"מרכזי הפיתוח הזרים - אסון. הם מעלים את השכר בצורה מטורפת" - תעשייה ומקרו - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מרכזי הפיתוח הזרים - אסון. הם מעלים את השכר בצורה מטורפת"

הסכנות על פי שלושה מנשיאי התאחדות התעשיינים: בריחת מוחות - ושעה פחות בעבודה ■ "אם נהפוך למדינה של מרכזי פיתוח, זה אומר שלוקחים את המוח היהודי, שואבים אותו ומעבירים את הידע למדינה אחרת"

91תגובות
צביקה אורן, שרגא ברוש ודן פרופר
אייל טואג

במשך עשורים רבים נהנתה התעשייה הישראלית ממעמד פופולרי בציבור ובממשלה, בהיותה מנוע צמיחה מרכזי של המשק. ואולם בחלוף 70 שנה, מוצאים את עצמם כיום התעשיינים נאבקים על מעמדם ותדמיתם. הם סופגים ביקורת רבה מהציבור, שמאשים אותם ביוקר המחיה, בין היתר משום שהממשלה מסיטה את האש לכיוונם — וחשים שהם נתונים במגננה תמידית.

בשיחה עם שלושה מנשיאי התאחדות התעשיינים לדורותיה, הם מסכימים על דבר אחד — לא תפרוץ מלחמת סחר בין ארה"ב לסין, שתמוטט את הסחר העולמי. בסוף השבוע התכנסו שרגא ברוש, נשיא ההתאחדות המכהן, ושני הנשיאים לשעבר, דן פרופר וצביקה אורן — לשיחה על התעשייה הישראלית בעבר ובעתיד. לדבריהם, ההצהרות המתלהמות שמוחלפות בין ראשי שתי המעצמות נובעות רק מסגנון ההתנהלות של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

"אני סבור שלא תתפתח כאן מלחמת סחר עולמית, ולכן מה שנראה כמלחמת סחר בין ארה"ב לסין לא ישפיע עלינו", אומר אורן, בעלי חברת מ.ת.ר לייצור קרונות. "זה יותר משא ומתן בסגנון טראמפי, ולא מלחמה אמיתית. כנראה אי־אפשר להגיע להסכם לפני שמחוללים משבר בין הצדדים".

ברוש מעריך כי מלחמת סחר בין שתי המעצמות תוביל במהירות למלחמת סחר עולמית — ולכן יהיה מי שיעצור את כדור השלג לפני שיצבור תאוצה. "מלחמת סחר תהיה תקלה עולמית, ולכן בטוח שזה לא יקרה", הוא אומר. "גם אם זה הסגנון של טראמפ, אני בטוח שיש מספיק אנשים סביבו שקשורים למדיניות האמריקאית ושיעצרו את זה בזמן, כי אם זה ייצא משליטה, זו תהיה מלחמה עולמית".

פרופר, המכהן כיום כיו"ר אסם, הוסיף: "אני מאוד מקווה שהשכל הישר יעשה את שלו ושהמאבק לא יתפתח, כי אם הוא יתפתח, יהיו לכך השלכות על כל כלכלת העולם, ובמקרה כזה אף אחד לא יהיה חסין".

התעשייה הישראלית

"אמזון לא מאיימת על התעשייה"

התעשייה הישראלית ניצבת מול אתגרים הנובעים מהתפתחויות טכנולוגיות, שצפויים לשנות את פניה במהירות. "המהפכה התעשייתית הרביעית" מבקשת לקשר את כל הפעילות של חברות הייצור לטכנולוגיה — מרכישת חומרי גלם, דרך הייצור ועד השיווק. בפסי הייצור ישולבו תוכנות שיוכלו לאתר כשלים בזמן אמת ולתת פתרונות לשיפור היעילות. המרוץ לשם נמצא בעיצומו בגרמניה ובסין, ובישראל כבר יש ניצנים ראשונים של הכרה בחשיבותו. הממשלה מגבשת בימים אלה מסלולי תמיכות ייעודיים להטמעת המהפכה בתעשייה היצרנית (המכונה גם התעשייה המסורתית).

האם הסחר האלקטרוני מהווה איום על התעשייה, או רק על המסחר בישראל?

"הסחר האלקטרוני כבר כאן, והוא משנה את עולם המסחר", אומר ברוש, "אבל אני לא בטוח עד כמה הוא משנה את הייצור. עדיין צריכים ידע וחדשנות כדי למכור מוצר תעשייתי. מכירות באינטרנט לצרכנים בודדים מתבצעות בכמויות אחרות מאשר מכירה של מוצרי תעשייה ללקוחות. האינטרנט עושה שינוי רציני בצינורות השיווק ובחנויות, ומאפשר לצרכן להגיע ישירות ליצרן, למקור. זה חוסך ידיים בדרך.

"בארה"ב, לא מעט מרכזים מסחריים עומדים ריקים כתוצאה מכך, ובישראל הגיעו המכירות באינטרנט ל–14 מיליארד שקל בשנה שעברה. זה לא משהו שאפשר לפטור כלאחר יד. זאת המציאות, וכמו שהתעשייה עוברת שינויים — מפעלים נסגרים ונפתחים — הצד השיווקי של מפעלים וחנויות יצטרך לקבל תפנית.

"האפשרות שאמזון תפתח בישראל מרכז לוגיסטי אינה בעיה מבחינת התעשייה", טוען ברוש. "זו תהיה עוד רשת שיווק — שמי שמתחרה בה, מן הסתם, מעדיף שלא תיכנס לכאן. מבחינת התעשייה, אולי חלק מהיצרנים ימכרו גם דרכה. העולם הופך לכפר גלובלי, והתעשייה הישראלית הבינה את זה כבר מזמן. אין הגנות על התעשייה בישראל, לא מכסים ולא תקנים — למעט מול מספר קטן של מדינות בדרום־מזרח אסיה. כמו שמפעלים נסגרו בעבר עם החשיפה לעולם, כך יצטרכו חברות לפתח שיטות שיווק חדשות".

יצחק רבין, 1994
יעקב סער / לע"מ

פרופר סבור דווקא שהאינטרנט כבר השפיע עמוקות על התעשייה, בעיקר מבחינת קצב התנהלותה. "את העניין הדיגיטלי צריך לחלק לכמה מישורים", הוא אומר. "בתחומים של רכישת חומרי גלם ומחירי העברה — הכל עובר ב–300 אלף קילומטר בשנייה, מהירות האלקטרון בקו האופטי. אני זוכר ימים שהיינו יושבים באֹסם עם פקס. האינטרנט שינה את הקצב, והשפעתו שונה מענף לענף. המזון הוא אחד הענפים הראשונים שהתפתחו מאוד בתחום הדיגיטלי, ויש יותר ויותר רכישות באינטרנט דרך אתרים של רשתות שיווק. זה מחזק את בעלי המותגים הגדולים בעיקר, ובסופו של דבר הקטנים יינזקו, אלא אם ייצרו מותג פרטי".

לדברי פרופר, האינטרנט שינה גם את כל מערך רכישת חומרי הגלם לתעשייה. "כיום אני יכול לבחון בקלות איפה לרכוש חומר גלם מסוים, כי אני רואה איפה כל אחד בנסטלה (החברה שרכשה את השליטה באסם; א"ק) קונה ובאיזה מחיר. זה הכפר הגלובלי", הוא אומר. "אנחנו לא מסוגלים עדיין לדעת לאן זה יגיע עוד 20 שנה, כשהבינה המלאכותית תנהל את זה".

חברות המזון הבינו שהן צריכות ליצור קשר דיגיטלי עם הצרכן: "בעבר היינו מפרסמים בעיקר מודעות בעיתונים, וכיום אנחנו עובדים עם פרסומות בטלוויזיה וברדיו — אבל הקשר בדיגיטל הופך יותר אפקטיבי, כי הדור הצעיר משתמש בכלים האלה יותר", אומר פרופר. "יש כמויות אדירות של כניסות לאתר שלנו, ואנחנו רואים שאנחנו מגיעים כמעט לכל בית. לדוגמה, מטרנה מגיעה לכל משפחה שנולד בה תינוק דרך קבוצת אינטרנט גדולה".

למרות זאת, מדיניות הממשלה המקדמת יבוא אישי, ובכלל זה ההטבה בדמות פטור ממע"מ על רכישות עד 75 דולר — אינה מתקבלת בברכה אצל פרופר. "הציבור רוכש הרבה מוצרים בחו"ל, ולא ייתכן שמ–75 דולר ומטה לא ישלמו מע"מ", הוא אומר. "זו שערורייה ממדרגה ראשונה. אני לא סוחר, אבל הורגים כך את המסחר בארץ. רוצים להוריד מע"מ? אני בעד, אבל תנו שוויון, לא עדיפות ליבוא. זה חלק מהפסיכוזה של עדיפות ליבוא.

"אמזון עושה בארה"ב שינוי אדיר במסחר, וזה יגיע גם אלינו. ייתכן שבישראל יהיו יותר נפגעים. כיום יש עודף שטחי מסחר וזה פוגע ביעילות. אמזון יכולה ביתר קלות להיכנס לכאן, כי היא הרבה יותר יעילה. אבל אין היגיון שהיא תיכנס לישראל עם מחסנים כל עוד יש עדיפות במע"מ ליבוא. המע"מ יוביל לכך שאסם תוציא מוצרים לחו"ל — כדי להחזיר את המוצרים כשהם פטורים ממע"מ. זה עיוות, וברור שיבוא זול יותר בגלל פטור ממע"מ הוא גם איום על התעשייה המקומית, שאינה נהנית מאותם תנאים. זה חיסרון גדול עבורה".

אורן סבור כי האיום הזה מחדד את הצורך בשיפור הפריון הנמוך בתעשייה היצרנית, ביחס למתחרותיה בעולם. "צריך לבצע פעולות דחופות לשיפור הפריון, או שחברות יחליטו שכדאי יותר לבנות מפעלים בחו"ל, ומשם למכור לישראלים ללא מע"מ. זה איום דרמטי על התעשייה ומחייב פעולות דחופות מצד הממשלה".

אהוד אולמרט בכנס בת"א, לפני שלושה חודשים
מגד גוזני

"ארה"ב צריכה לזכור שאנחנו לא עוד לקוח"

התעשייה הביטחונית, מעמודי התווך של הכלכלה הישראלית, צפויה להיפגע גם היא ממדיניות הסחר של הממשל האמריקאי. בשלהי תקופת הנשיא הקודם, ברק אובמה, הבהירה ארה"ב שתשנה את מדיניות הסיוע הביטחוני לישראל כדי להחזיר חלק מהייצור לארה"ב. בעבר, חלק מהסיוע הומר לשקלים לצורך ביצוע רכישות בישראל, אך בעוד כמה שנים יתאפשר שימוש בכספי בסיוע לרכישות בארה"ב בלבד. התוצאה היא שחברות ישראליות גדולות כמו אלביט, התעשייה האווירית ורפאל יעתיקו ייצור לארה"ב, ומי שייפגעו הם בעיקר קבלני המשנה בישראל.

"הבעיה תתחיל בעוד חמש שנים. מדובר בסכום עצום של 4 מיליארד שקל, שצה"ל יצטרך להוציא על רכישות בחו"ל", אומר ברוש. "המשמעות היא ש–250 מפעלים קטנים ובינוניים, שהם ספקי משנה של ארבע החברות הגדולות, ייפגעו. אנחנו מנסים לשכנע את החברות האמריקאיות הגדולות שהשקעה בישראל היא לטובתן, כי אנחנו תעשייה קטנה, ממוקדת ומתקדמת שיכולה לשמש 'בטא סייט' (אתר ניסוי) שלהן.

"בנוסף, משרד האוצר יצטרך לטפל בתקציב הרכש של משרד הביטחון ולהחזיר בשקלים חלק ממה שייגרע בדולרים. זה אינטרס אסטרטגי וביטחוני של ישראל שמפעלים ביטחוניים לא ייסגרו. מי ייצר כאן בזמן מלחמה? משרד הכלכלה צריך לאכוף יותר את רכש הגומלין ולא לוותר. צריך לרדת מנושא המרת מחויבות בקנסות, ולא לוותר על רכש ביש­ר­אל. הטענה של חברות זרות שלפיה הן לא מוצאות מה לרכוש בישראל, היא לא לעניין".

גם פרופר חושב שלישראל יש אינטרס ביטחוני להשאיר את הידע כאן ולפתח אותו. "אנחנו המדינה החזקה במזרח התיכון לא רק בזכות המטוסים האמריקאיים, אלא גם בזכות מה שפותח פה", אומר פרופר, וטוען שממשלת ישראל שגתה בניהול המשא ומתן עם ארה"ב בסוגיה זו. עם זאת, הוא חולק על ברוש, שדורש להגדיל את תקציב הביטחון כפתרון. "משרד הביטחון כבר מקבל את התקציב הגדול ביותר במדינה, וחייבים שהחינוך יקבל יותר", אומר פרופר. "אין צורך בתקציב נוסף למשרד הביטחון". לדבריו, ראוי לנצל את חילופי הממשל בארה"ב כדי לנסות לשנות את ההסכם: "האמריקאים חייבים להבין שאסור להם לחשוב עלינו כלקוח. אנחנו ממלאים תפקיד בצורכי הביטחון שלהם במזרח התיכון". גם אורן חושב שאין להגדיל את תקציב משרד הביטחון, וכי קברניטיו יכולים להפנות תקציבים קיימים לטובת רכש מהתעשייה הישראלית.

נתניהו, בשבוע שעבר
אוליבייה פיטוסי

הישראלי צרכן שבוי? זו הטעיה ממשלתית

יוקר המחיה הגבוה בישראל נובע, בין השאר, מצעדים ממשלתיים (או היעדרם), שהובילו במשך השנים לעלייה במחירי הדירות והרכב, וגם לעלייה בתעריפי החשמל והמים ובארנונה. ואולם גם לתעשייה יש חלק ביוקר המחיה, משום שבמשך שנים רבות חסמה אפשרות ליבוא מקביל של מוצרים, באמצעות הפעלת לחץ על הממשלות לקביעת תקנים והטלת מכסים על יבוא.

בשנים האחרונות מפנה הממשלה את הביקורת בנושא יוקר המחיה אל התעשיינים, אך זאת רק חצי אמת. לדברי פרופר, ברוש ואורן, יש לבחון את מדיניות הממשלה כלפי התעשייה גם בראי רפורמת המס של טראמפ, שנועדה להחזיר ייצור תעשייתי לארה"ב.

"עד שההנהגה בישראל לא תחרות על דגלה מדיניות של 'ישראל פירסט', לא תהיה תשובה ראויה ל'אמריקה פירסט' (הסיסמה של טראמפ לקידום המהלך; א"ק)", אומר פרופר. "צריך לתרגם את זה לרוח של ייצור ויצוא, ולשלב החלטות מיסוי שייתנו לנו יתרון. בהקשר של היבוא, צריך להחריג אצל האמריקאים את הייצור הישראלי. בנוסף, צריך לשנות את האווירה שאומרת 'יבוא פירסט'. המנהיגות תמיד דגלה ביצוא, ואילו כיום ישראל עוברת לעידוד יבוא.

"אם ישראל מעדיפה יבוא — מה רע שארה"ב מעדיפה שהייצור יהיה אצלה? אבל זה עולם הפוך. מה שחשוב למשק זה שנייצר ונייצא מפה. בשביל זה צריך לעשות שינויי מיסוי מול האמריקאים בענפים עם פוטנציאל להשקעות, כמו היי־טק, אינטרנט וביומד. שם הייתי מבצע הפחתת מיסוי נוספת ודואג שיהיה כדאי להשקיע".

בתגובה לטענה כי דגל היבוא האישי הונף על ידי הממשלה רק אחרי שנים שבהן היה הצרכן הישראלי שבוי בידי המניפולציות של התעשייה ומוצריה המתייקרים, אומר פרופר כי זו הטעיה ממשלתית: "במחיר של כל מוצר מזון בארץ מגולמים 30% מס כדוגמת ארנונה ומע"מ. תורידו מזה אפילו 20% — ונהיה זולים הרבה יותר מהמוצרים בחו"ל. הגברת היבוא היא סיסמה ממשלתית שמאחוריה בעצם טענה שלפיה הממשלה לא אחראית ליוקר המחיה. אבל בפועל, השלטון אחראי למחירים הגבוהים דרך המיסוי".

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן
מוטי מילרוד

"רוצים פחות שעות עבודה? הגדילו פריון"

האידאלים שאיפיינו את המדינה והתעשייה בשנותיה הראשונות, שפיארו את העשייה והייצור, פינו מקומם לאידיאל של הנאה מהחיים. האם המהפך התבצע מוקדם מדי? האם כבר הושלם בניין הארץ, וניתן להתמקד בהגדלת שעות הפנאי, או שמדובר באיזון מתבקש? אם שואלים את פרופר, הוא לא אוהב את השינוי.

לדבריו, "היום הסיסמה היא 'תעבוד שעה פחות', ואילו בעבר היתה הסיסמה 'תייצר יותר'. עם האידיאל של פחות עבודה נהיה בצרה גדולה. לך תספר לדור הצעיר שכדאי להיות יעילים, לייצא ולשפר את הפריון — כשמזמזמים לו כל הזמן באוזן שכדאי לו לעבוד שעה פחות".

בשלב זה, אורן מתערב ומזכיר כי התאחדות התעשיינים הסכימה לרפורמה של הפחתת שעה משבוע העבודה, כשחתמה על הסכם בעניין עם ההסתדרות. ברוש, שחתם על ההסכם כיו"ר ההתאחדות, משיב כי זה היה הרע במיעוטו, כשמנגד היתה הצעה לתוספת שישה ימי שבתון מלאים בשנה, בימי ראשון (סופי שבוע ארוכים), שהיו עולים למשק 9 מיליארד שקל בשנה.

"כשהבנו לאן זה הולך, עשינו הסכם להפחתת שעה", אומר ברוש. "הוא זהה מבחינת מספר השעות, אבל נוח יותר למעסיקים ועולה למשק רק 2.5 מיליארד שקל בשנה. אמנם בעולם עובדים 40 שעות בשבוע ואצלנו 43, אבל אצלנו הפריון נמוך יותר. אני בעד להעלות קודם את הפריון ואז להוריד שעות עבודה".

פרופר טוען: "זה הישג של ההסתדרות. אין לי טענה לזה שהיא ממנפת אותו, אבל בזמנו היתה אווירה שחייבים לבנות את המשק, ליצור תעסוקה ולסייע לאזורי פיתוח. היום זה נשמע ארכאי. צריכים את זה גם כיום, אבל הפופוליזם מוביל ל'בואו נעשה את החיים קלים יותר'. אני פחות מאשים את ההסתדרות, כי היא רוכבת על גל — שלא היא יצרה — של חיים קלים. המנהיגות במדינה לא פעלה לשנות את זה".

ההישג של ההסתדרות בקיצור שבוע העבודה משקף את כוחה במשק, לעומת חולשתה של התאחדות התעשיינים. "ההסתדרות מנצלת את הכוח המעוות שהחברה הישראלית נתנה לה ולא למגזר העסקי, בשביל הישגים טקטיים שבטווח ארוך יגרמו נזק לעובדים שהיא מייצגת", אומר אורן. "זה חוסר אחריות, בהתחשב ברמת הפריון הנמוך כיום בתעשייה. זה קרה כי במשולש של המגזר העסקי־הממשלה־העובדים, לעסקים אין כוח פוליטי בכלל. באיחוד האירופי יש חובה חוקית לממשלות להיפגש עם תעשיינים פעמיים בשנה לפני שמגבשים את תקציב המדינה. פה, עופר עיני ואבי ניסנקורן (יו"ר ההסתדרות הקודם והיו"ר המכהן, בהתאמה; א"ק) עשו טובה כשלקחו אותנו לדיונים עם הממשלה".

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפתיחת מפעל של אלביט בערד
אליהו הרשקוביץ

ברוש, שהפיחות במעמד התעשיינים מול הממשלה בא לידי ביטוי גם במשמרת שלו, מסיט את האש לממשלת נתניהו הנוכחית — שלדבריו היא הגרועה ביותר לתעשיינים. לדבריו, "ודאי שאין לתעשייה כיום כוח פוליטי. יש לנו יחסים יוצאים מהכלל עם יו"ר ועדת הכספים של הכנסת (ח"כ משה גפני; א"ק). הוועדה היא חלק מהבלמים והאיזונים מול הממשלה, ואנחנו מצליחים להשפיע שם. אני 13 שנה בביזנס, והשנה לראשונה עבר תקציב ממשלה בלי שישמעו את עמדת המגזר העסקי. גילינו שיש תקציב 24 שעות לפני שהוא עלה לאישור הממשלה. גילינו שמעלים מסים עקיפים. רצו להעלות ב–3 מיליארד שקל, וזה נגמר במיליארד שקל, כשמנגד הורידו מסים ישירים במיליארד שקל.

"לו היו יושבים אתנו, היינו אומרים לשר האוצר שאנחנו מברכים על הורדת המסים, אבל אם כדי להוריד את מס החברות ב–1% מעלים מסים עקיפים באותו סכום — ממה נפשך? נתת מתנה לחברות מרוויחות ולקחת מעסקים קטנים ובינוניים. הייתי אומר לו, 'אל תוריד מס ואל תעיק על אלה שבקושי חיים'. אנחנו לא רוצים לקבוע את התקציב, אבל אנחנו אלה שמביאים את הכסף לשולחן. לכן כשמקשיבים למגזר העסקי עושים החלטות מושכלות יותר".

"נתניהו — הגרוע ביותר לתעשייה"

"ראש הממשלה הכי טוב לתעשיינים היה אהוד אולמרט", טוען ברוש בתוקף. "הוא היה הכי טוב גם כשכיהן כשר התעשייה וכשר האוצר, מכיוון שהוא הבין שאנחנו המנוע של המשק. לא היתה נסיעה אחת לחו"ל שלא נסענו אתו. היינו אתו במטוס, וכשהגיע לאיזה מקום, היה נדמה לך שהוא נסע לעבוד בשבילך. אולמרט בירר עם כל חברי המשלחת מה המטרות שלהם והתחיל לעבוד כאילו זו המשימה שלו. הבנת שמחבקים ורוצים אותך, וזה גם הצליח ברוב המקרים.

"ראש הממשלה הגרוע ביותר מבחינתנו במגזר העסקי הוא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. למרות היותו מבין גדול בכלכלה, הוא מנע מעצמו בהסכם הקואליציוני עם כחלון את יכולת ההשפעה וההתערבות בהחלטות של האוצר, ואני מניח שזו הסיבה שבשתי פגישות שהיו לנו אתו ובהן הצגנו לו את המצוקות שלנו, הוא הסכים אתנו מצד אחד — ומצד שני לא עשה כלום. אני מניח שזה לא מפני שהוא לא מבין על מה דיברנו, אלא מפני שהוא הזיז את ההחלטות למשרד האוצר. הבנתי שאין טעם לבקש פגישה נוספת אתו", אומר ברוש.

פרופר מתגעגע לכהונתו של ראש הממשלה יצחק רבין בשנות ה–90. "תמיד היה לנו שיתוף פעולה נהדר אתו, ויש לציין שגם עם ממשלת נתניהו הראשונה", הוא אומר. "היצוא היה חרות על דגלן של שתי הממשלות האלה. כשרבין היה נוסע בעולם, הוא היה שואל אותנו קודם כל, 'איזה דלתות לפתוח לכם?' כשרבין היה מדבר על הכלכלה, אני לא זוכר פעם אחת שלא הזכיר את חשיבות הייצור, בניית המפעלים ופיתוח התעשייה. זה חסר לי".

"איפה זה התקלקל?", שואל פרופר — ומשיב: "זה קרה כתהליך. משש שנות כהונתי אני עדיין שבוי בשנים הטובות של רבין. לא היה דבר שדיברתי אתו עליו והוא לא התייחס אליו. לא תמיד רבין קיבל את דעתי, אבל הוא התייחס לכל הבעיות. אני זוכר שצילצלתי אליו ביום שישי ואמרתי שיש לי משהו דחוף, והוא החזיר טלפון ושאל אם אני רוצה להיפגש אתו לפני הטניס או אחריו".

אורן היה מרוצה מתפקודו של נתניהו מול התעשיינים כשר האוצר וכראש הממשלה. "אני לא זוכר פעם אחת שבה ביקשתי להיפגש אתו והוא סירב", אומר אורן. "גם כשהצגתי לו הצעה לשינויים בתקציב הוא קיבל את זה. זכיתי ממנו וממנכ"ל משרד ראש הממשלה באותו זמן, הראל לוקר, לשיתוף פעולה מצוין".

מוצרי חלב
חגי פריד

"מרכזי המו"פ הבינלאומיים הם אסון"

אחד הדגלים שמניפה הממשלה במאמצי התחרות של ישראל בכלכלות אחרות בעולם, הוא 350 מרכזי מו"פ שהוקמו על ידי חברות רב־לאומיות בישראל. הדבר אמנם יוצר לישראל דימוי טוב ומבוקש, אך קיימת מחלוקת במשק בשאלה אם המרכזים תורמים לתעשייה יותר משהם מזיקים לה. זאת, משום שבמקביל לזליגת הידע מהם לשאר המשק, מרכזים אלה שואבים את מיטב המוחות ויוצרים מחסור במהנדסים בחברות הייצור המקומיות, לרבות בחברות ביטחוניות כמו רפאל.

"התעשייה משנה את פניה. מטקסטיל ומזון עברנו להיי־טק", אומר ברוש. "אבל אם נהפוך למדינה של מרכזי פיתוח, זה אומר שלוקחים את המוח היהודי, שואבים אותו ומעבירים את הידע למדינה אחרת. הממשלה היתה צריכה להקים קרן תמיכה בסטארט־אפים, שתסייע בהקמת מפעלי ייצור על בסיס הטכנולוגיה שפיתחו, כמו תוכנית יוזמה משנות ה–90 (תוכנית ממשלתית לעידוד השקעות הון סיכון; א"ק). במקום זה, הממשלה מקימה כאן מרכזי פיתוח בינלאומיים שמתחרים בתעשייה המקומית ומעלים את השכר בצורה מטורפת, כך שמי שמייצר לא יכול לקלוט את כוח האדם הזה. מרכזי המו"פ הם חלק הכרחי באבולוציה, אבל אם שם זה נגמר — זה אסון".

לדברי אורן, "מרכזי המו"פ הם ברכה אם מנצלים אותם לבנות כאן תעשייה. תפקידה של הממשלה לייצר יותר מהנדסים ולוודא שהם נשארים בארץ".

הכישלון: מדיניות האקזיטים

ברוש רואה את הישגיו הגדולים במערכת היחסים הטובה שכונן עם ההסתדרות, שסייעה לתעשיינים כשמעמדם היה בשפל מול הממשלה ומנעה שביתות בנמלים; בהטבות מס גדולות בחוק לעידוד השקעות הון; ובתרומתו להחזרת מסלולי החינוך הטכנולוגי למערכת החינוך. ההחמצה הגדולה, מבחינתו, היא ניסיונו הכושל לשכנע את יזמי ההיי־טק החדשים להתמקד בהקמת מפעלים, ולא באקזיט.

"רובם עדיין מעדיפים את מדיניות האקזיט, שהיא טובה להם בטווח הקצר אבל לא דואגת למשק בטווח ארוך. גם את הממשלה לא הצלחתי לשכנע לשנות מדיניות כך שתעודד את השינוי", הוא אומר.

ההישג הגדול של התעשייה, לפי ברוש, הוא החדשנות. "אם המדינה הגיעה לתוצר לנפש של 40 אלף דולר — זה גם בזכות התעשייה עם הפיתוחים הטובים ביותר בעולם, ולא רק במובילאיי אלא גם בטפ­ט­פות ובציוד רפואי. ישראל לקחה את החסרונות והפכה אותם ליתרונות בקדמת הטכנולוגיה". לדבריו, ההחמצה המרכזית של התעשייה היא הפריון הנמוך. "תוכנית נטו תעשייה תזרים 1.5 מיליארד שקל לשיפור הפריון. זו המשימה הבאה", אומר ברוש.

פרופר סבור שהישגה הגדול של התעשייה נרשם בכהונתו של אלי הורביץ כנשיא ההתאחדות, כשזו היתה חלק מעסקת החבילה במשק, שהורידה את האינפלציה הגוברת וייצבה את המשק. "ההישג בהתאחדות היה של הורביץ, ואני עזרתי לו", אומר פרופר. ההחמצה של התעשייה, לדבריו, היא הפריון הנמוך שנובע מתהליכי ייצור לא מתוחכמים דיים.

פרופר מוסיף כי ההישג הגדול ביותר שלו כנשיא ההתאחדות היה בקליטת העולים מברית המועצות לשעבר במשק, מה שהתברר בדיעבד גם כמנוע צמיחה משמעותי להיי־טק הישראלי. ההחמצה הגדולה בתקופתו היתה, לדבריו, טרפוד התוכניות להקמת אזורי תעשייה משותפים לישראלים ופלסטינים, שהיו יכולים להקל על המצב הכלכלי בשטחים. "יאסר ערפאת שם לזה קץ כשאמר לי ששלום עושים הפוליטיקאים — ולא אנשי עסקים", אומר פרופר.

אורן רואה את הישגו הגדול כנשיא ההתאחדות בגיבוש תוכנית עם משרד ראש הממשלה להורדת רגולציה ובהעלאת שכר המינימום. ההחמצה שלו היא מערכת לחינוך מקצועי שיזם ולא התקבלה על ידי משרד החינוך, שאימץ תוכנית אחרת.

ההישג הגדול של התעשייה, בעיני אורן, הוא הגדלת היצוא מ–6 מיליון דולר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ל–45 מיליארד דולר כיום. ההחמצה של התעשייה שייכת לדידו לשנות ה–90, שבהן בוטלו החינוך המקצועי ובתי הספר המקצועיים המפוארים כמו בסמת ואורט טכניקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#