"ההון האנושי בישראל נחות": בנק ישראל מסביר למה השכר בארץ נמוך

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, מאיים להשבית את המשק בגלל סאגת תאגיד בשידור הציבורי — אף שהוא עצמו היה שותף לעיצוב הרפורמה ברשות השידור לפני שלוש שנים. מתברר שגם אישור מראש של ההסתדרות לעריכת רפורמות לא מונע ממנה, עשרה ימים לפני הבחירות לראשות ההסתדרות, להשבית את המשק בגין אותה הרפורמה.

אבל מה לנו שנלין על הציניות הבוטה של ניסנקורן, כאשר הציניקן הראשי — זה שהבעיר את מדורת תאגיד השידור הציבורי והשתמש בעובדים ככסות לקידום אינטרסים תקשורתיים צרים שלו — הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

נתניהו, כזכור, כמעט פירק את הממשלה — מהלך שעלותו גבוהה אפילו מהמהלך היקר להחריד של השבתת המשק — בגלל ערוץ שידור נטול חשיבות לאומית ממשית, וזאת בשעה שהוא ממשיך להזניח את הנושאים הבוערים ביותר שעל הפרק. למשל, השכר שלכם.

דו"ח בנק ישראל שפורסם לפני כחודש חשף מציאות מורכבת בנוגע לשכרו של הציבור. התברר שוב, בניגוד לעמדה הרווחת, שהשכר בישראל עולה — ואפילו בשיעורים נאים. ב–20 השנה האחרונות השכר הריאלי עלה בהתמדה, ואם מתעלמים מקפיצה חריגה בשכר שהיתה בשנת 2000, הרי שגם קצב הגידול בשכר אינו נמוך. עליית השכר האיצה בשנה האחרונה, לאור שיאי הביקוש לעובדים במשק — האבטלה בישראל נמצאת בשפל היסטורי.

אלא שמגמת העלייה בשכר טומנת בחובה בעיות. משמע, השכר עולה — אך בקצב נמוך מזה של עליית הפריון (בזה ישראל דומה לעולם), וגם בקצב נמוך מזה של מדינות מפותחות אחרות.

כאשר ניסו בבנק ישראל להסביר מדוע השכר אצלנו עולה בקצב נמוך יותר משאר העולם, אף שהאבטלה נמצאת בשפל היסטורי והביקוש לעובדים בשיא היסטורי, הם הגיעו לשתי תשובות. האחת היא ירידת האינפלציה במקביל לירידה במיסוי — שגרמו לכך שבאותו שכר, העובד בישראל יכול לקנות יותר, ולכן הלחצים להעלות את השכר התמתנו.

התשובה השנייה, המטרידה יותר, היא הפריון הישראלי. השכר בישראל עולה לאט מפני שהפריון לעובד עולה לאט, ובלי עלייה בפריון — המעסיקים אינם יכולים לשלם יותר לעובדים שלהם.

בעלי תארים — וחסרי כישורים

זאת נוסחת הקסם: לאורך שנים, השכר לעובד מבטא את הפריון לעובד, ולכן בלי שיפור הפריון לעולם אי־אפשר יהיה לפתור את בעיית השכר הנמוך היחסית בישראל. שיפור ברמת החיים של הישראלי הממוצע, באמצעות העלאת שכרו, חייב לעבור דרך שיפור התפקוד של הישראלי הממוצע כעובד.

אם הישראלי לא ילמד להיות עובד טוב יותר, גם השכר שלו לא יהיה גבוה יותר, ורמת החיים שלו תהיה לעולם נמוכה מזו של תושבי בזל או ברלין.

אז מה מונע מהישראלי להיות עובד טוב יותר? כאן מגיעה התשובה העצובה של בנק ישראל: נכון להיום, הישראלי אינו מסוגל להיות עובד טוב יותר מפני שאין לו הכישורים לכך. המדד לכך הוא סקר חדש שביצע OECD ב–2014 — סקר המיומנויות של מבוגרים. הסקר פורסם ביוני האחרון, ולא זכה עדיין למספיק תהודה בישראל.

במידה רבה, הסקר הזה חופף למבחני פיז"ה המפורסמים במערכת החינוך, שתלמידי ישראל מגיעים בהם למקום 40 הלא־מכובד בעולם. רק שבעוד מבחני פיז"ה בודקים את היכולות של תלמידים, סקר המיומנויות עושה זאת לגבי מבוגרים (בני 16–65). והפלא ופלא: תלמידי ישראל בעלי הציונים הבינוניים להחריד גדלים ונעשים למבוגרים בעלי יכולות בינוניות להחריד.

בשלוש המיומנויות שנבדקו בסקר — מיומנות כמותית (מתמטיקה), מיומנות קריאה וכתיבה, ומיומנות דיגיטלית — ישראל משתרכת הרחק בתחתית מדינות OECD. מתוך 34 המדינות המפותחות שהשתתפו בסקר, ישראל סיימה במקום 28–29.

הפרדוקס הוא שישראל מתהדרת בשיעור בעלי השכלה אקדמית מהגבוהים ביותר במדינות המפותחות, רק שמתברר שתארים אקדמיים לחוד ויכולות לחוד — ריבוי בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל אינו משפר את היכולות הממוצעות שלנו.

השכר נמוך, ויישאר כזה

הבדיקה שערך בנק ישראל מצאה קשר מובהק בין רמת השכר במדינה לרמת המיומנות הממוצעת. כלומר, השכר הנמוך בישראל עולה בקנה אחד עם רמת המיומנות הנמוכה של הישראלי הממוצע, וזאת בניגוד לשנות ההשכלה הרבות שלו.

לפי בנק ישראל בדו"ח השנתי ל–2016, "אמנם יש להיזהר כאשר מעניקים פרשנות סיבתית לקשר בין משתנים, אך בהחלט מותר להסיק שנחיתות השכר בישראל מתואמת עם נחיתות ההון האנושי".

כדאי לקרוא את המשפט הזה שוב: השכר בישראל נחות כי ההון האנושי בישראל נחות. ההון האנושי זה אתם, אנחנו, אני — אנחנו נחותים ביכולות שלנו, ולכן השכר שלנו היה נמוך וגם יישאר נמוך.

אם זה לא מספיק, הרי שגם הילדים שלנו נחותים — נתוני פיז"ה מלמדים שהילדים שלנו, אף שהם טובים מאתנו, אינם טובים יותר מהילדים בברלין ובבזל. אם נוסיף לכך את התחזית הדמוגרפית שלפיה בתוך כ–40 שנה מחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים וערבים, והיכולות הממוצעות שלהם יהיו נמוכות עוד פחות, נבין שמדינת ישראל אינה צועדת למקום טוב יותר.

הדבר המצער ביותר הוא שהמיומנות בישראל נמוכה כל כך למרות ריבוי בעלי התארים האקדמיים. יש הרבה משכילים בישראל, רק שיש נתק בין כמות לאיכות. זוהי בעיה קשה, משום שקל יחסית להגדיל את מספר המתקבלים ללימודים אקדמיים — מדינת ישראל עשתה זאת בהצלחה מסחררת ב–20 השנה האחרונות עם מהפכת המכללות — אך קשה הרבה יותר לשפר את איכות ההשכלה הגבוהה.

בבנק ישראל לא יודעים לומר כיום היכן מצוי כשל הבינוניות של ההשכלה הגבוהה בישראל — האם הוא נמצא בריבוי מכללות לא איכותיות? האם גם אוניברסיטאות המחקר שלנו עושות רעש של איכותיות, אבל בפועל נופלות מהאוניברסיטאות המובילות בעולם? או שמא הכשל הוא יסודי הרבה יותר, ומתחיל מרמת לימודים נמוכה בתיכון, כך שהנכנסים בשערי האוניברסיטאות בארץ הם כבר חלשים במיוחד?

בכל מקרה, הנתונים אינם מותירים מקום לספק: ישראל היא מדינה בינונית עם הון אנושי בינוני, שגם אינו עושה מאמץ ממשי להיחלץ מהבינוניות שלו. ישראל היא מדינה שמסרבת עד כה להסתכל לעצמה בעיניים ולהודות, בלשונו הישירה של בנק ישראל, ב"נחיתות ההון האנושי" שלה.

אין דרך להתגבר על "נחיתות ההון האנושי שלנו" אלא לטפל באיכות מערכות החינוך ובאיכות מערכת ההשכלה הגבוהה, וכמובן להפסיק את הנוהג ההרסני של מימון מערכת חינוך נטולת לימודי ליבה לכרבע מילדי ישראל. רק שבמקום לעסוק בנושאים הקריטיים האלה, שבלעדיהם אין סיכוי שהשכר בישראל יעלה, ראש הממשלה מעדיף להתעסק בתאגיד השידור הציבורי ובסיקור התקשורתי האישי שהוא זוכה לו. הציניקן הראשי הזה עוד עלול להוריד לטמיון את עתידה של ישראל.