מי משגיח על יוקר מחיה: על מונופול הכשרות והדרך להתמודד אתו - תעשייה ומקרו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי משגיח על יוקר מחיה: על מונופול הכשרות והדרך להתמודד אתו

החוק מחייב את כלל הציבור לשלם יותר על מזון לצורכי כשרות. אבל גם אם המדינה תמשיך להיכנס לנו לצלחת - לפחות אפשר להפחית עלויות באמצעות תחרות וכללים חדשים

2תגובות
סיור כשרות במטבחי הכנסת
איציק הררי

בצעידה השבועית שלנו לאורך המדפים בסופרמקט, רובנו נוהגים להעיף מבט על תג המחיר של כל מוצר לפני שאנו מניחים אותו בעגלה. אבל לא תמיד אנו שמים לב שבצמוד למחיר מוטמעת גם חותמת הכשרות, ויש קשר ישיר בין השניים.

במערכת כשרות המזון מתקיים אחד הקשרים ההדוקים ביותר בין דת למדינה בישראל. מזון כשר הוא לעתים חובה בחוק, והיא עולה לא מעט כסף לכולם, גם לאלה שאינם חפצים במזון כשר.

רבי עקיבא פינת רוטשילד: כך מצטרפים החרדים לאחד המקצועות הנחשקים במשק | ברוך השם, תודה לאל: למה חזרנו להיות דתיים? | לגאול את הסטטוס קוו: על חילונים ודתיים - ומה שביניהם | מונופול מתחת לחופה: היום המאושר בחיינו יכול להיראות אחרת | גאדג'ט של שבת: כשהמאה העשרים ואחת מחלחלת למאה שערים | מי שלא טרח לקדם תחבורה ציבורית בשבת - יעמוד בפקק כל השבוע | למה אף מדינה לא מצליחה להפריד את הדת? | מאבק נשות הכותל: הקטר שיוביל לשוויון | עוצמים עין: באיזו מידה נאכף איסור פתיחת העסקים בשבת? | קרב לא לו: צה"ל נקלע לקו האש בין השקפות העולם השונות בציבור  | "במקום שיעורי החברה מגיע נציג של עמותה דתית ומסביר לתלמידים על חשיבות האמונה באל"

איפה הפלונטר?

תחום הכשרות נשלט ונאכף על ידי המדינה. כל מי שמעוניין להציג חותמת כשרות חייב לעמוד בכללי חוק איסור הונאה בכשרות, שנחקק ב–1983. לפי החוק, הרבנות הראשית היא הסמכות הבלעדתית לתעודות כשרות. אם מישהו רוצה כשרות אחרת, פרטית (כמו בד''ץ), היא נוספת לזאת של הרבנות. מעבר למוצרי המזון, הרבנות מעניקה ליצרנים וליבואנים תעודת כשרות למוצרי ניקיון וקוסמטיקה כמו סבון כלים, איפור ומשחת שיניים. בתחום זה הכשרות אינה חובה בחוק, וניתנת רק אם היצרן או היבואן מביעים רצון בכך.

מונופול הרבנות מתבצע באמצעות אלפי עובדים, משגיחים, שוחטים ואחרים. הוצאות התפעול כוללות תשלומים ישירים עבור האישורים והעבודה השוטפת של המשגיחים, ובנוסף עלויות עקיפות כמו מגבלות על חומרי גלם והשבתת ייצור בסופי השבוע.

לא רק ייצור המזון מחויב בתעודת כשרות, אלא גם היבואנים. ואולם יבואן למזון שאינו בשר יכול להסתפק בכשרות שאינה של הרבנות, אך רק לאחר שהרבנות נותנת את אישורה לכך, ורק אם שם הגוף שנותן הכשר מופיע על האריזה.

במוצרי הבשר המצב מורכב בהרבה. כל יבואן בשר מחויב על פי חוק לקבל תעודה של הרבנות (למעט בשר המיועד למגזר הערבי). כלומר, יבואני המזון מחויבים לממן את משגיחי הכשרות למשחטות בחו"ל לשבועות ארוכים. היבואן חייב לממן לא רק את שכרם של המשגיחים, אלא גם את הטיסות, את שהותם ואת כל צורכיהם בחו''ל. יבואני הגבינות נאלצים לשלם גם הם על כשרות, אם כי לרוב אינם מחזיקים משגיחים מיוחדים בחו"ל.

מסעדות, בתי מלון ובתי עסק אמנם אינם מחויבים בתעודת כשרות, אבל אם הם מעוניינים בה הם נתקלים בכתובת אחת בלבד: הרבנות הראשית. זהו הגוף היחיד, לפי חוק הכשרות, שיש לו מונופול על הכשרות בישראל. הרבנות צלחה באחרונה את משוכת בג"ץ, שקבע כי המונופול שלה בהנפקת תעודות כשרות יישאר, אך התנה זאת בתיקון חלק מבעיות היישום בשטח בתוך שנתיים. אם הליקויים לא יתוקנו ייבחן מעמדה מחדש. הדיון התמקד בכשרות למסעדות, אך המצב במגזר החקלאות ובקווי הייצור אינו שונה, ולרבנות יש מונופול על תעודות הכשרות גם בהם.

בהחלטתו מיפה השופט נעם סולברג באופן רחב כשלים בתחום הכשרות: "קיים קלקול גדול במערך הקיים", כתב. "משגיחים שאינם באים לבתי האוכל אלא למספר דקות בודדות בכל שבוע, ודורשים תשלום ב'שחור'; מהם חסרים את הידע ההלכתי הנדרש, או מבצעים עבודתם כלאחר יד. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששומעים אנו על רבנים שאינם סומכים על הכשרות שהם עצמם נותנים. אף זאת נודע ברבים, כי חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל, כולם סמוכים על שולחנה, אך רק מקצתם סומכים על הכשרות מטעמה".

עמיתו למשפט, השופט אליקים רובינשטיין, הציע להגביל את פסק הדין לשנתיים ולהתנותו בכך שתיפסק כפיפותם של המשגיחים לבתי העסק. בהתייחסותו לעלויות המגולגלות על הצרכן, אמר רובינשטיין כי "ניתן רק להביע צער שנושא שמשמעו מתן ביטחון הוגן בכשרות הפך לתעשיית כסף ענקית, וכמעט אין פוצה פה ומצפצף".

על רקע זה, בין השאר, הקימה הרבנות הראשית ועדה לתחום הכשרות כדי שתגבש המלצות. בוועדה נבחנות שלוש חלופות לרפורמה בפיקוח על הכשרות. באחת נבחנת הפרטת שירותי הכשרות; בשנייה יופרדו המשגיחים מבתי העסק, ויוקם תאגיד שישלם את שכר המשגיחים במקום בעל העסק, שישלם אגרה לתאגיד; לפי החלופה השלישית, יבוטל מוסד משגיח הכשרות ובמקומו יהיו שניים — מפקח הלכתי ונאמן מטעם בית העסק, שיבצע פעולות שכיום הן באחריות המשגיח, כמו ניפוי קמח וצליית כבד.

במקביל, הוועדה מעוניינת להמליץ על האחדת דרישות הכשרות ופרסומן באתר הרבנות, כך שכל עסק יידע מראש את הדרישות. האחדת הכללים תחליף את הכללים המשתנים כתוצאה מיוזמות מקומיות של רבנים.

אדם מפגין נגד מנגנון השגחת הכשרות
אמיל סלמן

איך זה משפיע עלינו?

העלויות שהכשרות משיתה לאורך שרשרת הייצור נובעות מהצורך לממן צוות משגיחי כשרות ולשמור שבת — כלומר, השבתת הייצור ליום וחצי בשבוע — מצב שפוגע ביעילות הייצור ומעלה מחירים.

בנוסף, במשחטות למשל, שימוש בצוות כשרות של כ–11 עובדים, לפי כללי הרבנות, מאט את הפעילות. טיוטת דו''ח של משרד האוצר ציינה כי משחטה כשרה שוחטת 14 עופות בדקה, ואילו במשחטה שאינה כשרה התפוקה כפולה.

באשר ליבוא, לפי הערכות, דרישות הכשרות מייקרות את המוצרים עד 27%. כדי לקבל תעודה, יצרנים ויבואנים מחויבים לעמוד בכללים שפוגעים בכושר התחרות שלהם בשוק המקומי וביצוא.

לפי טיוטת דו"ח שחובר בתחילת 2015 עבור משרד האוצר (ברבנות חולקים על חלק ממצאיו), עלויות הכשרות (משלושת הסוגים: רבנות, מהדרין וחלק) לשחיטת עופות ובקר וליבוא גבינות מגיעות לכ–2 מיליארד שקל בשנה. הדברים נכתבו לפני שנפתח יבוא הבשר הטרי, שמגדיל במידה רבה את עלויות הכשרות ביבוא.

עוד נמצא כי עלויות הכשרות לתעשייה, כולל יבוא, למעט חומרי גלם, נאמדות ב–28 מיליון שקל, שהם 5%–27% מעלות המוצרים.

הדו''ח לא בחן עלויות הכשרות בירקות ופירות, אך לפי הערכות במגזר החקלאות, אלה עשויות להגיע למאות מליוני שקל בשנה. בדו''ח אברמזון נכתב כי היעדר תחרות באישורי כשרות יוצרת מונופול שעלותו למשק היא כ–600 מיליון שקל בשנה.

איך אפשר להתיר את הפלונטר?

במצב אידאלי, שבו המדינה אינה נכנסת לנו לצלחת, חוקים שכופים על יבוא מזון כשר לא היו באים לעולם. אם חברה היתה מעוניינת בתעודת כשרות, היא היתה יכולה לפנות לכל גורם שיעניק לה תעודה כזאת. לכן, ראוי לאמץ את חלופת ההפרטה שבודקת הוועדה של הרבנות הראשית, וכדאי להסמיך כמה שיותר גופים לאשר כשרות על בסיס הכללים שיפורסמו.

יש דרכים נוספות להפחית את הפגיעה בכיס הציבור. אחת מהן היא לאחד את הדרישות לכללים שקופים וברורים, שיצמצמו את מרווח התמרון של רבנים מקומיים. בנוסף, ניתן לקבוע כמה רמות של כשרות לייצור ויבוא. למשל, מוצרים המיועדים מראש למכירה במגזר החרדי יקבלו כשרות מחמירה יותר מאלה שמיועדים לשוק החילוני. כחלק מכך יש לציין כי גם מחוץ למגזר שומרי הכשרות מטעמי דת, יש רבים בציבור שמעדיפים מוצרים בעלי חותמת כשרות מסיבות שונות, כמו ההנחה שהדבר תורם לרמת ההיגיינה בייצור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#