המחאה החברתית נשכחה: ישראל יקרה בכ-20% מהמדינות המפותחות

הפער ברמת המחירים בין ישראל למדינות המפותחות נותר גדול - גם לאחר שמונה שנים שבהן הנושא מצוי בצמרת סדר העדיפויות של הממשלה, בעקבות המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת טרכטנברג. נתונים חדשים של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD) מלמדים כי ב-2019, רמת המחירים בישראל היתה גבוהה ב-19% מהממוצע ב-36 המדינות החברות בארגון. ב-2018, הפער היה 18%.

ואולם רמת המחירים בישראל חריגה אף יותר מהמשתקף מנתונים אלה - לפי סקירה שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, לבקשת ח"כ אורית פרקש־הכהן (כחול לבן). הספרות הכלכלית מלמדת כי רמת המחירים במדינות מתואמת עם רמת ההכנסה בהן (התמ"ג לנפש, שבישראל היה ב-2018 כ-41.7 אלף דולר, ללא התאמה לשוויון כוח הקנייה). בסקירה של הכנסת מוסבר כי לפי התמ"ג לנפש בישראל, ובהנחה שהקשר בין התמ"ג לנפש לרמת המחירים הוא ליניארי - היה צפוי שרמת המחירים בה תהיה נמוכה בכ-6% מהממוצע ב-OECD. בפועל, רמת המחירים בישראל גבוהה ממנו בהרבה, וחורגת ב-26.1% מהצפוי לפי התמ"ג לנפש.

אם מנכים מהחישוב את לוקסמבורג, שהתוצר לנפש בה גבוה באופן חריג (כ-116.5 אלף דולר - כ-40% יותר מהמדינה המדורגת אחריה, שווייץ) אך רמת המחירים בה נמוכה מבישראל - חריגותה של ישראל מתמתנת מעט, אבל רמת המחירים בה בכל זאת גבוהה ביותר מ-20% מהצפוי.

הכלכלנית בת חן רוטנברג, שחיברה את הסקירה של מרכז המחקר והמידע, מסבירה כי אמנם בשני שלישים ממדינות OECD רמת המחירים גבוהה מזאת הצפויה לפי התמ"ג לנפש, אך הפער בין הרמה הצפויה לרמה בפועל בישראל גדול מבכל מדינה אחרת. אחרי ישראל מדורגות במדד זה ניו זילנד (23.7%) ואיסלנד (18.2%). לעומת זאת, בטורקיה רמת מחירים ב-2018 היתה נמוכה בכ-41% מהצפוי.

הפער בין רמת המחירים הצפויה לרמה בפועל בישראל היה קטן יותר ב-2017, לפי עבודה קודמת של הכנסת - והסתכם אז ב-22.8%. לפי חוקרי מרכז טאוב, שערכו חישוב מעט אחר - למשל, הם הניחו כי הקשר בין התמ"ג לנפש לרמת המחירים אינו ליניארי - הפער בישראל ב-2018 היה כ-17%.

פער עצום במחירי הדיור והמכוניות

בימים האחרונים פירסם OECD נתונים מעודכנים על רמות המחירים במדינות שונות בחלוקה לקבוצות מוצרים שונים. נתונים אלה מתפרסמים אחת לשלוש שנים, והפרסום החדש מתייחס ל-2017.

בדומה לבדיקות בעבר, הנתונים החדשים מלמדים כי רמת המחירים בישראל גבוהה מהממוצע ב-OECD ברוב הקבוצות של מוצרי הצריכה. פער גבוה במיוחד - 79% לרעת ישראל - אפשר למצוא במוצרי החלב, הגבינות והביצים. נהוג לייחס פער זה להיותו של שוק מוצרי החלב והביצים בישראל שוק מתוכנן המוגן מפני יבוא.

בקטגוריית הדיור, הכוללת גם את מחירי המים, החשמל והגז, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-52% מהממוצע ב-OECD. בקטגוריית ציוד התחבורה האישי (למשל מכוניות), ישראל יקרה ב-61%. הקטגוריות היחידות שבהן רמת המחירים בישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD הן תקשורת (ישראל זולה ב-25%) ופירות, ירקות ותפוחי אדמה (5%).

יש לציין כי ההתייחסות לקטגוריות בודדות סובלת מהטיות סטטיסטיות ומתנודתיות רבה לאורך זמן, ומדויקת פחות מהנתון הכללי על כלל הצריכה (המלמד על פער של 18%–19% לרעת ישראל). לפיכך, ב-OECD מפרסמים את הנתונים רק בפילוח לקטגוריות כלליות, ונמנעים מפרסום נתונים על רמות המחירים של מוצרים בודדים או קטגוריות צרות יותר.

מדד המחירים לצרכן דווקא קפא במקומו

אף שישראל ממשיכה לבלוט לרעה בהשוואות הבינלאומית, בהתבוננות מקומית קשה להצביע על הרעה כלל־משקית ביוקר המחיה בשנים האחרונות. בינואר 2020, מדד המחירים לצרכן חזר לרמה שבה היה באוגוסט 2013 - כלומר, לא חלה כל עליית מחירים מצטברת זה כשש שנים וחצי. עם זאת, המדד אינו בוחן את רמת המחירים, אלא את השינוי בהם - כך שאינו מלמד על הפער ברמת המחירים בין ישראל למדינות אחרות. כמו כן, המדד אינו משקלל במישרין את מחירי הדירות, שזינקו בעשור האחרון. באשר למחירי המזון, שהיו תחת זרקור במחאת 2011 - אלה אכן ירדו בכמה אחוזים ב-2012–2016, אבל מאז 2018 ניכרת בהם מגמת עלייה מתונה.

הדו"ח של הכנסת מנתח את רכיביו של מדד המחירים לצרכן, ומראה כי ב-2015–2019 חלה ירידה של 4.5% ברכיב הסחיר (מוצרים מיבוא או כאלה שיש להם תחליף מיבוא), ואילו הרכיב הבלתי־סחיר - הכולל בין השאר את סעיפי הדיור והירקות והפירות - התייקר ב-4.8%.

ב"דו"ח מצב המדינה" שפירסם בדצמבר מרכז טאוב, מציינים החוקרים בנימין בנטל וגלעד ברנד כי אף שבשנים האחרונות ניכרת האטה באינפלציה במרבית המדינות המפותחות, עוצמתה בישראל חריגה - אם מביאים בחשבון את המצב הטוב בשוק העבודה, ובייחוד העלייה המהירה בשכר הנומינלי. נתוני OECD מלמדים כי אין די בכך כדי לחסל את הפער שנפתח ברמת המחירים בין ישראל לממוצע במדינות המפותחות, שהגיע לשיא של 20% ב-2017, לאחר שב-2013 היה 1% בלבד. למעשה, ב-2009 רמת המחירים בישראל היתה נמוכה ב-1% מהממוצע ב-OECD. ניתן להסביר חלק מהשינוי בהתחזקות השקל.

בידיים של הממשלה

ממצא בולט בסקירה של הכנסת הוא שבשנים האחרונות חלה עלייה חדה במחירים של כמה מוצרים ושירותים המסופקים על ידי המגזר הציבורי. מדד המחירים לצרכן טיפס בין 2007 ל-2019 ב-19.9%, אומרים בכנסת - בעוד המחירים של שירותי דואר זינקו בתקופה זו ב-78.4%, שירותי המים והביוב התייקרו ב-35.2%, החינוך היסודי התייקר ב-28%, והמסים העירוניים זחלו מעלה ב-25.3%.

לעומת זאת, העלות של החינוך הקדם־יסודי עלתה ב-12 השנים האחרונות מעט פחות בחדות מהמדד הכללי (19.6%), והחשמל התייקר רק ב-15.6%. מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית נותרו כמעט ללא שינוי (עלייה של 0.3% ב-12 שנה).

כמובן, גם המסים שקובעת הממשלה משפיעים על המחירים. ישראל מתאפיינת בנטל גבוה יחסית של מסים עקיפים (מע"מ, מס קנייה ומכס) - המוטלים על מרבית הצריכה של משקי הבית.

היבוא מצטמק

יוקר המחיה בישראל קשור גם לסגירות היחסית של המשק ליבוא - הנובעת ממכס גבוה על מוצרים מסוימים ומחסמים שאינם מכסיים, כמו תקנים ייחודיים לישראל או דרישות הכשרות. לצד אלה, נטל הרגולציה אינו מקל את היבוא, וכך גם קשיים שמעמידים יבואנים רשמיים בפני יבוא מקביל. כשהממשלה מנסה לטפל בשווקים שבהם פועלים שחקנים מקומיים חזקים הנהנים מחסמי יבוא, לא פעם ידה רועדת - כפי שאפשר לראות בניסיונותיה המהוססים של הממשלה להוזיל את מוצרי הטואלטיקה ומוצרי החלב.

הסקירה של הכנסת מלמדת על ירידה בפתיחות של ישראל ליבוא - וגם בנתח של הצריכה בישראל שמקורו מיבוא. סך היבוא לישראל נסוג מ-36% מהתמ"ג ב-2012 ל-29% ב-2018, בעוד בכל מדינות OECD שיעורו גבוה בהרבה, ואף טיפס מעט, ל-51.3%. גם היצוא כשיעור מהתמ"ג הצטמק בישראל באותה תקופה, מ-36.2% ל-29.4%, בעוד במדינות OECD הוא עלה מעט, ל-55.5%. הירידה בפתיחות ליבוא התרחשה חרף ניסיונות של הממשלה היוצאת להקל את היבוא, למשל באמצעות הורדת שיעורי מכס ורפורמות ברגולציה החלה על היבוא - ניסיונות שאותם מכנים בבנק ישראל "מעין רפורמת סחר".

מתוך ההוצאה לצריכה פרטית של משקי הבית בשוק המקומי, נתח היבוא ירד מ-16.3% ב-2008 ל-15.1% ב-2017. שיעור היבוא שונה מאוד בין ענפים. לדוגמה, משקלו בשוק ההלבשה ב-2017 היה כ-88%, ואילו בשוק מוצרי חלב - פחות מ-5%. ענף ההלבשה התאפיין בעשורים האחרונים בירידות מחירים עם פתיחתו ליבוא, אבל יבוא כשלעצמו אינו מבטיח הוזלה. לדוגמה, משקל היבוא בסעיף "דיג וחקלאות ימית" זינק מ-17.5% ב-2008 ל-54% ב-2017, אבל מחירי הדגים שמרו פחות או יותר על רמתם (הם טיפסו בכ-2% בלבד ב-11 השנים האחרונות), והמחירים של שימורי דגים ודגים מעובדים - שהממשלה קיוותה להורידם באמצעות שינויים בענף הטונה - טיפסו באותה תקופה בכ-15.5%.

"הממשלה עשתה מעט מדי ולאט מדי"

פרקש־הכהן אומרת כי ממצאי הסקירה של הכנסת מלמדים על כישלון המדינה בטיפול ביוקר המחיה - ואף על החמרה של המצב. לדבריה, "מוצרים רבים - ובהם מוצרי מזון ובייחוד מוצרי חלב, ומוצרי צריכה - יקרים בעשרות רבות של אחוזים מהנדרש. זו לא רק בעיה כלכלית, אלא גם פצצה חברתית שמשפיעה לרעה על מעמד הביניים ועל האי־שוויון בישראל. התוצאות מורגשות גם בשירותי החינוך והבריאות.

"הממשלה הנוכחית עשתה מעט מדי ולאט מדי. יש להעלות את הטיפול בנושא בסדרי העדיפויות, ולהגביר את ההכרזות על מונופולים וקבוצות ריכוז, לצורך יצירת אכיפה פרטית בשווקים ריכוזיים שבהם מעלים את המחירים לצרכן בשל כוח שוק. יש לחזק מנגנונים שיתמרצו יבוא חופשי מתחרה, לצד סנקציות על פגיעה ביבואנים מתחרים, ולשקול את הרחבתו של החוק לעידוד השקעות הון כך שיתמרץ חברות מחוללות תחרות. המדיניות הנוכחית הביאה את תושבי ישראל לשלם יותר מרוב חבריהם בעולם על אותם מוצרים. אפשר וצריך להפוך את המגמה, ויש להגדיר תוצאה ברורה של רמת ההוזלה שאליה יש לחתור בכל מוצר, בהשוואה בינלאומית".

איך משווים מחירים בין מדינות - והאם צריך להאשים את השקל החזק?

הפער ברמת המחירים לרעת ישראל מוכר לרוב הישראלים שביקרו בחו"ל. דוגמה ידועה לכך היא ההשוואה בין מחיר המילקי בישראל למחירו של מעדן חלב דומה בגרמניה.

מדד הביג מק של ה"אקונומיסט" הוא דוגמה נוספת להשוואה כזאת, המתבססת על מוצר אחד. נהוג להשתמש במדד זה כדי להדגים את הבסיס שמאחורי המושג "שוויון כוח קנייה" (purchasing power parity, או PPP). כדי לחשב את הפרשי כוח הקנייה בין שתי מדינות, בוחנים כמה כסף נדרש בכל אחת כדי לרכוש סל מוצרים בכמות ובאיכות זהות.

לפי נתוני ה"אקונומיסט", אמריקאי שבידו 5.67 דולרים יוכל לרכוש ביג מק אחד בדיוק (זהו המחיר הממוצע בארבע ערים בארה"ב). אם ייסע לישראל, ימיר את כספו לשקלים ויקנה ביג מק, שמחירו בישראל 17 שקל - הוא יישאר עם עודף של 2.62 שקלים (לפי השער בעת העדכון האחרון של המדד, 3.46 שקלים לדולר). חישוב של שוויון כוח הקנייה בוחן פערי מחירים כאלה בין מדינות - ומניב נתון שממנו אפשר ללמוד איזה חלק מהם אינו מגולם בשערי החליפין.

חישובי PPP וההשוואה של רמת המחירים שעורכים ב-OECD אינם מבוססים על מוצר בודד, אלא על סל מוצרים גדול יותר - ולמעשה, לא על סל ממשי, אלא על מלוא ההוצאה על צריכה שנכללת בסטטיסטיקה על התוצר הלאומי הגולמי (התמ"ג), לרבות צריכה של המגזר העסקי ושל הממשלה. ב-OECD וב-Eurostat, לשכת הסטטיסטיקה של הנציבות האירופית, מסבירים כי רמות המחירים ומקדמי PPP אינם ניתנים למדידה ישירה, אלא מהווים "קונסטרוקטים סטטיסטיים", שטמון בהם מרווח טעות. שני הגופים ממליצים להשתמש בהם בזהירות בניתוח של השינוי ברמת המחירים היחסית בין מדינות לאורך זמן ובהשוואות של יוקר המחיה, ולהימנע משימוש בהם ליצירת דירוגים מדויקים של מדינות.

חלק מהבעייתיות בהשוואה בינלאומית של יוקר המחיה נובעת מהמשקל הרב שיש בה לשערי חליפין. מאז סוף 2018, למשל, שער הדולר לעומת השקל ירד ב-7.5%. לירידה הזאת היתה השפעה מסוימת על האינפלציה, אבל היא לא היתה מורגשת במיוחד לישראלי מן השורה, שמשכורתו נקובה בשקלים (כל עוד הוא לא נסע לחו"ל או ערך קניות באתרי אינטרנט זרים). בהשוואות בינלאומיות של יוקר המחיה, לעומת זאת, הירידה בשער הדולר - השקולה להתחזקות השקל - הקפיצה בכ-7.5% את היוקר היחסי של החיים בישראל.

השקל אכן חזק מאוד בימים אלה - הוא קרוב לרמת שיא של כ-18 שנה, לפי שער החליפין הריאלי האפקטיבי שמחשב בנק ישראל, המשקלל את פערי האינפלציה בין ישראל למדינות אחרות. עם זאת, כלכלנים טוענים כי רמת המחירים הגבוהה בישראל אינה נובעת רק מעוצמת השקל, אלא גם ממחירים גבוהים במיוחד של מוצרים מסוימים.

בישראל חסר מידע על יוקר המחיה הפיננסי - ושיתוף פעולה בין המפקחים

הדו"ח החדש שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כי בדומה למדינות רבות, "בישראל אין גורם יחיד האחראי על יוקר המחיה. יש כמה גופים, שכל אחד מהם מורשה לטפל בסוגיה מנקודת מבט שונה, אך לאף אחד מהם אין סמכות מלאה או מקיפה".

עם הגופים הציבוריים הרלוונטיים ליוקר המחיה נמנים משרדי הממשלה - כגון האוצר, הכלכלה, החקלאות, התיירות, האנרגיה והתחבורה, וגם משרד ראש הממשלה, העוסק בהפחתת נטל הרגולציה. לצדם פועלים רשויות ענפיות, כמו רשויות החשמל והמים, ומפקחים פיננסיים (הפיקוח על הבנקים, רשות שוק ההון ורשות ני"ע). משרד הכלכלה ומכון התקנים משפיעים על היבוא לישראל, ורשות התחרות אחראית על קידומה של התחרות במשק.

על פי הבדיקה של הכנסת, לעתים לא מתקיים שיתוף פעולה מספק בין הגורמים הציבוריים הפועלים בענף כלשהו, אף שהפחתת מחירים מחייבת גיבוש מדיניות הרמונית. בנוסף, בישראל חסרים נתונים רשמיים על מחיריהם של שירותים פיננסיים - והדבר מקשה לעקוב אחר התוצאות של רפורמות שנעשו בשנים האחרונות בשווקים הפיננסיים.

לבקשתה של ח"כ אורית פרקש־הכהן, הדו"ח החדש סוקר את הגופים המטפלים ביוקר המחיה במדינות שונות. פרקש־הכהן מציעה לבחון אם יש מקום להקים בישראל גוף דומה ל"בוחן המחירים" הקיים בבלגיה - גוף ממשלתי העוקב אחר המחירים במדינה ומצוי בקשר בנושא עם רגולטורים שונים. גוף זה מחזיק אף בסמכויות מסוימות להתערבות במקרים של העלאת מחירים חריגה - בשיתוף פעולה עם בית המשפט לתחרות בבלגיה.