קללת מובילאיי: עודפי המס עלו לכחלון ולנתניהו לראש - תעשייה ומקרו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קללת מובילאיי: עודפי המס עלו לכחלון ולנתניהו לראש

האיש השמן ממשל "השמן והרזה" של נתניהו מ-2003 עשה בינתיים דיאטת כאסח, והוא היום יותר רזה מממוצע ה-OECD ■ אז למה שוב, כשיש עודפי מסים וריח של שנת בחירות, הפוליטקאים חוזרים לרעיון הפופוליסטי של הפחתות מסים נוספות?

93תגובות
פרופ' אמנון שעשוע, ממייסדי מובילאיי
אמיל סלמן

הוויכוח שפרץ בין האוניברסיטה העברית לבין מייסד מובילאיי, פרופ' אמנון שעשוע, בנוגע לתמלוגים — שמגיעים או לא מגיעים לאוניברסיטה בגין מכירת הענק של מובילאיי לאינטל, תפס לא מעט כותרות. הפרסומים הזיקו במידה לא מבוטלת לתדמית של שעשוע, שהצטייר כמי שגרף רווח של מיליארדי שקלים לכיסו ולא שיתף בהם את המוסד האקדמי שבו צמח.

הנזק אולי מוצדק, אבל חייבים להיות גם הגונים ולהזכיר שדווקא שעשוע אינו הדוגמה למי שמתעשר על חשבון הציבור. ייאמר לזכותם של בעלי השליטה במובילאיי שהם השאירו את החברה כחברה ישראלית, לרבות רישום של הקניין הרוחני שלה בישראל — מה שהביא לכך שמדינת ישראל קיבלה מס מלא מעסקת המכירה לאינטל, הנאמד ב–3.5–4 מיליארד שקל. בעולם שבו תכנוני מס הם הנורמה השלטת בקרב המולטי־מיליונרים, בעלי השליטה במוביליאיי בולטים לטובה בכך שלא התחמקו מתשלום מס מלא. הם הוכיחו בכך שהם ציונים ופטריוטים אמיתיים.

אלא שלא באשמתם, הפטריוטיות של בעלי השליטה במובילאיי עוד עלולה לעלות לנו ביוקר. 3.5 מיליארד השקלים של הכנסות המסים ממובילאיי מצטרפים לכ–5.5 מיליארד שקל של תוספת מס מהנחת המס שניתנה לבעלי שליטה בגין חלוקת דיווידנדים. ברשות המסים נזהרים עדיין מלסכם את 2017, אבל כבר עתה ניתן להעריך בביטחון יחסי שהשנה תסתיים בעודף הכנסות ממסים של 8 מיליארד שקל לפחות, וסביר שהסכום אף יגיע ל–10–15 מיליארד שקל.

זה הרבה מאוד כסף, וכשהוא מצטרף לעובדה ש–2018 תהיה שנת בחירות — או שנה שקודמת לשנת בחירות, שזה כמעט אותו דבר — המסקנה המתבקשת של כל מי שמעורה בכלכלה פוליטית היא שמובילאיי הולכת לגרום לנו נזק כבד. בקיצור, החגיגות ייפגעו על ידי הפוליטיקאים.

נטל המס בישראל נמוך מב- OECD
נטל המס כשיעור מהתמ"ג

מדיניות "שר האוצר המחייך"

ההערכה הרווחת היא ששר האוצר, משה כחלון, שבמשך כל תקופת כהונתו כשר אוצר מקפיד על מדיניות "שר האוצר המחייך", ירצה גם הפעם להיות נחמד כלפי הציבור. האפשרות שכחלון ישאף לנצל את עודפי ההכנסות כדי "להחזיר כסף לציבור" — כלומר להוריד מסים — נראית ממשית בהחלט. זהו כרגע הניחוש הרווח במסדרונות משרד האוצר.

יש להדגיש כי מדובר בניחוש מושכל בלבד. כחלון עדיין לא דיבר עם פקידיו על אפשרות של הפחתת מסים, ולכן באוצר כבר מורגשת היערכות כדי לנסות ולשכנע את אותו אחרת.

במשרד האוצר נערכים להסביר לכחלון כי העודף בהכנסות המסים השנה ברובו חד־פעמי, ושלא ניתן להניח כי עודף כזה יחזור על עצמו גם ב–2018. כחלק מניהול מושכל של הקופה הציבורית, אין להפחית מסים באופן קבוע בגלל עודף לא קבוע בהכנסות. תסריט שבו המס יופחת, ושנה לאחר מכן ייעלמו ההכנסות החד־פעמיות ויתברר שלמדינה יש חוסר בהכנסות, מדיר שינה מעיני פקידי האוצר.

שני דברים ניתן להגיד על הטענה הזאת. ראשית, פקידי האוצר צודקים — זה כמובן בלתי־אחראי בעליל לבצע הפחתת מס קבועה על בסיס הכנסה חד־פעמית במסים. שנית, זאת טענת הגנה חלשה, שכלל לא ברור מדוע אנחנו נגררים לעסוק בה. האינסטינקט הבסיסי של הפוליטיקאים, במיוחד של כחלון ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להפחית מסים — שגוי מיסודו.

לישראל אין בעיה של מסים גבוהים, בוודאי שאין לה בעיה של מסים פוגעי צמיחה גבוהים. לעומת זאת, לישראל יש בעיות הפוכות — סך ההוצאה האזרחית נמוך מדי והחוב הלאומי גבוה מאוד. אפשר להתווכח מה טוב יותר לעשות עם עודפי המסים שלנו — להפנות את הכסף להוצאות מעודדות צמיחה, כמו תשתיות וחינוך, או להפחתת החוב הלאומי — אבל בוודאי לא להמשיך להוריד את המסים, שכבר כעת נמוכים.

עיקר הדיאטה נעשתה במסים מעודדי צמיחה

שווה להביט בגרף של מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר בנוגע לנטל המס הממוצע בישראל בהשוואה למדינות OECD. במשך שנים נטל המס בישראל היה גבוה משמעותית מזה של המדינות המפותחות, ועל רקע זה יצא נתניהו, שר האוצר ב–2003, בהשוואה המפורסמת של ה"השמן והרזה". ב–2003 נתניהו קיבל החלטה אמיצה ונכונה להפחית את המסים ככלי לעידוד הצמיחה. אלא שמאז השמן רזה מאוד. ב–2008 הוא נכנס לדיאטת כאסח, והשיל בבת אחת את כל עודפי המסים שלו. מאז 2008 ועד היום (נתוני האוצר האחרונים הם ל–2013) נטל המס בישראל דומה, ואפילו נמוך מעט, מזה של OECD.

נתניהו וכחלון
אמיל סלמן

אם לא די בכך, עיקר הדיאטה שלנו בתחום המסים נעשתה במסים מעודדי עבודה וצמיחה. הביטוח הלאומי למעסיקים בישראל מפגר במידה ניכרת אחרי העולם — 1.4% מהתמ"ג, לעומת 4.6% במדינות המפותחות. בכך המדינה מוזילה מאוד את עלות ההעסקה עבור המעסיקים, ומעודדת אותם לשכור כמה שיותר עובדים.

גם מס ההכנסה בישראל נמוך — 17.3% מהתמ"ג לעומת 21.8% במדינות המפותחות. מס ההכנסה בישראל נמוך, אגב, לא מפני שמס ההכנסה המרבי — 50% — נמוך, אלא בעיקר בגלל שיעורי מס נמוכים על עובדים במעמד הנמוך והמעמד הבינוני. כלומר, גם בהקשר זה באה לידי ביטוי מדיניות מיסוי שמעודדת עבודה. במקביל, מס החברות בישראל — העומד על 24% — נע סביב הממוצע המקובל בעולם המפותח, כשהמס על החברות החשופות לתחרות המיסוי העולמית, חברות היצוא, נמוך במיוחד בזכות חוק לעידוד השקעות הון.

מה שגורם לכך שנטל המס בישראל דומה לזה של המדינות העשירות הוא המיסוי העקיף הגבוה מאוד — בישראל יש נטל מס עקיף של 13.3% מהתמ"ג, לעומת 9.1% במדינות המפותחות. עיקר הפער נובע מהמע"מ, ששיעורו בישראל הוא 7.8% מהתמ"ג — כפול מזה של המדינות המפותחות, 3.6%.

על מע"מ גבוה אפשר להגיד הרבה דברים רעים, בעיקר על כך שהוא פוגע בחלשים ומגדיל את האי־שוויון, אבל מכיוון שזהו מס המוטל על צריכה ולא על עבודה, אין הוא מזיק לצמיחה. למעשה, במידה רבה המדיניות של "מס הכנסה נמוך, מע"מ גבוה" היא מדיניות שמעודדת את העובדים, בכל רמות השכר, ומענישה את מי שבוחרים לא לעבוד. אין צורך לציין מי הם אלה ש"בוחרים שלא לעבוד", והמדיניות הנוכחית קונסת אותם.


ההשקעה הציבורית בישראל בקצה התחתון
השקעה ציבורית כשיעור מהתמ"ג

כדאי לדאוג לילדינו

מדיניות המיסוי של ישראל עקבית מאז 2003, וכבר מזמן הביאה את התוצאות המקוות: נטל המס צנח, התעסוקה עלתה, הצמיחה גאתה, וכיום אין לישראל נחיתות מס מול מתחרותיה בעולם. מדיניות הפחתת המסים שלנו, לפיכך, היא ממוצה ושלמה. אין כל צורך בהפחתות מסים נוספות.

לעומת זאת, יש צורך ניכר לשפר את ההוצאה האזרחית בישראל כדי שתתמוך בהמשך הצמיחה. כדאי להעיף מבט על הגרף של OECD ובנק ישראל לגבי שיעורי ההשקעה הציבורית בישראל בהשוואה בינלאומית — אנחנו בקצה של הזנב, וזאת אף שידוע שיש קשר ישיר בין היקף ההשקעה לבין צמיחה. יש לשקול להגדיל את היקף ההוצאות של ישראל על השקעה בתשתיות פיזיות או תשתיות תעסוקה וחינוך — אבל צעד זה דווקא יחייב להעלות מסים ולא להפחית אותם, כדי לשמור על הגירעון הממשלתי מרוסן.

בהנחה שהפוליטיקאים לא יאהבו את הרעיון של העלאת מסים, אפילו לא בשביל להגדיל השקעות, אפשר וצריך לשקול חלופה נוספת לעודפי המסים: הפחתת החוב הלאומי של ישראל, שאף שהוא ירד באופן ניכר הוא עדיין מסתכם בסכום העצום של 741 מיליארד שקל. נזכיר שהפחתת חוב תורמת להפחתת הוצאות ריבית — שב–2016 הסתכמו ב–38 מיליארד שקל — ובכך למעשה מגדילה את המקורות העומדים לרשותנו להגדלת ההוצאה האזרחית.

בנוסף, נזכיר שהפחתת החוב תורמת לחיזוק איתנותה של ישראל בדורות הבאים, בעודנו מורישים לילדינו מדינה עם פחות חוב ופחות ריבית.

למעשה, הבחירה בין הפחתת מסים לבין הפחתת חוב היא הבחירה בין לדאוג לכיס שלנו לבין לדאוג לכיס של ילדינו. מכיוון שהכיס שלנו כבר נהנה מהנחות ניכרות במס בעשור האחרון, לא הגיע הזמן שנחשוב גם עליהם קצת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#