בניכוי ערים אדומות - מצבנו מצוין: ההצעה של האוצר ליציאה מהסגר

המדיניות שנוקטת הממשלה להתמודדות עם השלכות הסגר על המשק היא הימנעות מעימותים עם שחקנים שלא משתפים פעולה, ושל החמרה ביישובים מעוטי התחלואה ■ הטיפול הקולקטיבי גובה מחיר יקר והפתרון צריך להיות אישי

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
וירוס הקורונה בני ברק
שגרת קורונה בבני ברק, למצולמים אין קשר לכתבהצילום: מוטי מילרוד

אין הרבה משמעות כלכלית להקלות המעטות שאישר קבינט הקורונה בישיבתו ביום שלישי בערב, ולפקיעת מצב החירום המיוחד שהגביל הפגנות ותפילות. יש להקלות האלה ערך רוחני, דמוקרטי וספורטיבי־פיסי (במתן האפשרות לקבוצות בליגות העליונות להתאמן) אך התרומה המשקית של הצעדים האלה אפסית.

הצעד הכלכלי החשוב יותר הוא פתיחת העסקים והפעלת מערכת החינוך. בלעדיהם, העלויות המשקיות ממשיכות להיות כבדות. שר האוצר ישראל כ"ץ הביא לממשלה הצעה לפתוח מיידית את כל העסקים שאינם מקבלי קהל, לאפשר איסוף משלוחי מזון (טייק־אווי), לפתוח את החופים ושמורות הטבע ולחדש את הלימודים בגני הילדים.

לפי נתונים שהציגה הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג, מדובר על צעדים שהסיכון הבריאותי בגינם נמוך מאוד והתועלת הכלכלית גדולה — עלות של 8 מיליארד שקל לתוצר במשך שבועיים. ואולם, שר הבריאות יולי אדלשטיין מביע בשלב הזה התנגדות נחרצת לכך, והוא זוכה לתמיכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעדיף גישה שמרנית, ושל יו"ר המל"ל מאיר בן שבת. על האחרון אמר אחד השרים "הוא מנהיג טרור מחשבתי בישיבות". לטרור המחשבתי הזה יש סיבה מרכזית אחת: על אף שמדובר במשבר בריאותי וכלכלי, הפוליטיקה ניצחה אותו עוד כמה וכמה פעמים, ויש חשש היא תנצח גם הפעם, למשל בשאלת המודל הדיפרנציאלי.

בדיונים של קבינט הקורונה הוצגו נתונים שלפיהם במרבית מדינות אירופה יש הגבלות דיפרנציאליות: במקומות עם תחלואה גבוהה המגבלות מחמירות יותר מאשר במקומות שבהם התחלואה נמוכה. משרד האוצר מציע כי גם אצלנו יוטלו מגבלות שיכללו החלת סגר מלא על אזורים אדומים, לרבות סגירת מערכת החינוך, ובמידה שזה ייעשה, לנכות את נתוני התחלואה של מוקדי התחלואה מהנתונים הכלליים.

ואם זה מזכיר למישהו את הציטוט המפורסם "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין" שעליו חתום ראש הממשלה — זה לא מקרי. אלא שהפעם מוקדי התחלואה הנוכחיים הם במגזר החרדי, לאחר ירידה משמעותית בתחלואה ביישובים הערביים. לפי נתוני האוצר, 22% מהתחלואה בשבוע שעבר מרוכזת בחמש ערים שבהן התחלואה הגבוהה ביותר, ו–50% מהתחלואה היא ב–20 הערים האדומות. הנתונים האלה מחייבים טיפול דיפרנציאלי ביציאה מהסגר, בדיוק כפי שנעשה בגרמניה, צרפת, ספרד, איטליה ובריטניה. אלא שהמערכת הפוליטית שלנו לא הפגינה עד כה יכולת כזו. הממשלה נמנעה מהפעלת מודל הרמזור, דחתה את הטלת הסגר לחגים עד שנתונים התחלואה כבר הזניקו את ישראל למקום הראשון בשיעורי התחלואה.

רבע מהחולים

סגר פסיכולוגי

החשש מהקדמת לוחות הזמנים של היציאה מהסגר — ברור. פתיחה או הקלה בתחום אחד, מגבירה את הלחץ של תחומים אחרים, ועלולה להביא לפרימת מתווה היציאה מהסגר. בקבינט הקורונה מייחסים יותר מדי חשיבות להיבטים פסיכולוגיים בניהול המשבר. פתיחה של חופי הים, למשל, אינה כרוכה בסיכון בריאותי משמעותי, אך היא משדרת תחושת חופש של סוף המשבר וממנה קל לזלוג להקלות אחרות.

החופים ושמורות הטבע הם קו הגנה פסיכולוגי של הסגר ואין סיבה עניינית לסגור אותם. כך גם לגבי העסקים שאינם מקבלים קהל, ועסקים קטנים. השאלה היא היכן עובר הקו שממנו פתיחת עסקים נהפכת למסוכנת אינה ברורה. לעסקים קטנים שאין בהם תנועת קונים גדולה לא ברור מדוע המדינה מאפשרת תורי ענק והצטופפות ברשתות השיווק, אך מונעת זאת מעסקים קטנים.

חשיבות לא פחותה מייחסים שם גם לנראות, למשל בנושא האכיפה. התמונות של אירועים אלימים שבהם שוטרים מנסים לאכוף את הוראות הסגר הן החשש העיקרי מפני הפעלת מודל דיפרנציאלי. האכיפה המועטה בירושלים לעומת אכיפה גדולה יותר בתל אביב מלמדת שגם ללא מודל דיפרנציאלי, המשטרה לא יודעת איך להתמודד עם ההפרות בחברה החרדית. ומשום שהיא לא יודעת לעשות זאת ללא תמונות קרב מדממות — זה כמעט ולא נעשה. למעשה, מתבצעת בפועל אכיפה דיפרנציאלית: הקלות במוקדי התחלואה הקשים, והחמרה במוקדי תחלואה קלים.

אם המשבר הזה היה מנוהל ללא פוליטיקה — לא היתה בעיה לאמץ את המודל שמציע האוצר. הוא סביר והגיוני, כרוך בנטילת סיכונים מחושבת, והוא ממזער את העלויות הכלכליות של המשבר היקר בהיסטוריה של ישראל. בינתיים, עסקים קטנים רבים קורסים, סוגרים את שעריהם וגוזרים על בעליהם קטסטרופה כלכלית שלא ברור אם ייצאו ממנה. את תוצאות ההחלטות האלה ניתן לראות ברחובות הערים: מאות חנויות סגורות, נטושות ושלטי "להשכרה" על דלתן. מאחורי כל אחד מהן עומד סיפור של אנשים שאיבדו פרנסה, תעסוקה ובמקרים רבים גם את עתידם.

בממשלה חששו מתחושת החופש שמביאים החופיםצילום: מגד גוזני

אין תקציב ואין סדרי עדיפויות

לממשלה הנוכחית אין סדרי עדיפויות. זה הרי המשמעות של היעדר תקציב מדינה. באמצעותו היא אמורה לבטא את מה שחשוב בעיניה לקדם, ואת מה שחשוב פחות. אלא שגם התנהלות ללא תקציב מבטאת איזה שהוא סדר עדיפות, כפי שקרה במהלך החודשים האחרונים כשהיא אישרה "קופסאות" תקציביות מיוחדות לטיפול במשבר הקורונה, בהגדלת תקציב הביטחון ובהפניית תקציבים למערכת החינוך כדי שזו תיערך לחידוש הלימודים. קבינט הקורונה יתמודד בשבועות הקרובים עם לחצים מכל כיוון וסקטור כדי לאפשר לו — ודווקא לו — הקלות או הקדמת לוחות הזמנים.

מהדיון שנערך בשלישי עולה החשש שבכל נקודת זמן הבחירה תהיה לא עניינית. לא כשצריך להחמיר, ולא כשצריך להקל. זו מדיניות של הימנעות מעימותים עם שחקנים שלא משתפים פעולה ובזים להוראות הממשלה, ושל החמרה יתרה עם האנשים והעסקים הצייתנים.

קל להצדיק את הגישה השמרנית מדי בנתוני התחלואה — הם אכן גבוהים. אך העובדה שהם נמצאים במגמת ירידה ושיש שונות מאוד גדולה בין יישובים ושכונות מחייבת מודל יציאה דיפרנציאלי מהסגר. קשה לדמיין את נתניהו אומר לציבור: תל אביבים — צאו לבלות. ירושלמים ובני־ברקים — שבו בבית. אך הטיפול הקולקטיבי במשבר שהוא מאוד לא סימטרי, גובה מחיר כלכלי כבד מדי שגדל והולך מדי יום. טיפול דיפרנציאלי יכול להיות תמריץ מצוין לציות להוראות הממשלה — בבידוד, בריחוק חברתי, בעטיית מסיכות ובהיגיינה. מי שפועל לפי הכללים יכול לחזור לשגרת חיים סבירה מהר יותר, ומי שלא עושה זאת — ייאלץ להישאר בסגר. ספק אם הממשלה בהרכבה הנוכחי, ובמצבו המשפטי של ראש הממשלה, תלך על מודל דיפרנציאלי נחוש. נתניהו לא ימהר לאבד את משענת המנדטים שלו, אבל האלטרנטיבה היא החרפת המשבר הכלכלי, הגברת הקיטוב והקטנת הסולידריות החברתית, ואלה תנאי פתיחה גרועים מאוד לקראת השלב שבו המשק יידרש להתחיל את תהליך השיקום שלו. עם נתניהו ובלעדיו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום