פרשנות |

כסף לא צומח על העצים. גם לא הכסף של המדינה

הדיון על "מה עושים עם עודפי הכנסות של 10 מיליארד שקל" מופרך וחובבני, מכיוון שאלה עודפים חד־פעמיים - ובטווח הארוך אי־אפשר להוציא יותר בלי להכניס יותר ■ מי שרוצה לשפר חייב לשלם על כך באמצעות רפורמות מבניות, הפחתת החוב והוצאות הביטחון או העלאת מסים - אין דרך אחרת

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב
הפגנת נכים מול משרד האוצר, באוקטובר
הפגנת נכים מול משרד האוצרצילום: אוליבייה פיטוסי
מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

האם כסף צומח על העצים? השאלה הזאת מופרכת פחות מכפי שהיא נשמעת. להערכתנו, כ–90% מהציבור, ובהם גם מרבית קוראי TheMarker, משוכנעים שזהו בדיוק המצב. ליתר דיוק, הרוב המוחלט של הציבור בישראל משוכנע שהכסף של המדינה צומח על העצים, והעובדה שהפוליטיקאים שלו חושבים בדיוק כמוהו רק מחזקת את השכנוע העצמי הזה.

הראיה לכך היא הוויכוח המתנהל בשבועות האחרונים בשאלה "מה עושים עם עודפי הכנסות של 10 מיליארד שקל". הזירה הציבורית עמוסה בהצעות לשימושים מצוינים עבור הכסף הזה: הקטנת גירעונות קופות החולים, השקעה בתשתיות, השקעה בהכשרות מקצועיות, השקעה בחינוך ועוד. כל ההצעות, אגב, ראויות, אבל כולן מופרכות לחלוטין — משום ש–10 מיליארד שקל בעודפי מסים אינם כסף שאפשר להשתמש בו כדי להגדיל את ההוצאה בתקציב, והוויכוח כולו הוא ויכוח של בורות וחובבנות בנוגע לניהול מדיניות תקציבית.

תשלומי הריבית פחתו ושיחררו כסף לרווחה

כדאי להיזכר איך צדים את הדוב, לפני שרבים על פשיטת העור שלו. ראשית, תקציב המדינה מתנהל לפי חוק. חוק התקציב קובע את גודל ההוצאה השנתית. אי־אפשר להגדיל את ההוצאה, גם אם מחר ינחתו עלינו כמן מן השמים עודפים של 100 מיליארד שקל, בלי להגיש הצעת חוק תקציב חדשה. שנה וחצי לפני שהממשלה הנוכחית עומדת לסיים את כהונתה, ולאחר המאמץ האדיר שעשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעביר תקציב דו־שנתי כדי שהוא לא יזדקק לאישור הכנסת להעברת תקציב נוסף, החלום על חוק תקציב חדש הוא הזיה פוליטית. זה לא יקרה, וטוב שכך.

שנית, תקציב המדינה הוא עניין רציני. התקציב הוא סך כל משאבי הציבור, והוא הנכס החשוב ביותר שיש למדינה כלשהי. בהתאם לכך, המשאב הזה צריך להתנהל באופן רציני, ועל סמך מדיניות סדורה וארוכת טווח. מהסיבה הזאת תקציב המדינה מתנהל — אגב, כלקח אסטרטגי ממשבר 1985 — על סמך כללים מסודרים וארוכי טווח: כלל ההוצאה, יעד הגירעון, יעד החוב־תוצר, ובשנים האחרונות גם כלל הנומרטור.

משרדי מובילאיי בירושלים. הכנסה חד־פעמיתצילום: אמיל סלמן

לא תמיד ישראל מצליחה לעמוד בכללים של עצמה. יעד הגירעון, למשל, נפרץ חדשות לבקרים, ולא תמיד הכללים עצמם הם מוצלחים או מדויקים. אבל לפחות יש משנה סדורה לניהול התקציב, ושאיפה גוברת לעמידה בכללי התקציב. כל זה לא מסתדר כמובן עם שינוי מסגרת התקציב, סתם כך כי היתה לנו הפתעה לטובה בצד ההכנסות. מדינה מתוקנת ומסודרת אינה עובדת בשליפות, ולא נגררת אחרי המציאות — היא מנהלת את המציאות.

שלישית, העודפים בסך 10 מיליארד שקל כלל אינם עודפים שאפשר לסמוך עליהם. אלה הכנסות חד־פעמיות, שהן בגדר הפתעה לטובה שלא בטוח שתשנה. קל מאוד להסביר את העודפים האלה: הם נבעו בעיקר משתי עסקות ענק של מכירת חברות מובילות — מובילאיי וכתר — וממבצע של הקדמת תשלומי דיווידנד של בעלי חברות ארנק. בניכוי האירועים החד־פעמיים האלה, ההכנסות ממסים השנה קרובות מאוד לתחזית המוקדמת של משרד האוצר. כלומר, אין עודף קבוע במסים. יש עודף שהוא חד־פעמי במובהק.

מאחר שאף אחד מהאירועים האלה אינו צפוי לחזור על עצמו בשנה הבאה — להפך, מבצע הדיווידנדים אפילו צפוי לגרוע הכנסות ממסי דיווידנדים בשנים הקרובות — אי־אפשר לצפות לעודפי מסים גם ב–2018. אז כיצד בדיוק נאפשר להוציא היום 10 מיליארד שקל על תוספת מיטות לבתי החולים, חינוך או תשתיות? מהיכן נממן את כל ההוצאות האלה בשנים הבאות?

רביעית, יש דרך מסודרת להתגבר על סטיות בהכנסות המדינה ממסים (סטיות כלפי מעלה או מטה) — מנגנון החוב. כשיש חוסר, החוב עולה; כשיש עודף, החוב קטן. היתרונות הגדולים של המנגנון הזה הם שהוא אוטומטי, ושהוא דרך מעולה להגדיל את סך ההוצאה בתקציב בלי חקיקה: ככל שהחוב יורד, כך יורדים גם תשלומי הריבית, ואז מתרבה הכסף הפנוי בתוך התקציב להוצאה על מיטות בבתי החולים, תשתיות או חינוך.

כך בדיוק קרה לתקציב המדינה בעשור האחרון: שיעור תשלומי הריבית פחת מ–5.1% ל–3.1% מהתמ"ג בלבד, וסך התשלומים ירד מ–35 ל–32 מיליארד שקל בשנה. מכיוון שבאותן שנים סכום התקציב עצמו גדל משמעותית, השתחררו מקורות עצומים לתקציב — מקורות שזרמו כולם להגדלת ההוצאה שלנו על רווחה, בריאות או חינוך. בניגוד גמור לנהי של הפוליטיקאים או של הציבור, סך ההוצאה האזרחית בישראל דווקא גדל, בגלל כספים עצומים שהוסטו להוצאה אזרחית מקיטון בהוצאות הביטחון והריבית.

התייעלות או תוספת לתקציב?

חמישית, וחשוב מכל, קיימת העובדה המצערת שכסף אינו צומח על העצים. גם לא הכסף של המדינה. מי שרוצה להוציא יותר, חייב גם להכניס יותר. אין הכוונה להכנסה חד־פעמית שאיש אינו יכול להבטיח שתחזור על עצמה, אלא להכנסה קבועה — כזאת שעל בסיסה אפשר לבסס מדיניות תקציב רב־שנתית.

בנק ישראל, מוסד כלכלי שמרני למדי, תוקף את הממשלה על כך שסך ההוצאה האזרחית בישראל נמוך מדי — אנחנו בזנב של המדינות המפותחות מבחינת ההוצאה האזרחית כשיעור מהתוצר — ועל כך שהירידה בהוצאות הביטחון והריבית נוצלה רק בחלקה להגדלת ההוצאה האזרחית. חלק לא קטן ממנה הוצא על הפחתות מסים (סך התקציב גדל, אבל הוא גדל פחות מגידול התוצר).

יש מחלוקת עצומה בין כלכלנים לגבי הטענה של בנק ישראל שצריך להגדיל את התקציב. חלק מהכלכלנים סבורים כי ממשלת ישראל היא בלתי־יעילה ומפגרת, ולכן חייבים להכריח אותה להתייעל (לבצע רפורמות מבניות חשובות), לפני שמעניקים לה עוד כסף לבזבז. בנק ישראל חושב שכבר הרעבנו את הממשלה מספיק, וברמת השירותים האזרחיים הירודים שלנו, חייבים לחזור ולהשקיע במדינה יותר.

בכל מקרה, אין אף כלכלן בעולם, גם לא בקרב הכלכלנים החברתיים של בנק ישראל, הסבור שאפשר להתחיל ולהוציא יותר כסף בתקציב סתם כך, כי מתחשק לנו. כולם, אבל כולם, מסכימים כי הגדלת הוצאה כלשהי חייבת להיעשות תוך שמירה על גירעון תקציבי סביר — כלומר בלי להגדיל את החוב הלאומי.

זאת החובבנות המזעזעת בדיון הציבורי הנוכחי על "מה עושים עם עודפי הכנסות של 10 מיליארד שקל": כולם מתנדבים לבזבז את הכסף הזה, ואיש אינו מזכיר שלבזבוז יש מחיר, ומי שרוצה להוציא יותר גם חייב להכניס יותר — מפני שאם לא כן, הוא חסר אחריות, והוא מדרדר את מדינתו למשבר בנוסח 1985. בכל המדינות המתוקנות בעולם, כולל מדינות המוציאות הרבה על אזרחיהן, כמו מדינות סקנדינוויה, נקודת המוצא לדיון על גודל התקציב תהיה לעולם הגירעון. הגירעון הוא האילוץ שסביבו נבנה התקציב: קודם קובעים מהו הגירעון שהמדינה רוצה לקחת על עצמה, ועל בסיס זה אפשר לקבוע כמה המדינה מסוגלת להוציא.

אי־אפשר לקיים דיון תקציב רציני כלשהו בלי לדון קודם על גודל הגירעון בתקציב, ולכן אי־אפשר להוציא יותר בתקציב בלי להבטיח שהגירעון לא יגדל כתוצאה מכך. המשמעות היא אחת: מי שרוצה להוציא יותר חייב להכניס יותר. הגדלת התקציב, לפיכך, מחייבת אחד משלושה: עריכת רפורמות מבניות מרחיקות לכת, שיאפשרו למדינה להשתמש בהוצאה הקיימת שלה ביתר יעילות; הגדלת ההוצאה האזרחית באמצעות הפחתה נמשכת בחוב ובהוצאות הביטחון; או העלאת מסים.

מאחר שכסף אינו צומח על העצים, גם לא הכסף של המדינה, אלה שלוש האפשרויות היחידות הקיימות להגדלת ההוצאה שלנו על מיטות בתי חולים, תשתיות או חינוך. מי שרוצה יותר חייב לשלם על כך ביותר מסים, או ביותר מאמצים לשפר את הממשלה שלו. כל דיון אחר הוא חובבני, מופרך וחסר אחריות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

גילה פימה. "בשיא הקושי שלי ראיתי שאני יכולה להעלות חיוך למישהו אחר שקשה לו"

"לעבודה שלי יש סטיגמות, היא לא נחשקת. אבל לא אכפת לי מה חושבים"

אילו מניות עשויות לשרוד טלטלות קשות?

"שגר ושכח": האם יש מניה ששווה להשקיע בה ל-20 שנה?

ארוחה של מקדונלד'ס. המגמה הכללית של השמנה לא יכולה להיות מיוחסת רק להתנהגות של הפרט, אלא גם לסביבה שבה כולנו חיים

בשקט בשקט, העלימה מקדונלד'ס אופציה מהתפריט – והיא יודעת בדיוק למה

כספומט ביטקוין ברומניה. רשתות בלוקצ'יין שיצליחו לשרוד את התקופה הנוכחית - ייתכן שיזכו בכל הקופה

המשבר בקריפטו נכנס לשלב הבא: מלחמת כל בכל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

האי סנטוריני ביוון.
גלויות הכתובות כאגדות
עם מודרניות

"פעם, בקיץ עוד אפשר היה למצוא טיסה ליוון ב–150 דולר. היום, זה כבר 450"

כרם התימנים. "נהייתה שכונה של אנשים מפונפנים"

"יש מיליונרים מכל העולם שהוקסמו מהשכונה, רוצים כאן נכס - ולא מעניין אותם המחיר"