מוסף שבועות |

מי צריך חקלאות בישראל?

האם החקלאות בישראל היא ליבת הציונות או שמדובר במבט נוסטלגי על תעשייה שנהפכה לקרטל גדול שמעלה את יוקר 
המחיה? ■ שיחה בין כלכלנים וחקלאים מעלה אי הסכמה גורפת, מלבד השורה התחתונה: 
כדאי לשמור על החקלאות - השאלה רק באיזה מחיר

טלי חרותי סובר
טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טלי חרותי סובר
טלי חרותי-סובר

חקלאות ישראלית היא נושא אמוציונלי. כזה שמקפל בתוכו את כל קשת הרגשות: אהבה, נוסטלגיה, רומנטיקה, חיבור לשורשים, קשר להיסטוריה - וגם כעס, תחושת מיאוס ופחד. אל מול החקלאים, שמדברים ציונות שוטפת וטוענים כי בלי חקלאות נגווע ברעב, יש מי שמכנה את הטענות האלה "שטויות במיץ עגבניות". וגם הביטוי הזה, כמה אירוני, מגיע מעולם החקלאות.

מי צודק? שתי קבוצות בעלות תפישות עולם שונות מאוד, חקלאים וכלכלנים, נשאלו על ידינו אותה שאלה: מי צריך חקלאות בישראל? כולם דיברו עברית, אבל התשובות שקיבלנו מעידות על כך שבכל אחת מהקבוצות האלה מדברים בשפה שונה. כך למשל, המושג "ביטחון מזון", השגור בפי החקלאים, מתקבל בזלזול בקרב כלכלנים ונענה בדרישה ל"תוכנית אסטרטגית"; האמירות הגדולות על "ליבת הציונות" נתקלות בתהייה קרה ומחושבת על "החזר השקעה"; והטענה שאין ברירה אלא לשמר תעשייה מקורטלת וש"ככה זה בעולם" - מתקבלת בכעס גדול על החרגת החקלאות מחוק ההגבלים העסקיים.

השאלה החשובה באמת קשורה לתרומתה של החקלאות ליוקר המחיה בישראל. "אם חקלאות מקומית היא דבר כל כך חיוני ונכון", שואלים הכלכלנים, "מדוע מחירי הפירות והירקות בישראל גבוהים כל כך - עד שעל פי דו"ח העוני האלטרנטיבי, בישראל שטופת השמש 37% מן הילדים חיים בעיקר על פחמימות זולות? ומה עם המכסות, המכסים והסבסוד?

צילום: בלומברג

לחקלאים יש תשובה ברורה: זה בכלל לא בגללם. הקמעונאים, הביורוקרטיה, המע"מ, ואפילו דרישות הכשרות - הם האשמים.

הכלכלנים טוענים: "צריך לפתוח את השוק לגמרי". החקלאים מנגד משיבים בתוקף: "צריך להגן על המזון לאזרחים".

על דבר אחד אין כמעט ויכוח: החקלאים הכלכלנים מסכימים שחקלאות ישראלית היא עניין חשוב. הוויכוח נסוב סביב השאלה מה מצב הענף, וכיצד ביכולתו להפוך ליעיל, מודרני וכלכלי יותר.

משולש הציונות או משולש ברמודה

החקלאות הישראלית רחוקה מאוד מימי הזוהר שלה. ישראל, "אומת הסטארט־אפ", עוסקת כיום בעיקר בפיתוח טכנולוגיות תקשורת, ופחות בפיתוח פתרונות מים, שמש או זרעים. אבל לא תמיד זה היה כך. ב–1949 ייצרה החקלאות 12% מהתמ"ג, והיתה אחראית ל–65% מהיצוא הישראלי. ב–2011 ייצרה החקלאות 1.7% מהתמ"ג בלבד. גם היצוא החקלאי התכווץ: בשנות ה–60 היה ענף החקלאות אחראי ל–20% מסך היצוא, וב–2011 היתה התוצרת החקלאית רק 2% מכלל היצוא הישראלי - 1.38 מיליארד דולר בסך הכל. כפועל יוצא, מאז שנות ה–80 כמעט שלא הצטרפו יישובים חדשים להתיישבות העובדת, המונה כיום 919 יישובים.

החקלאות הולכת ונעלמת

אל מול המספרים המעציבים האלה, יש לציין עליה מרשימה בפריון בענף החקלאות - הן בהשוואה לנתוני הענף עצמו בשנים קודמות, והן בהשוואה לענפים אחרים. שיעור הגידול בייצור החקלאי עלה ב–46% בין 2002 ל–2011 - 4.4% בשנה (שיעור גבוה מהעלייה השנתית הממוצעת ב–OECD, שמסתכמת ב–3.5%). זאת, למרות תנאי פתיחה קשים, כמו פגעי מזג אוויר, מחסור במים ומצב ביטחוני בעייתי באזורים שבהם מקיימים חקלאות בישראל. ההסבר לכך נעוץ בשני גורמים: חדשנות וטכנולוגיה.

על פי נתוני משרד החקלאות, ישראל מספקת לעצמה כיום את כל תצרוכת הירקות, הפירות, החלב, הפטם (עופות) והביצים. היא מייבאת דגנים, בשר בקר, סוכר וחומרים יבשים נוספים, ויש מי שיכלול בסעיף היבוא גם את הציוד החקלאי שאינו מיוצר כאן, ואת 24 אלף העובדים הזרים בתחום (נכון ל–2013), רובם מגיעים מתאילנד, בהתאם למכסות שקובע משרד החקלאות.

העובדה שישראל מסתמכת על תוצרת טרייה מקומית תומכת במושג "ביטחון מזון", השגור בפי החקלאים. "צרי בדמיונך משולש", מציע אריק רייכמן, לשעבר מנכ"ל תנובה וכיום יו"ר חברת מגדלי הערבה ואיש קיבוץ גליל ים. "אני קורא לו 'משולש הליבה הציונית'. בבסיסו כתוב 'התיישבות' - אי אפשר היה להקים את מדינת ישראל בלי קביעת גבולות שנעשתה על ידי ההתיישבות החקלאית: קיבוצים, מושבים ומושבות. על הצלע השנייה כתוב 'אקולוגיה' - תרומת החקלאות לכך עצומה; בלעדיה האדמה היתה הופכת לכר אשפה, או שהבדווים היו משתלטים עליה והשטחים הפתוחים היו נעלמים. בנוסף, החקלאים משתמשים במי קולחין ומסייעים למחזור הביוב. על הצלע השלישית של המשולש כתוב 'כלכלה ופרנסה' - החקלאות היא ליבת הקיום של מדינת ישראל, וכל מי שנוסע בכבישי הארץ רואה שזה נכון גם כיום".

צילום: גלעד לבני

רוב היישובים החקלאיים כבר מזמן מתפרנסים ממשהו אחר. גם ברעם וסאסא כבר לא חיים על התפוחים. חקלאות נהפכה לתחום זניח.

"למושבים ולקיבוצים יש אמנם מקורות הכנסה מגוונים כיום, אבל אין אחד מהם שאין לו גם חקלאות. הסיבה פשוטה: אם לא היתה חקלאות, היינו מקבלים במקום משולש ליבת הציונות, את משולש ברמודה". רייכמן לא לבד. "ודאי שצריך חקלאות בישראל", פוסק איציק בדר, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד שכיהן ב–20 השנים האחרונות כיו"ר גרנות, המפעלים האזוריים של קיבוצי המרכז. "כל ציוויליזציה, מאז שבני האדם חדלו להיות לקטים, בנויה על חקלאות. כל מדינה בעולם מטפחת ושומרת על ייצור מזון מקומי - כי חקלאות והתיישבות הן לא רק ייצור מזון, אלא תפישת עולם שלמה, שכוללת שמירה על הקרקע ועל הגבולות. התיישבות היא חלק מאיכות החיים והתרבות של כל עם. מובן גם כי 'מדינת אי', כמו ישראל, חייבת לשמור על ביטחון המזון שלה, ולהיות מסוגלת לייצר אותו בעצמה במצבי חירום".

אז בוא נדמיין: אמברגו עולמי על ישראל, אין יבוא. כמה זמן באמת אנחנו יכולים להתקיים על ייצור מקומי?

"חודשים רבים. אמנם ברמת הצריכה העכשווית, כולנו ניאלץ להצטמצם, אבל ביטחון מזון יש כאן, כל זמן שהחקלאות קיימת".

ארץ עיר - מספר היישובים הכפריים בישראל

מה בכלל הסיכוי שזה יקרה?

"אני לא חושב שישראל תהיה במצור חודשים רבים, אבל ביטחון המזון יכול לתת גב חזק ויציב מספיק לתקופות חירום".

"שטויות במיץ עגבניות", אומר בתגובה פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי באוצר, כשהוא נשאל על הצורך בביטחון המזון. "זה לא דיון מקצועי, ואני לא רוצה להשתתף בו". זליכה, כמו כלכלנים אחרים, מסרב ליפול לבור הרגשי שמפעיל את בלוטות הפחד וההישרדות.

"השאלה צריכה להיות שאלה של אלטרנטיבות - איפה יש לנו יתרון יחסי, ואיפה אין לנו", מחדד ד"ר עדו קן, ראש החוג לכלכלה חקלאית ומינהל בשלוחת אוניברסיטה העברית ברחובות, "כרגע ממילא אין לנו ביטחון מזון, כי אנחנו מייבאים לא מעט מתצרוכת המזון שלנו. בתחום הטרי יש לנו יתרון יחסי, כי מחירי השינוע יקרים, ולכן צריך לשמור עליו. קישואים, לדוגמה, עולים 3,000 שקל לטונה ישראלית לעומת 5,400 שקל לטון מיובאת, ועגבניות עולות 3,000 שקל לטונה לעומת 5,100 שקל לטונה מיובא. גם בגידולי עגבניות שרי יש לנו יתרון - 5,000 שקל לטונה ישראלית לעומת 9,000 שקל, אם נביא אותן מהמקור הכי קרוב. מנגד, בצל מיובא יעלה 1,500 שקל לטונה לעומת 2,200 שקל לטונה בצל מקומי. בתחום בעלי החיים, למעט חלב ניגר וגבינות רכות, אין לנו יתרון יחסי על מוצרים מיובאים, וכך גם ברוב תחומי התוצרת הלא־טרייה".

אז אילו תחומים כדאי לפתח כדי לייצר חקלאות יעילה ואילו לא?

"המדינה צריכה לשאול את עצמה אם הענף רווחי ומחזיק את עצמו, אם יש פה תועלת ביחס לאלטרנטיבה. אם כן - לשמור עליו, ואם לא - אז לא".

באופן מפתיע, רייכמן מסכים עם העיקרון הבסיסי הזה, בעיקר מכיוון שלטענתו הוא מתקיים ממילא. "אם החקלאות לא רווחית - היא מתחסלת מעצמה", הוא אומר. "לחקלאי הערבה, למשל, יש כיום בעיה עם הפלפלים: יש שחיקה מתמדת בשער הדולר ותחרות גוברת באירופה. אף אחד לא תומך בהם, המים במושבים לא מסובסדים, ואם זה יימשך כך, הענף יתחסל. דוגמה אחרת היא ענף הכותנה. בשנות ה–80 הכותנה היתה אחד הענפים החשובים כאן, והיא התחסלה לגמרי. בפרדסים אנחנו רואים התאוששות בשנים האחרונות, אבל אני לא רואה גידול בשטחים החלקאיים. למעט בתחום הביצים והחלב, החקלאות הישראלית היא שוק חופשי ויעיל".

"שוק חופשי?", מזדעזע פרופ' עומר מואב, "מה תורמים החקלאים שמגדלים בננות לעם ישראל? שום דבר מלבד נזק. למה בבריטניה אני קונה בננות שעולות 4 שקלים לקילו באיכות מצוינת, ובישראל המחיר כפול והאיכות לא משהו? הענף הזה קיים כדי שהקיבוצניקים שמגדלים בננות יתפרנסו, אבל הם לא מייצרים לי ערך, בשונה ממגדלי העגבניות – שם היבוא פחות מעשי".

את מואב קשה להאשים שהוא כלכלן מנותק שלא מכיר את השטח. בעברו הרחוק היה מנהל מטע התמרים של קיבוץ קלי"ה. "מובן שהיינו חלק מאיגוד הדקלאים - קרטל ארצי שמכר בישראל ביוקר ובחו"ל בזול," הוא מספר. "חקלאות היא הכל מלבד שוק חופשי, וכיום אנחנו לא זקוקים לחקלאות שפוגעת בערך וחיה על חשבון הציבור, למשל על ידי שימוש במים שפירים".

אז לדעתך אין יותר צורך בחקלאות בישראל?

"באופן כללי, חלקים כושלים בכל תעשייה שאין לנו בהם יתרון יחסי, צריך לסגור. בלי רומנטיקה. אם רוצים פה איכות חיים, רווחה ויוקר מחיה נורמלי, אין ברירה אלא ללכת על פי העיקרון הזה: מי שמייצר ערך צריך להתקיים, ומי שלא - לא. החקלאים לא יוצאי דופן בעניין הזה".

ומה עם ביטחון המזון?

"צריך לעזוב את זה. אם יהיה אמברגו על ישראל ממילא לא נחזיק מעמד".

"סובסדיה לנצרך, 
לא למצרך"

אחת התעלומות הגדולות בתחום החקלאות היא מחירי המזון הטרי הגבוהים, אף שאינו מיובא. לטענת הכלכלנים, אלה מוכיחים יותר מכל כי השוק אינו יעיל. "האינדיקטור הכי חשוב הוא מחירי המזון", מסכים רייכמן. ", מאז 2008, המחירים עלו מעבר למה שהם היו צריכים לעלות, אבל גם לפני 2008 הם היו גבוהים 
ב–15%–20% יחסית לחו"ל".

אם אנחנו כל כך טובים בייצור עצמי, למה זה קורה?

"מהרבה סיבות. למשל הכשרות, שעולה לכולנו המון כסף. זה ענף שמייצר פרנסה להרבה אנשים ומעלה את מחיר המוצר החקלאי. גם המע"מ הגבוה לא עוזר. המע"מ על מזון בישראל הוא 18%, בדומה לכל מוצר אחר, בעוד הממוצע באירופה הוא חצי מזה. זהו מחדל פוליטי ממדרגה ראשונה. מע"מ דיפרנציאלי היה מוריד מיד את מחירי המזון. בנוסף, טריטוריאלית אנחנו אי בודד, ושלא כמו בשוק האירופי - אין מספיק תחרות. כמובן שגם הקמעונאים גוזרים את הקופון שלהם, וכך הופכים מוצרים שהיו יכולים להיות זולים - ליקרים".

צילום: בלומברג

תשובת הכלכלנים, כצפוי, שונה לגמרי. הם מדברים על תעשייה המשועבדת לסובסידיות, מכסים, וקרטלים. "אנחנו צריכים חקלאות - לא כי חסר לנו אוכל, או כי אנחנו לא יודעים איפה לקנות אותו - אלא מכיוון שמדינה שאין לה חקלאות לא יכולה לפתח מוצרי ערך מוסף", מסביר זליכה. "הדברה ביולוגית, טפטפות, הנדסת צמחים, הנדסת זרעים - כל התחומים האלה מתפתחים כאן כי יש להם דורש בשדות. כך נוצרת סינרגיה, שמאפשרת פיתוח של מוצרים ושירותים חדשים המגדילים את הפריון המקומי והיבוא. האם זה אומר שצריך לסבסד את החקלאות? לא בהכרח. מדובר באחת הדרכים לתפוס קרקע, ואין לנו ברירה אלא לשמור על הקרקעות האלה, אבל הסובסידיה צריכה ללכת לנצרך ולא למצרך".

תן דוגמה.

"אני, למשל, נגד מכירת מים לחקלאים בפחות מעלות ההפקה, מכיוון שכך, מחירו של המוצר נמוך, ויצרכו אותו בצורה לא יעילה. אם מחליטים לתת סובסידיה צריך לתת אותה בצורה ישירה".

איך נותנים כזו סובסידיה?

"בצ'ק לחקלאי. צריך להקים סוג של 'מדען ראשי', שאומד כדאיות כלכלית בכל תחום ומחלק את הסובסידיות לפי פרויקטים, ישירות לחקלאים. אם יש כדאיות כלכלית - נותנים, אם לא - לא. השיטה הזאת תעודד חדשנות ותקטין את הוצאות המדינה. במקביל, מובן שצריך לבטל מכסים ומכסות. צריך להתחיל לחשוב כאן חשיבה כלכלית, שמביאה בחשבון הן יתרונות יחסיים, והן שיקולים של פיזור אוכלוסייה ושמירה על גבולות. כך תישמר חלק מן החקלאות, והחלק הלא יעיל ייעלם".

מבחינת החקלאים, הדיון בסובסידיות מיותר למדי. על פי נתוני משרד החקלאות, ישראל מסבסדת את חקלאיה רק ב–14% מצורכיהם האמיתיים - שיעור נמוך משמעותית ממדינות אחרות בעולם. ממוצע הסבסוד לחקלאים ב–OECD הוא 19%, ובאיחוד האירופי הממוצע הוא 15% (ראו תרשים). במדינות כמו נורבגיה ושווייץ שיעור הסבסוד מטעם המדינה מזנק ל–55%–60%.

"אין סובסידיה לחקלאות", קובע רייכמן. "להפך, צריך לשאול אם לא צריך לשלם לחקלאים שמשתמשים במים המושבים, במקום שהם ישלמו עבורם. חקלאים נאבקים פה כדי לשרוד, על איזו סובסידיה מדברים?". בדיקת אופן השימוש במים לצורכי חקלאות מלמדת כי המציאות מורכבת יותר: רק 40% מהמים החקלאיים הם מי קולחין, עוד 20% הם מים מותפלים, וכ–40% נוספים, לא מעט, הם מים שפירים מסובסדים. מעבר לכך, ברוב היישובים החקלאיים לא שילמו בעבר, ולא משלמים כיום, עבור הקרקע. לכך יש להוסיף את העובדה ששני ענפי חקלאות, חלב וביצים, מוגנים על ידי מכסות.

"בודאי שאנחנו מסבסדים את החקלאות המקומית", אומר פרופ' אבי שמחון, לשעבר יו"ר הוועדה המייעצת לשר האוצר ומרצה בכיר לכלכלה באוניברסיטה העברית. "משק החלב למשל, הוא דוגמה מרגיזה. הצרכן הישראלי משלם מחיר גבוה מדי כדי לסבסד את הרפתות הלא יעילות. אם היו פותחים אותו לתחרות, ומאפשרים לכל מי שרוצה לגדל פרות ולייצר חלב - המחיר היה יורד פלאים. נכון להיום, אם אני רוצה להקים רפת אני עובר על החוק. אני צריך ללכת למשרד החקלאות שייתן לי מכסה , אבל המשרד נותן מכסות רק למי שהוא חפץ ביקרו. דוגמה הפוכה היא ענף העוף למאכל - גם שם היו מכסות שבוטלו, ותוך זמן קצר חלה ירידה דרמטית במחיר של בשר עוף יחסית לעולם".

ארץ הפירות והירקות

מה נדרש כדי לפתור את זה?

"למדינה זול יותר להגיד לרפתנים הלא יעילים, 'קחו כסף ותמצאו מקצוע אחר', מאשר להמשיך לסבסד אותם. במקרה כזה היינו מרוויחים המון כסף. למה לסבסד רפתנים ולא מאבטחים או נהגי אוטובוס? המשק הישראלי חייב להוריד את כל סוגי ההגנות".

מדברים בלי סוף על הורדת המכסים כפתרון ליוקר המחיה.

"עושים בעיקר קולות. עדיין לא ראיתי שדברים קורים בשטח".

גם נגד הטענות על שוק החלב מתקוממים החקלאים: "ענף החלב יעיל", עונה בדר. "יישארו בו מכסות, כי הגמישות של הענף נמוכה מאוד. הקמת רפת היא שיגעון לא קטן, ולצאת משם זה נזק גדול. בניגוד לחלב, ענף הביצים, שבו המכסות היסטוריות, אכן צריך לעבור הסדרה".

"משרד החקלאות שומר על החקלאים"

הקרטלים החקלאיים הם חלק מהתשובה לשאלה מדוע התחום אינו יעיל. "חקלאות היא לא שאלה כלכלית, אלא עניין של העדפות חברתיות", אומר דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. "מדינת ישראל רצתה את החקלאות מלכתחילה - לא כי היא חשבה שהתמ"ג ייראה טוב יותר בזכותה, אלא בגלל נורמות חברתיות שאיפשרו ליהודי הנודד לשבת על אדמתו ולהתפרנס ממנה. אלא שמאז שהוקמה המדינה לא נעשתה בדיקה של ההעדפה החברתית הזאת. לא נשאלה השאלה אם במשך השנים היא לא השתנתה בעוצמתה, בהיקפה, במוקדיה, וביכולותיה. פעם באמת היה צורך בפרדסים באזור המרכז, אבל כיום יש בעיית דיור. האם מישהו בדק באמת מה יותר חשוב?

"באותה מידה, לא נבדק חוק ההגבלים העסקיים, שנחקק ב–1959 והחריג את החקלאות. למה? כי בעבר מרכיב העונתיות איפיין מאוד את התעשייה הזאת, וצריך היה לתמוך בה, אבל זה כבר לא כל כך נכון כיום.

הפריון עולה

"באותם ימים התחשבו גם בעובדה שהחקלאות הוקמה בשיטת הקולקטיב, וקולקטיב לא רוצה להתעסק עם הגבלים עסקיים. הבעיה היא שבמשך השנים נוצרו קרטלים ארציים באישור החוק - וזה דבר לא נכון, כי קרטל מצמצם כמויות ומעלה מחירים. במקביל גם נוצרה עסקונה שלמה שכוללת את המועצות החקלאיות, שיש להן חיים משלהן, לעתים על גב החקלאים. באמצע שנות ה–80, כשנפל האסימון, והבינו שהכלכלה חייבת להשתנות, לא נגעו בתחום החקלאות בגלל הלובי החקלאי החזק. וכך זה מאז ועד היום. לחקלאים אין סיבה לעשות חשבון נפש ולבדוק כמה עולה החקלאות לישראל. הם רוצים לשמר את הקיים".

משרד החקלאות לא אמור להיות שומר הסף עבור כולנו?

"במקום להיות שומר סף, משרד החקלאות שומר על החקלאים. מי שצריך להתחיל בדיקה מקיפה של העניין הם משרדי העל - הכלכלה והאוצר - וכמובן הכנסת, אבל גם בה יש חקלאים. ככה מתקיימות פה שתי כלכלות: אחת מפותחת ומתקדמת, ואחת כלכלת קרטלים מפגרת שיש להגן עליה בחוקים שונים ומשונים של עולם ישן. חשוב לזכור שהסיפור האמיתי הוא לא החקלאי, אלא הקרטל הכלל ארצי של הבננות, התמרים ושאר הענפים שמתקיימים בלי שמישהו בודק אם צריך אותם. לקרטלים יש נטייה לקדש את עצמם. מי שסובל מכך הוא הציבור, שמשלם מחיר גבוה - כי בדרך אליו יש רשימה של טרמפיסטים, שרשרת ערך שלמה של אנשים שמתפרנסים מהקרטל ומנפחת את יוקר המחיה".

חקלאים טוענים שהאיגוד החקלאי הוא תופעה כלל עולמית.

"בעולם יש קרטלים על בסיס מקומי או מחוזי, אבל לא על בסיס כלל־ארצי, שמחסל תחרות. תחרות גורמת להקצאת משאבים יעילה יותר - מי שלא יעיל לא שורד. אם החקלאי תחרותי, הוא לא צריך מכס של 400% שיגן עליו. בסופו של דבר, אין הצדקה למכסים האלה. אנחנו חיים במדינה שבה החקלאות מקורטלת מהיום הראשון, כי ככה זה היה כשהמדינה קמה, אבל כיום צריך לבדוק על מה אבד הכלח ולהיפטר מכללים שכבר לא תקפים".

רייכמן אינו מסכים עם הדרישה לבטל את יכולת התאגדות של המגדלים, אבל הוא בהחלט מסכים עם הצורך להיפטר ממה שהוא מכנה "הביורוקרטיה החקלאית": "אני מסכים שיש עודף ביורוקרטיה חקלאית, ויש הרבה מה לעשות כדי לטפל בה, אבל לא צריך להסיק מסקנות גורפות. בכל העולם המערבי יש התאגדויות קואופרטיביות שיש להן פטור מהגבלים. זו לא המצאה ישראלית. הקואופרטיבים מאפשרים התאגדות ברמת היצרנים, וזה נכון - כי יצרן בודד לא יכול להקים בית אריזה או לשווק ביעילות. אגב, הפטור מחוק ההגבלים חל על כל ענפי המזון, אבל לרוב לא מנצלים אותו. מכסות יש רק בשני ענפים, חלב וביצים, וגם זה יתבטל, כי אחד מהם לא יעיל".

בדר מציע דרך נוספת להגביר את היעילות, שעליה יסכימו גם הכלכלנים: הקצאת סכומים גדולים יותר למחקר ופיתוח. "כיום המו"פ נעשה על ידי החקלאים עצמם", הוא אומר. "למשל, במפעלים האזוריים. אבל המדינה צריכה להשקיע בזה הרבה יותר. במקביל, אני מסכים שיש לבדוק איפה יש לישראל יתרון יחסי, ולעודד את הענפים האלה. יש כמה ענפים שצריכים לעבור רפורמה".

40% מהמים החקלאיים - שפירים

היית פותח את השוק לתחרות ומבטל מכסים, מכסות וקרטלים?

"שוק מתוכנן הוא לא מלה גסה. השאלה היא רק איך זה מתבצע. צריך לשכלל את הכלים כדי למצוא את האיזון הנכון בין הצרכים של השוק, מחירי המזון ואבטחת הפרנסה של החקלאים.

מנכ"ל משרד החקלאות: "אי אפשר להגיד 
למשפחות בגבול הצפון שמורידים להן את המכסות"

כמו שר החקלאות יאיר שמיר, גם רמי כהן, מנכ"ל משרד החקלאות בשנה האחרונה, אינו חקלאי או מתיישב. הוא מספר כי הגיע למשרד לאחר שנים בתחום הביטחון וקליטת העלייה מכיוון שלתפישתו חקלאות היא זרוע נוספת החיונית לקיומה של המדינה, ויש לחזק אותה. לדבריו, הוא ושמיר אינם מבינים בחקלאות, אבל כן מבינים בעסקים, ונחושים בדעתם לשנות את כיוון הספינה.

"כיום החקלאות תוספת רק 1.7% מכלל היצוא הישראלי, מכיוון שאנחנו מייצאים עגבניות ומלפפונים - ולא טכנולוגיה", אומר כהן. "היעד שלנו עד סוף הקדנציה הוא להגיע ל–5% מסך היצוא. זה יעד ריאלי". לצורך כך נוקט משרד החקלאות בכמה צעדים: מעלה את סכומי ההשקעה במו"פ, פותח פארק שישמש חממה לחברות שיעסקו בטכנולוגיה חקלאית, ומאפשר הלוואות בערבות מדינה לחקלאים. "הון לחקלאות הוא עניין לא פחות חשוב מקרקע, מים או עובדים", הוא מסביר.

במקביל, פועל המשרד להרחבת החינוך החקלאי. לדברי הכהן, בקרוב יתחילו תלמידי בתי הספר היסודיים להגיע לסיורים בחוות חקלאיות ברחבי ישראל כדי לעבור שיעורים תיאורטיים ומעשיים, וללמוד "שעגבניה לא מגיעה מהסופר", כלשונו. בתי הספר החקלאיים יחוזקו גם הם, ובבתי ספר תיכוניים רגילים ניתן יהיה ללמוד לבחינת בגרות של חמש יחידות בחינוך טכנולוגי־חקלאי.

בנוסף, לדברי כהן, בעתיד הקרוב ניתן יהיה לרכוש שטחים 30–50 דונם ברמת הגולן, הערבה וחבל אשכול, למטרות חקלאות. אלה מאות נחלות שהיו עד כה שטחי אש, אדמות טרשים ושטחים שמהם פונו מוקשים. פרויקט נוסף שעליו עובדים במשרד החקלאות בימים אלה הוא ניסון לאמוד את מספר החקלאים הפעילים בישראל. "אף אחד לא יודע מה מספרם האמיתי", אומר כהן. "מדברים על 6,000–10,000. את המספרים הנכונים נדע בקרוב".

חקלאים אוהבים לדבר על ביטחון מזון בעוד כלכלנים מבטלים את המושג. מהי עמדתך?

"הכלכלנים טועים. בזמן מלחמה, לא מגיעים לכאן מטוסים או אוניות. בעזרת ייצור מזון מקומי אפשר להתקיים פה 45 יום בלי בעיה. לטווח ארוך יותר, ובעזרת מחסני חירום נוכל להתקיים פה בצמצום עד שנה שלמה".

מה עמדך בנושא המכסות לחקלאים?

"לטווח ארוך, יש להיפטר מהן. אבל אי אפשר להגיד למשפחות על גבול לבנון שמורידים להן את המכסות. הגיל הממוצע של בעל לול בצפון הוא 64. אנחנו חושבים איך לעזור לדור הצעיר למצוא תעסוקה אחרת, כי אנחנו כן רוצים שהם יישארו באזור".

ומה לגבי ביורוקרטיה חקלאית?

"יש הרבה יותר מדי, גם אצלנו במשרד. אנחנו צריכים להשתפר במתן שירות לחקלאים. בינואר קיבלו חקלאים אישור למכור בשדה, לא דרך השוק הסיטוני או תנובה - כדי להקטין פערי תיווך. זה עוד צעד חשוב במלחמה בביורוקרטיה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

שיעור באוניברסיטה. באקדמיה מצופה מהסטודנטים להתמודד עם בעיות שלא ראו קודם

הסטודנטים באקדמיה נדרשים לראשונה לחשיבה מעמיקה - והתוצאות עגומות

דירה בהנחה

6,269 משקי בית זכו בהגרלה. אבל האם בכלל כדאי לקנות דירה בהנחה?

לחוסכים הסולידיים יש אלטרנטיבה

שעתו היפה של החוסך הסולידי: יש חלופה טובה יותר לפיקדון בבנק

טסלה, מודל S. המחיר למי שיזמין את המודל היום ייקבע בהמשך

אחרי כמעט שנתיים: הדגמים הגדולים של טסלה מגיעים לישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלעד כהן (מימין), ניצן רנגיני בוצר ודניאל בוצר

ממשכורת של 30 שקל בשעה – לווילה בת שלוש קומות במושב מבוסס בשרון

מסיבה בבריכה, אילוסטרציה

בעל הבית מרוויח 15 אלף שקל ללילה - החיים של השכנים נהפכו לסיוט