זהירות, שקשוקה

משפחת עופר צפויה לדרוש מיליארדים על סיום הזיכיון בים המלח

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

"שיטת השקשוקה", סרטו של מיקי רוזנטל שעסק בדרך שבה החברה לישראל נהנית ממיליארדי שקלים מנכסים שהיו בבעלות המדינה, קיבע לעד את דמותה של משפחת עופר, ובעיקר זו של עידן עופר, כמי שעושקים את המדינה.

לא רבים זוכרים שהציטוט המשמש לשם הסרט נלקח מדבריו של עו"ד רם כספי, שייצג את החברה לישראל במשא ומתן שניהלה עם המדינה לגבי הזיכיון בצים. לא רבים זוכרים שממש בסמוך לאותו משא ומתן ניהלה החברה משא ומתן נוסף עם המדינה על זיכיון חשוב וגדול בהרבה, להפעלת בתי הזיקוק (בזן). לא רבים זוכרים גם כי ככל הנראה, השקשוקה האמיתית שבישלה החברה לישראל למדינה היתה דווקא במגעים לגבי בזן.

המשא ומתן להארכת הזיכיון בבזן נחרת כטראומה בקרב הפקידות הממשלתית, ובצדק רב. המדינה התנהלה ברשלנות רבתי, שהתפרשה על פני 30 שנה והסתיימה בפיאסקו. מה שהחל כזיכיון מנדטורי משנות ה–30 של המאה הקודמת, שקבע כי בתום 70 שנה (אוקטובר 2003) יוחזרו כל הנכסים של בתי הזיקוק לידי הנציב העליון, כלומר המדינה, הסתיים בכך שהמדינה עמדה עם גבה לקיר - והסכימה לשלם 670 מיליון שקל לחברה לישראל עבור נכסים שהיו אמורים לחזור לידיה בחינם. בנוסף, הזיכיון הוארך ב–50 שנה, מבלי שמעמד הנכסים בתום הזיכיון המוארך הוסדר סופית.

המבזה במיוחד הוא שהמדינה נאלצה לשלם עבור נכסים, שסיכוי רב שהיו שלה, מכיוון שלא נותר לה זמן לפנות לערכאות משפטיות כדי לברר את מעמדם. זאת, אף ששאלת מעמד הנכסים, ולמעשה השאלה באילו תנאים יסתיים הזיכיון, הועמדה לפתחה של המדינה לפחות 12 שנה לפני כן.

עידן עופר. מסע צלב נגד התמלוגיםצילום: בלומברג

חמש ועדות בתוך עשור לא הספיקו

בתחילת שנות ה–90 התחילה הנהלת בתי הזיקוק להלין על אי־יכולתה לקבל מימון בנקאי, בשל שאלת תום הזיכיון הממשמש ובא בתוך עשור, והמדינה מינתה לא פחות מחמש ועדות שתפקידן היה לגבש עמדה באשר לסיום הזיכיון. חמש ועדות שונות בתוך עשור לא הועילו. כך הגיעה 2002, שבה כבר היה מאוחר מדי מבחינת המדינה לפנות לבית המשפט, בלי החלטה לגבי הזיכיון.

בשלב זה לא היתה למדינה ברירה אלא להיכנס למשא ומתן עם החברה לישראל, כדי לסכם את מעמד הנכסים והזיכיון. סיכום זה ידוע גם בשם "הסכם ניר גלעד", על שמו של החשב הכללי באותה תקופה, שניהל את המשא ומתן בשם המדינה.

לא היה טעם בדיון היסטורי זה ובצידוקים של המדינה לכך שההסכם היה המיטב שהיתה יכולה להגיע אליו בתנאים שנוצרו (הוא איפשר את הפרטת בתי הזיקוק, שממנה הכניסה המדינה 2.5 מיליארד שקל), לולא החשש שמא אנו עומדים כיום בפתחו של אירוע דומה - רק שהפעם העלות לא תהיה 670 מיליון שקל, אלא 3.5 מיליארד דולר ויותר.

"הסכם ניר גלעד" עשוי לחזור על עצמו עם טוויסט מעניין, מאחר שהפעם גלעד נמצא בצדו השני של המתרס, כמנכ"ל החברה לישראל, והפעם האירוע יהיה מאקרו כלכלי בחשיבותו, בשל גודל הנכס - הזיכיון בחברת כימיקלים לישראל (כיל), הבעלים של חברת מפעלי ים המלח.

ייצור אשלג של כילצילום: בלומברג

הזיכיון של כיל, שנמכר לחברה לישראל בתחילת שנות ה–70, יפקע ב–2030. במונחים של חברת ענק כמו ים המלח, הנדרשת להשקעות של מיליארדי דולרים ולהלוואות ארוכות טווח, 15 שנה הן הרף עין. למעשה, כבר כיום החברה לישראל מושפעת מתום הזיכיון, כפי שעלה בדיוני ועדת ששיסנקי 2. הוועדה צפויה להטיל מס רווחי יתר על כריית משאבי טבע בישראל, בעיקר על אלה של חברת כיל בכריית אשלג, ברום ופוספטים.

הכיוון המסתמן ממצאי הביניים שפירסמה הוועדה הוא של הטלת מס רווחי יתר של כ–42% על כיל (בתמורה להפחתת התמלוגים המשולמים מ–10% ל–5%). עיקר המס אמור להיות מוטל על המגזר הרווחי והחשוב ביותר של החברה - האשלג של מפעלי ים המלח. שיעור המס שיוטל על מגזר זה מוערך, לפי הרווחים הנוכחיים של מפעלי ים המלח, בכ–150 מיליון דולר בשנה.

הנהלת כיל והנהלת החברה לישראל, בראשותו של גלעד, התגייסו בשבועות האחרונים למסע צלב שנועד למנוע את גביית אותם 150 מיליון דולר של מסים נוספים. במסע השכנוע מציגה הנהלת החברה את החישובים הצפויים מהשקעותיה המתוכננות. החישובים מוכיחים כי אם ייושמו מסקנות ועדת ששינסקי 2, תימנע כיל מהשקעות בכמיליארד דולר בשנים הקרובות, מה שיפגע קשות בתעסוקה בנגב. כיל מציגה כבר כיום נתונים לא נעימים על הסטה מסיבית של השקעות מים המלח למכרה האשלג שלה בספרד.

עם זאת, בחינה מעמיקה של חישובי ההשקעות שהחברה מציגה מראה שלא כצעקתה. משמע, ככל הנראה לא יהיו אלה המלצות ועדת ששינסקי שיגרמו לחברה לחדול מלהשקיע בפיתוח מפעלי ים המלח. האמת העצובה היא שגם כך כיל צפויה להפחית מאוד את ההשקעות הצפויות בישראל, משלוש סיבות עיקריות: האחת, הוצאתה של החברה מההגנה של חוק עידוד השקעות הון, שפגעה קשה ברווח נטו שלה. השנייה, העובדה שהמדינה מנעה ממפעלי ים המלח להגדיל את התפוקה באמצעות התרחבות לבריכת אידוי נוספת (בריכה 6). בלי בריכה זו, פוטנציאל הגידול של כיל בישראל מוגבל בלאו הכי, ולכן באופן טבעי היא מסיטה השקעות לספרד. הסיבה השלישית, והחשובה מכולן, היא תום הזיכיון בכיל ב–2030.

אין היתכנות להשקעות ענק של כיל באזור ים המלח, אם ההשקעות הללו אמורות להחזיר את עצמן עד ל–2030. תיאורטית, כלומר, מועד תום הזיכיון הורג את כדאיות ההשקעות של כיל כיום. מעשית, עם זאת, ההשקעות אמורות להמשיך, משום ששטר הזיכיון קובע מנגנון שלפיו המדינה צריכה לקנות את נכסיה של כיל בים המלח עם תום הזיכיון - כלומר כיל אמורה לקבל מהמדינה ב–2030 תשואה עבור השקעותיה כיום. ואולם השאלה הגדולה היא מה יהיה גובה התשואה.

עוזי לנדאו וניר גלעדצילום: עופר וקנין

החברה לישראל תנסח נוסחאות מקסימליות

להבדיל מזיכיון בתי הזיקוק, שקבע כי בסיומו כל הנכסים יוחזרו בחינם לידי הנציב העליון, זיכיון כיל קובע שבתומו תקנה המדינה מכיל את נכסיה בערך ההחלפה המופחת שלהם - כלומר ערכם הכלכלי העכשווי, שהוא הערך של נכס משומש (עבר הפחתה).

זה נשמע פשוט, ולכאורה כל שצריך הוא לפתוח את הדו"חות של מפעלי ים המלח ולשלוף את הערך החשבונאי של הנכסים, בניכוי פחת, אבל אפשר להיות סמוכים ובטוחים שזה רחוק מאוד מלהיות פשוט. למעשה, אפשר להמר כבר עתה שטובי רואי החשבון ועורכי הדין, מצוידים בניסיונו הבלעדי של גלעד לגבי הדרך שבה המדינה נוהגת לנהל משא ומתן על תום תקופת זיכיון, רוקחים עבור כיל את הנוסחאות שימקסמו את תקבוליה עבור סיום הזיכיון.

ככל הידוע, כיל מצפה לקבל לפחות 3.5 מיליארד דולר על הנכסים הפיזיים במפעלי ים המלח, עוד לפני שיערוך השווי של נכסים לא מוחשיים כמו ידע ומוניטין. מדובר בתג מחיר, כלומר, שעשוי להאמיר בנקל ל-4–5 מיליארד דולר.

תג המחיר הזה מגמד את כל השקשוקות שרקחה משפחת עופר לדורותיה. זה גם ברור למדי מדוע כאשר הסוגיה התעוררה בוועדת ששינסקי 2, התברר שהדיון בוועדה הוא רק קדימון לדיון האמיתי. מהם 150 מיליון דולר מס רווחי יתר בשנה לעומת 4 מיליארד דולר בשווי נכסים עוד 15 שנה? זו היתה הנקודה שבה המדינה, שלא השכילה להפנים את לקחי זיכיון בזן, הבינה שהיא צועדת אל טראומה נוספת, גדולה פי 30, אלא אם תשכיל להקדים ולטפל בנושא כבר כיום.

איתן ששינסקיצילום: עופר וקנין

היו בוועדת ששינסקי מי שחשדו כי העלאת הנושא אגב דיוניה נועדה להשיג לכיל הטבות שאינן מן העניין, בנוסח של "נסכים לשלם מס רווחי יתר בתמורה להארכת הזיכיון". מסיבה זו, הוועדה כנראה תימנע מלערב בהמלצותיה את סוגיית תום הזיכיון. עם זאת, לכל חבריה ברור הקשר הישיר בין החלטות הוועדה על מס רווחי יתר לבין תום הזכיון, בגלל ההשפעה השלילית הצפויה על ההשקעות של כיל.

אין מחלוקת על כך שכיל זקוקה לוודאות בנוגע לנוסחת תום הזיכיון, כדי שתוכל להמשיך ולהשקיע. אין מחלוקת על כך שזהו אינטרס גם של המדינה לייצר ודאות, כדי לאפשר לכיל להמשיך ולהשקיע, וכדי לא להיקלע שוב למצב שבו מגיעים לרגע האחרון ונאלצים לקבל החלטות בעייתיות.

ההערכה הרווחת היא, לכן, שוועדת ששינסקי לא תמליץ בנוגע לתום הזיכיון, אבל תשלב במסקנותיה המלצה על כך שהמדינה תקבע בקרוב מדיניות בנוגע לכך. כדאי שהמדינה תתייחס להמלצה ברצינות יתרה. תנו לנו לנחש שעם דרישות ל–4 מיליארד דולר, המחלוקות בין כיל למדינה יצטרכו לעבור ליבון עמוק בבתי המשפט או בבוררות. אלה הם תהליכים שאורכים שנים, ולכן חייבים להתחיל אותם כבר כיום - כדי שלא נקלע לעוד שקשוקה של משפחת עופר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker