התחושה שהתפקידים הבכירים ממילא שמורים לבני משפחה, וחסומים בפניהם.

בכל במקרה, ברור שבמדינה שבה נפוטיזם נפוץ בכל מקום, לא נוצר לחץ תרבותי לצמצמו. אין, למשל, לחץ של משקיעים מוסדיים על בעלי שליטה לצמצם את מספר בני המשפחה המועסקים בחברה. ומדוע שיהיה? בתרבות שבה קיים נפוטיזם בכל מקום, מה הם כבר כמה אחים או ילדים בהנהלה - ביחס לחברות שבהן מחצית מהעובדים הם בני משפחה.

השיטה: מינוי צולב

ואם לעתים בכל זאת קיים לחץ כזה, אולי מסיבות של מראית עין, לבעלי שליטה בחברות ציבוריות יש דרך לעקוף אותו: פשוט מצליבים את המינויים בין חברות שונות. איך זה עובד? פשוט: נניח שמנכ"ל של חברה ציבורית רוצה לסדר לבן משפחה עבודה, אך לא נעים לו לגייס אותו לחברה שהוא עומד בראשה. מה הוא עושה? הוא יוצר קשר עם חברה גדולה אחרת, לעתים קרובות מאותה תעשייה, כדי שבן המשפחה ילך לצבור שם ניסיון ויתקדם בהנהלה. ברור שהוא צריך לשלם על כך בדרך כלשהי, למשל עד ידי גיוס בן משפחה של המנכ"ל מהחברה האחרת.

ויש עוד דרכים לחבר קשרי משפחה וקשרים עסקיים. למשל, לפני כעשר שנים התברר שבענף טחנות הקמח אוהבים לחתן בין משפחות שליטה. בעיתונות הכלכלית סופר אז כיצד בן למשפחת הדרי, השולטת בטחנות קמח בצפון, התחתן עם בת של משפחת שטיבל, גם היא משפחה חזקה בענף הטחנות - עד שאפילו הרשות להגבלים עסקיים נדרשה לבחון שקול אם לא נוצרים בענף הטחנות קרטלים ובעלויות צולבות שעלולים לפגוע בתחרות.

באופן כללי, נפוטיזם והעדפת מקורבים במגזר העסקי נפוצים יותר ככל שהחברה גדולה ומונופוליסטית - למשל בבנקים ובחברות הביטוח. הם נדירים יותר בחברות שצריכות להילחם על חייהן בשוק תחרותי, למשל בקרב חברות יצואניות, מכיוון שאלה לא יכולות להרשות לעצמן שלא למנות את העובדים הבכירים הטובים ביותר שהן יכולות למצוא.

למי שאוהב סרטי גנגסטרים ודאי מוכרת הסצינה הקבועה שבה, בסיומה של פגישה חשאית מוקפת שומרי ראש, שני ראשי משפחות מסכימים לחלק ביניהם את השכונות של העיר ולא לדרוך אחד על רגלי השני. גם שמירה על הסדר הקיים על ידי נישואים היתה מקובלת בין בני מלוכה בעולם העתיק. עד ממש לא מזמן,

בני האצולה והמלוכה באירופה נהגו לחתן את בנותיהם ובנותיהם בינם לבין עצמם, וכך ליצור קשרי המשפחה שיאפשרו תיאום ושיתוף פעולה מול אויביהם. בישראל, גם במגזר הציבורי וגם במגזר העסקי, נוהגים לעשות אותו הדבר - כשהפעם האויב הוא הציבור, שמשלם מחירים הרבה יותר מדי גבוהים עבור המוצרים והשירותים שהוא חייב לרכוש.

מהכנסייה הקתולית ועד לממסד הרבני

דרך אגב, מקור המלה "נפוטיזם" הוא במלה האיטלקית לאחיין. השימוש שלה בהקשר של מתן הטבות ותפקידים לבני משפחה החל על רקע ההרגל של בכירים בכנסייה הקתולית למנות אחיינים לתפקידים בכירים.

גם אצלנו בנים של האצולה הדתית מקבלים לעתים תפקידים רמים בממסד הדתי, ובנוסף הם מקבלים גם טיפול מיוחד מהשלטונות. דו"ח מבקר המדינה שפירט בשבוע שעבר את נתוני הנפוטיזם בחברות הממשלתיות סיפר גם על מקובלים שמחזיקים חשבונות בנק עם עשרות ומאות מיליוני שקלים - שאותם מס הכנסה אינו בודק, אינו מבקר, וכמובן שאינו גובה מהם את המסים הנדרשים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

מ-2008 ועד היום: איך הגענו לאינפלציה הנוכחית

יוני ומיכל רכשו דירה במחיר דמיוני. כך הם איבדו שליטה על הוצאותיהם אחרי פחות משנה

ריחאניה. "מרגישים אירופה"

"יש שני יישובים בישראל שבהם הכל נקי, הולכים ברחובות ומרגישים אירופה"

גיף הסכם ממון 2

״הייתי בהלם, עורך הדין אמר לי: ׳חתמת על הסכם של כלה מאוקראינה׳"

עבודות על הרכבת הקלה בכיכר רבין, ביולי. "הולכי הרגל, ובמיוחד ילדים או אנשים מבוגרים, נתונים בסיכון יומיומי, סכנת חיים בעיר"

"אני מפחדת על חיי כשאני יוצאת לרחוב": המלחמה של תושבי תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

קשישים בגינה ירושלים

20 אלף שקל בחודש: תתחילו לחסוך עבור מטפל זר בבית

ג'ורג'ה מלוני בנאפולי, שלשום

סערה נדירה: צירוף הגורמים שמאיים להיות חמור יותר ממשבר 2008