למה הפירות שאנחנו שולחים לחו"ל הרבה יותר טעימים? הסיפור של ישראל בשני גרפים - תעשייה ומקרו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה הפירות שאנחנו שולחים לחו"ל הרבה יותר טעימים? הסיפור של ישראל בשני גרפים

דו"ח האוצר על התעשייה הוא צילום־מצב לא רע של המציאות - פערים עצומים בין תעשייה טכנולוגית מתקדמת לתעשייה הסובלת מפריון נמוך והכשרה בעייתית ■ עם זאת, המלצותיו מינוריות, ויישומן צפוי להיתקל בקשיים רבים ■ כמו תמיד, אנחנו טובים באבחנה, אך חלשים בריפוי

28תגובות
אבוקדו
dreamstime

מי שנתקל פעם בפרי ישראלי בחו"ל והתרשם מאיכותו, קיבל מן הסתם את התשובה שמדובר בפירות שמיועדים ליצוא - להבדיל מהפירות שמשווקים בשוק המקומי והמראה שלהם, ואולי גם טעמם, פחות טובים. כך גם נראה ההבדל בין תעשיות היצוא המתקדמות שלנו ובין התעשיות המקומיות: בראשונות משקיעים במחקר ופיתוח (מו"פ), חדשנות והון אנושי, ובאחרונות - פחות.

בסוף השבוע פירסם משרד האוצר את דו"ח הוועדה לשיפור כושר התחרות של התעשייה הישראלית, שבראשה עמד מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד. הדו"ח רחוק מלהיות מהפכני. אין בו שום דבר פורץ דרך, אלא רק אוסף של המלצות מתבקשות לשיפור המשאב האנושי והתשתיות להפחתת הרגולציה. לא משהו שלא שמענו עליו קודם. הוא נולד בנסיבות של לחץ על האוצר לדאוג גם למגזר העסקי, ולא למקד את מאמציו רק בענייני מבצעי הוזלות של דירות ומוצרי אלקטרוניקה בידורית.

הוועדה לא אימצה את עמדת התעשיינים, שלפיה יש לקבוע יעד להגדלת משקל התעשייה בכלכלה. ב–2015 היה חלקה של התעשייה בתוצר 13.4% וזה מקום טוב באמצע בין ארה"ב, צרפת ובריטניה, שבהן חלקה של התעשייה נמוך מאצלנו, לבין שוודיה, אוסטריה וגרמניה, שבהן חלקה של התעשייה בתוצר גבוה יותר.

בעיות התעשייה הן בעיות הכלכלה

שיפור כושר התחרות של התעשייה הישראלית הוא משימה חשובה, אך ככל שקוראים את הדו"ח מתרשמים כי הבעיות המתוארות בו אינן רק של התעשייה הישראלית, אלא של הכלכלה הישראלית בכללותה. פריון נמוך, הכשרה מקצועית ירודה ולא יעילה ופערים עצומים בין הכלכלה המתקדמת, עתירת ההשקעה במו"פ, לבין כלכלה המסורתית. יש לנו תעשיות טכנולוגיות מתקדמות שמייצרות ערך מוסף גבוה, מתחרות בהצלחה בשווקים הבינלאומיים, ולצדן תעשיות שממוקדות בשוק המקומי, עם רמת פריון וחדשנות נמוכות ומעט מאוד השקעה במו"פ.

ההבדלים ניכרים בכל פרמטר כמעט, ויש להם כמה משמעויות: פערי שכר, יוקר מחיה גבוה, ובעיקר יכולות הישרדות שונות. טבע, החברה הכי גלובלית שלנו, נמצאת אמנם בימים אלה בכותרות בנסיבות קשות, אך בעיקר כתוצאה של כישלון עסקי. לרוב מפעלים שנסגרים שייכים לתחומים מסורתיים יותר, שמאבדים את כושר התחרות שלהם כי הם רצים לאט מדי, או כי המתחרים רצים מהר יותר.

ישראל מובילה

ועדת התעשייה בחנה את הבעיות של התעשייה והגיעה למסקנה שאחת המרכזיות בהן היא הרגולציה המכבידה. שוב, בעיה שרלוונטית למרבית העסקים בישראל, ולאו דווקא רק לתעשייה. היא משתקפת היטב בדירוג הנמוך של ישראל במדדי קלות עשיית עסקים, שאינם משתפרים. בעיה שנייה היא הכשרה מקצועית וטכנולוגיות, וגם כאן, זוהי בעיה כלל משקית והיא אחת הסיבות לכך שמחצית מהשכירים בישראל משתכרים בכ-7,000 שקל בחודש.

הבעיה השלישית, שקשורה לשתי הראשונות, היא הפריון הנמוך. הישראלים מייצרים הרבה פחות לשעת עבודה בהשוואה לרוב המדינות המפותחות, והפער הזה אינו מצטמצם. הוא קיים בתעשיות מסורתיות כמו מזון, משקאות וטבק - אבל גם בתחומים לא תעשייתים כמו שירותי אירוח ואוכל, בנייה ושירותים עסקיים ופיננסיים. זו בעיה מוכרת זה שנים רבות, וגם בנוגע אליה מדברים הרבה ועושים מעט. ועדת התעשייה לא הקדישה הרבה מקום לסוגיות הפריון משום שבמקביל פועלת ועדה מיוחדת בנושא הפריון (גם היא בראשות באב"ד), אך דיוניה קצת נתקעו בשל דיוני תקציב המדינה ל-2019.

צריך לשפר את המכללות הטכנולוגיות

מה שעולה בבירור מהדו"ח של ועדת התעשייה הם הפערים בין שתי הכלכלות השונות המתקיימות כאן זו לצד זו, ואפשר לראותם בשלושה תרשימים. התרשים הראשון מתאר את הערך המוסף למשרה בתעשייה לפי עצימות טכנולוגית. עובד בתחום הטכנולוגיה העלית מייצר ערך מוסף של 484 אלף שקל בממוצע, לעומת 294 אלף שקל בממוצע לעובד בכלל התעשייה ו–185 אלף שקל לעובד בטכנולוגיה מסורתית. הבדלי הטכנולוגיה קשורים כמובן למוצרים עצמם ולהשקעה בהם, הן מבחינת מרכיב המו"פ והן מהיבט כוח האדם.

משקיעים מעט מדי

שני תרשימים נוספים ממחישים את ההבדלים. מצד אחד, ישראל מובילה בהשקעה במו"פ. רואים זאת היטב בתרשים שמתאר את שיעור ההוצאה הלאומי למו"פ אזרחי כשיעור מהתוצר. ישראל נמצאת בראש מדינות ה-OECD, וזה מאוד מרשים. זה מלמד על עוצמה גדולה והשקעה בעתיד ובתחומים עתירי ידע שהם יתרון יחסי של המשק. ישראל גם מובילה בהשקעות הון סיכון ובשיעור המועסקים בהיי־טק. אם בוחנים רק את התרשימים האלה - מצבנו מצוין.

ואולם, אז צריך לגשת לתרשים פחות מחמיא, שמתאר את אחת החולשות של המשק - ההשקעה הנמוכה מדי בהכשרה מקצועית. ישראל מדורגת במקום נמוך מאוד בהשוואה למדינות ה-OECD, עם שיעור השקעה של 0.06% בלבד מהתוצר על הכשרה מקצועית, לעומת שיעור של 0.14% בממוצע מדינות ה-OECD.

ריתוך במפעל
בלומברג

ועדת התעשייה תיארה את בעיית ההכשרה המקצועית הקיימת בישראל, שאינה מספקת ואינה יעילה, והמליצה לבצע אותה בשילוב עם מעסיקים, הן בעובדים שזקוקים להכשרה כדי להשתלב בתעסוקה, והן בהעלאה של רמת המיומנות הנדרשת מעובד קיים כדי לתפעל טכנולוגיה חדשה. המלצה אחרת עוסקת בצורך לשפר ולייעל את פעילות המכללות הטכנולוגיות, שיש הרבה יותר מדי מהן אך הן סובלות משיעורי נשירה גבוהים ומנתק מהמעסיקים, כך שחלק ניכר מעבודתן יורד לטמיון.

כמו הרבה דוחו"ת של ועדות מקצועיות שפעלו כאן בשנים האחרונות - מוועדת טרכטנברג (יוקר המחיה והפערים), דרך ועדת אללוף (עוני) ועד ועדת גרמן (מערכת הבריאות הציבורית) - גם הדו"ח הזה הוא צילום מצב לא רע של המציאות, אך המלצותיו מינוריות יחסית, והיישום שלהן נתקל באין־ספור קשיים. זה משל טוב לבעיה העיקרית שממנה מתחיל הכל: טובים באבחנה, חלשים בריפוי.

פערים גדולים


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#