הממשלה צריכה להתגייס לטיפול בישראל השנייה

דו''ח ה–OECD אינו מחדש כמעט דבר, אולם הוא מעניק חותמת מקצועית לטענות שהושמעו בשנים האחרונות: האובססיה הממשלתית לקידום ההיי־טק הישראלי השאירה מאחור לפחות 90% מכוח האדם במגזר העסקי.

אפשר להבין את הרצון הממשלתי להכפיל את מספר המועסקים בהיי־טק (10% מכלל השכירים), תחום המוביל את הכלכלה, ושבו ישראל זוכה למעמד מוביל בעולם. אבל עד שהיעד יתממש אסור לממשלה להזניח את ישראל השנייה שמשתרכת מאחור.

המשק צומח, אולם נראה שהצמיחה מעולם לא חילחלה לכל שכבותיו, בוודאי לא בצורה שווה. סגירת בתי ספר של החינוך המקצועי בשנות ה–90 היתה בבחינת מכת גרזן שהונחתה על ישראל השנייה. כל אלה שידיהם ידי זהב, שחדוות היצירה בעיניהם, סומנו כתלמידים סוג ב' שאין למדינה עניין בכישוריהם. התוצאות לא איחרו לבוא — מחסור קשה באנשי מקצוע בולם את צמיחת התעשייה והמשק.

ראשי ממשלה ושרים, שהבינו כנראה בעיקר את הכוח האלקטורלי של העסקים הקטנים והבינוניים היצרניים, הבטיחו להם שוב ושוב כי הם בבת עינם וכי עוד רגע בעיותיהם ייפתרו. זה לא קרה. המצב אמנם החל להשתפר, אך רק בשוליים.

דו"ח ה–OECD מציע התגייסות כוללת של הממשלה לטפל בכלכלה השנייה באותה רצינות שבה היא מטפלת בכלכלת ההיי־טק. בעבר נשמעו טענות קונספירציה בישראל, שלפיהן המדינות המפותחות רוצות בדרך זו להחליש את ההיי־טק הישראלי ולשפר את מעמדן היחסי בתחום זה בעולם. אולם נראה כי כיום כבר ברור שהצמיחה במשק הואטה, בין השאר, בגלל היעדר חינוך מקצועי ופריון נמוך בתעשייה, ושהפערים החברתיים לא מצטמצמים. הגיע הזמן לתוכנית ממשלתית כוללת לטיפול בכלכלה השנייה של ישראל. היא עוד עשויה להפתיע גם בחדשנות שתצא ממנה לאחר שתזקוף קומתה.