הפרדוקס הישראלי שנשמט מדו"ח OECD

הממשלה מתקשה לטפל בבעיית שילוב החרדים והערבים בשוק העבודה בשל אילוצים פוליטיים, אך כלכלני OECD פטורים מאילוצים אלה, והיה רצוי שייתנו דעתם על המאפיינים המיוחדים של המערכת הצבאית בישראל

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חיילים חרדים מתפללים
חיילים חרדים מתפלליםצילום: דובר צה"ל

זוכרים את הציטוט המפורסם של בנימין נתניהו — "בניכוי ערבים וחרדים, מצבנו מצוין" — שהופיע בראיון עמו ב-TheMarker לפני חמש שנים? אז מסתבר שהוא לא לבד, וכעת אפילו כלכלני OECD מאמצים את הטרמינולוגיה שלו.

כך לפחות עולה מהמצגת שפירסמו אתמול אנשי הארגון על מצבה של כלכלת ישראל. באחד התרשימים הם מתארים את שיעור ההוצאה הנמוך של ישראל על שירותים חברתיים — אנחנו במקום לפני האחרון — וטוענים כי זה מה שמקשה על ישראל לסגור פערים סוציו־אקונומיים. הם לא מפרטים באותו שקף מהם אותם פערים שיש לסגור, אך בשקף אחר הם מראים היטב מי העניים בישראל: החרדים והערבים.

השקף מציג את שיעורי העוני בישראל שכוללים חרדים וערבים — לצד שיעורי העוני בלעדיהם, שמציגים תמונה שונה לגמרי. אם כוללים את הערבים והחרדים, שיעורי העוני בישראל הם הגבוהים ביותר מבין מדינות OECD, אך בלעדיהם — ישראל נמצאת קרוב לממוצע בארגון. האוכלוסיות האלה אמנם מוגדרות מיעוטים בישראל היהודית והחילונית, אך הן מהוות יחד קרוב לשליש מהאוכלוסייה (הערבים 21% והחרדים 11%). יתרה מכך, עד 2060 הם צפויים להיות רוב האזרחים בישראל, הודות לקצב הגידול המהיר באוכלוסייה החרדית. כיום 68% מהישראלים אינם חרדים או ערבים, וב–2060 השיעור יירד ל–48% בלבד.

קריאת הניתוח שפירסם OECD מספקת חוויה מוכרת מאוד למי שעוקב אחר הסקירות השוטפות של משרד האוצר ובנק ישראל. הן מתארות מגמות שאנחנו מכירים, ומחמיאות היכן שצריך: לאבטלה הנמוכה, לירידה ביחס החוב־תוצר, ליציבות במערכת הפיננסית ולצמיחה הגבוהה יחסית. כלכלני OECD גם נוזפים היכן שצריך: בשיעורי הפריון הנמוכים, בעוני הגבוה, בתשתיות התחבורה המפגרות ובהישגים הנמוכים בתחום החינוך.

מסקנתם של כלכלני OECD די ברורה: הפערים בין סוגי האוכלוסיות בישראל והמגמות הדמוגרפיות מחייבים את הממשלה לנקוט מדיניות כלכלית וחברתית מכלילה. ללא הכנסת ערבים וחרדים עמוק יותר לשוק העבודה, ללא טיפול במערכת החינוך, וללא השקעות מסיביות בתשתיות — המדדים המחמיאים של ישראל לא ייראו כך בעשורים הבאים.

באופן מקרי למדי, הדו"ח מתפרסם בעיצומו של המשבר הפוליטי הרציני ביותר של הממשלה הנוכחית. מקורו אמנם בעיקר בסיבות אישיות של ראש הממשלה, שמבקש להבטיח לעצמו יציבות פוליטית גם אם יוגש נגדו כתב אישום, אך ברקע המשבר קיים גם עניין חוק הגיוס, שמסדיר את שיעורי הגיוס הנמוכים יחסית של האוכלוסייה החרדית לצבא.

כלכלני OECD לא נתנו דעתם להיבט הזה של חיינו, ולהשפעתו על הפערים החברתיים ועל השילוב בשוק העבודה. הם, כמו ממשלת ישראל, חמקו מהעיסוק בשאלה קריטית לצמצום הפערים במשק. הרי לא מדובר רק בעניין ערכי של שוויון בנטל, אלא גם במוקד משמעותי שבו הפערים יכולים להצטמצם — שכן הצבא הוא מערכת הכשרה מקצועית חשובה, ומספק נטווקרינג להשתלבות בשוק העבודה בעתיד.

הממשלה מתקשה לקדם את הטיפול בבעיה בשל אילוצים פוליטיים, אך כלכלני OECD פטורים מאילוצים אלה, והיה רצוי שייתנו דעתם על המאפיינים המיוחדים האלה של המערכת הצבאית בישראל, שמקומה בחברה הישראלית מרכזי בכל היבט שהוא: תקציבים, הכשרה מקצועית, היי־טק ומוביליות חברתית. הפערים בין ערבים וחרדים לשאר האוכלוסייה מתחילים במערכת החינוך, אך מתעצמים בצבא. זהו פרדוקס ישראלי ייחודי: למי שמשרת ומקדיש שנתיים־שלוש מחייו לשירות הצבאי יש סיכוי נמוך יותר להיות עני ממי שבזמן הזה יכול ללמוד, להשתלב בשוק העבודה ולבנות את עתידו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker