לצעירים בגליל יש סטארט אפ: זה נקרא "קהילה חקלאית"

לאחר שעבד בחקלאות בניו זילנד, חזר נמרוד ברגר לישראל עם חזון: להקים קהילה חקלאית של צעירים ■ הביקוש לפרויקט "עבודה גלילית" שהקים מגיע למאות צעירים בשנה, והחקלאים מתלהבים מכוח העבודה; אבל בהיעדר תמיכה ממשלתית, לא בטוח שהסטארט אפ ישרוד

תומר מיכלזון
תומר מיכלזון

"חשבתי להגיע אליכם בשעה תשע־עשר בבוקר", אני אומר לנמרוד ברגר בשיחת הטלפון הראשונה. ברגר מגחך. "בשעה הזאת אנחנו כבר מסיימים לעבוד". משא ומתן קצר על השעה שמונה בבוקר נכשל גם הוא. "עזוב. תגיע לפה בערב לפני כן, תישן פה, ותקום אתנו לעבודה, ב–4:30", הוא חותך בטון נחרץ של מנהל שלא מותיר לי כל מרחב תמרון. בסוף זה עובד.

בגיל 26 ברגר כבר מנהל עסק של 35 עובדים ונמצא בקשר יומיומי שוטף עם עשרות חקלאים ותיקים באזור הצפון. הסמכותיות היא כבר טבע שני שלו. את הגישה הישירה והלא מתנצלת של ברגר אפשר לפגוש כבר במודעת הדרושים שהוא מפרסם ב"פורטל חקלאות" 0 הגוגל של עובדי האדמה בישראל: "דרושים צעירים עם 'ראש אחר' ומוסר עבודה גבוה לעבודה בחקלאות", לשון המודעה.

הפורטל הוא אבן שואבת לכל מי שרוצה לעסוק בחקלאות בישראל, ולצד עדכונים על טיפול בפסולת אורגנית וביקורת על מכירת תנובה, הוא מספק לוח דרושים פעיל במיוחד, המגייס בין השאר רועי צאן, מאכילי עגלים, רפתנים ועובדי גינון בכל רחבי הארץ. בין שלל המודעות הפרטיות שם בולטות גם אלה של ארגוני חקלאות ויוזמות שונות בתחום עבור צעירים. רובם מדברים על שילוב ערכי בין לימודים לעבודה חקלאית במטרה להחזיר את האדמה לעבודה עברית חלוצית.

ב"עבודה גלילית", החברה שהקים ברגר, הממוקמת בקיבוץ מחניים שבצפון, לא כל כך מתעניינים בחוויה הלימודית או הציונית. הרעיון הוא פשוט: לחבר בין הצורך של חקלאים קטנים ובינוניים באזור, שאינם מסוגלים להעסיק עובדים באופן רציף במשך כל העונה, לבין צעירים איכותיים ומאורגנים, המעוניינים לעסוק בחקלאות למשך חצי שנה וליהנות ממענק על עבודה מועדפת, או סתם לקחת פסק זמן מהעיר. למעשה, "עבודה גלילית" היא סוג של חברת השמה חקלאית, הדואגת לסידור עבודה יומי עבור הצעירים - עם הווי ואנרגיה של קומונה. לטענת ברגר, מאז שהקים את העסק לפני כשנה וחצי, הוא מקבל עשרות פניות ביום מצעירים שרוצים לעבוד ולהצטרף ליוזמה.

חברי "עבודה גלילית" בעבודה צילום: תומר אפלבאום

"ב'עבודה גלילית' מחפשים אנשים רציניים עם אמביציה, שרוצים להשתתף בניסוי החברתי שאנחנו עושים, שחיים באווירה שונה וצעירה מעניינים אותם ושמחפשים עבודה מספקת", ממשיכה המודעה לפרט. דרישות התפקיד הן מינימליות יחסית, או לפחות נראות כך במבט ראשון: "יכולת לקום ברבע לחמש בבוקר עם חיוך על הפנים, ואהבה לטבע ולאוכל טוב". איפה חותמים?

בתום נסיעה בשני אוטובוסים לעפולה וטרמפ אחד באדיבותה של טובה חלפון - מזכירת סניף העבודה המיתולוגית בבית שאן, שעברה לעת פנסיה עם בעלה להרחבה בקיבוץ ושופעת סיפורי מורשת על דוד לוי - הגעתי לקיבוץ מחניים. "על מה אתה כותב?" התעניינה טובה בדרך. "חקלאים צעירים? נו, אולי תראיין את החתן שלי, עמיחי המאירי. אתה מכיר?" לא הכרתי, אבל עוד נחזור להמאירי בהמשך.

סלון המגורים של עובדי "עבודה גלילית" בקיבוץ מחניים שומם בשעה 23:00. סלון? מדובר באוסף ספות, ערסלים, כיסאות ושולחן עץ הנמצאים כולם תחת כיפת השמים, וסביבם מבנים דו־קומתיים המשמשים למגורי העובדים. אף שכולם צעירים, וברגר סיפר בשיחת הטלפון שלנו על אווירה מגניבה בערבים, אין לכל אלה זכר: אין גיטרות, אין סיגריות, אין אלכוהול ואין חבר'ה. "בשעה 22:00 רוב האנשים כבר הולכים לישון", מסבירה לי דורי, 25, מתל אביב, אחת העובדות החדשות בקבוצה שהמתינה לי בסלון יחד עם ברגר. "חבל שהגעת כל כך מאוחר".

לא נותר לי אלא לשמוע סיפורים על הערבים התוססים של הסלון. "המקום הזה נהפך למרכז הצעירים בקיבוץ. כששודר הגמר של הפיינל פור לפני כשבוע שמנו פה מסך ענק וכולם באו. הערנו את הקיבוץ מהבחינה הזו", מספר ברגר.

דורי פורשת לחדרה, וברגר מוביל אותי לחדר שאירגן עבורי. "יאללה, לילה טוב. עוד חמש שעות השכמה", הוא אומר. הוא יוצא מהחדר ואני מתרסק על המיטה הנוקשה ונרדם, למרות צווחות הטווסים בפינת החי הסמוכה.

קצב ישראלי 
זאת מילת גנאי

הרעיון ליוזמה נבט אצל ברגר, יליד ראש פינה שכבר בגיל 14 התחיל לעבוד אצל חקלאי האזור בחופשות בית ספר, בזמן שטייל ועבד בניו זילנד אחרי הצבא עם בת זוגו היפנית, יוקי, שגם עובדת בפרויקט כיום. "עבדנו שם אצל חקלאים שהיו אוספים אותנו מדי יום לעבודה מאיזה הוסטל, שבו גרו כל עובדי החקלאות. היו שם אנשים מכל העולם. יום אחד הכרנו זוג צרפתים שאמר שאולי אנחנו צריכים להקים משהו עצמאי. אספנו עוד ארבעה אנשים, עברנו לבית גדול ששילמנו בו שכירות נמוכה יותר, והתחלנו לארגן בעצמנו קבוצות עובדים עבור החקלאים באזור. כשחזרתי לישראל ידעתי שאני רוצה להמשיך את זה איכשהו ולהקים מקום שמשלב בין עבודה חקלאית קשה ואיכותית לבין אווירה שיתופית".

את "עבודה גלילית" הוא מנהל כיום כמעט לבדו - וזה כולל תיאום מול החקלאים, סידור עבודה, השכרת מכוניות, השכרת מגורים לעובדים, הכשרת עובדים, הכנת משכורות, ובעיקר שמירה על אווירה חיובית בקרב חברי הקבוצה. 25 מהעובדים גרים בקיבוץ מחניים בעלות מוזלת יחסית (1,600 שקל לדירה של שניים עד שלושה דיירים), ומקבלים גם הנחה משמעותית בארנונה.

"הצענו לקיבוץ בארטר: הם יוותרו לנו על חלק מהארנונה תמורת עבודות שנעשה עבורם בקיבוץ, כמו ניקוי האנדרטה או הקמת צליות, והם אהבו את הרעיון", מסביר ברגר. "גם הדירות זולות יותר כי אני שוכר אותן עבור כל המשתתפים באופן מרוכז". עשרה עובדים נוספים השייכים ל"עבודה גלילית" גרים ועובדים בקיבוץ איילת השחר הסמוך.

עובדי הקבוצה מרוויחים 5,500–6,000 שקל בממוצע, לא כולל המענק החד פעמי של העבודה המועדפת. השכר הוא אמנם 24 שקל לשעה, בדומה לשכר הממוצע לפועל תאילנדי וכמעט כפול מזה של פועל ערבי, אבל הוא יכול להגיע עד 50 שקל לשעה למי שעובדים בקבלנות, כלומר לפי הספק הקטיף במטעים. העבודה בקבלנות היא החלק האהוב על עובדי הפרויקט, ושם גם באות לידי ביטוי יתרונות הקבוצה, מעבר לארוחות הערב המשותפות בחצר: ככל שעובדים קשה יותר ביחד, כל אחד גם מרוויח יותר לבד.

"רוב האנשים 
בורחים אחרי יום"

"בוקר טוב", מעירה אותי יוקי, בת זוגו של ברגר, בדפיקות קלות על הדלת ומניחה קפה שחור על השולחן. הצלליות הכחולות־שחורות בחלון לא נראות כמו בוקר, והשעה רק 4:30, אבל התרנגולות המקרקרות בחוץ והקפה המהביל על השולחן לא מותירים ברירה. בחוץ עדיין קר. "קח את זה, חולצת חקלאים", אומר ברגר ומגיש לי חולצת פלנל משובצת.

ברחבת הזולה של אמש כבר מתגודדים 20 מחברי הפרויקט. בין קפה שחור לקילוף אשכולית הם מתחלקים לקבוצות של חמישה, ומסתדרים לפי מכוניות, בהתאם לסידור העבודה של ברגר ("אנחנו דנים עליו ומסדרים אותו בוואטסאפ"). כל קבוצה נוסעת למטע של חקלאי אחר ועוסקת שם בעבודה שונה. פה קטיף שזיפים, שם קטיף משמשים, ובמקום אחר עבודות גיזום או דילול פירות. מהר מאוד אני מבחין שאני לא החוצן היחידי באזור, ושעוד שלושה עובדים חדשים הגיעו ליום ניסיון.

סינון העובדים ב"עבודה גלילית", הפועלת כעסק חברתי, נעשה על ידי העובדים עצמם, קצת כמו בסרט "החוף" או בספרטה אם תרצו. "בתום יום הניסיון החברים הוותיקים עושים לי עם הראש, כן או לא, לגבי העובד החדש. ככה מחליטים מי נשאר", מסביר ברגר. "מעטים מאלה שפונים אלי בטלפון באים להתנסות ונשארים. רובם נבהלים מהעבודה ובורחים אחרי יום", הוא מודה.

עובדים בחקלאות בקיבוץ מחנייםצילום: תומר אפלבאום

העובדה שמדובר בעסק חברתי לא מתבטאת רק בהליך מיון העובדים, אלא בכל מה שקשור בקבלת ההחלטות בקבוצה. "אני שואל אותם מה הם רוצים לשנות, מה חסר להם, ועל מה הם רוצים שנעבוד. פעם בשבוע אנחנו עורכים פגישה כזאת, ואני מעלה בפניהם החלטות ניהוליות לדיון. למשל, פעם התלבטנו אם לעבוד ברימונים או בהדרים, ובסוף הם החליטו לעבוד בתחרות בין שתי קבוצות, כדי להעלות את ההספקים ולהתחלק בכסף. הניהול החברתי גורם להם לרצות להצליח יותר, וזה תורם גם לעסק. זה בטוח הרבה יותר כי העובדים עוזרים לך ומרגישים מחויבים לכך שזה יצליח", מסביר ברגר שאף הוזמן באחרונה להרצות על ניהול חברתי בפסטיבל ברנינג מן הישראלי בנגב.

אחרי נסיעה למטע הראשון והורדת העובדים שם מגיע דן החקלאי מראש פינה, שמגדל שזיפים, ומסביר לחבורה מה הציפיות שלו לאותו יום בעקבות המסקנות מאתמול: "אתמול היו הרבה פירות פגומים, אז תקטפו מהר, אבל בעדינות. אם הפרי נפצע, הוא לא שווה כלום". העובדים מתחילים להתפזר בשטח כנמלים זריזות עם שקי קטיף, שלתוכם הם זורקים את הפירות, ומתחילים לתקתק עבודה.

מהמטע של דן אני נוסע עם ברגר בטנדר האדום שלו לכיוון המטע של ברוך, חקלאי כבן 75 ממחניים, המגדל שזיפים, זיתים ואגסים. בדיוק כמוני, גם ברוך התקשה להתעורר הבוקר, וגרם לחבר'ה שעובדים אצלו באותו יום להמתין. כשהוא מגיע, מצויד בכובע קש רחב שוליים וחולצה כתומה, העובדים כבר יודעים בדיוק מה לעשות. אורן, דור ונעמי רצים על שורות עצי השזיפים הנשירים עם שקי קטיף החגורים עליהם, וקוטפים במרץ — לא קטנים מדי, לא ירוקים מדי, לפי ההוראות של ברוך וברגר.

"רציתי להתעסק באדמה. בעיקר כי אני מאוד מתעניין באוכל וזו אחת הדרכים לבחון את זה", מסביר אורן, 22, מחיפה, שתוך כדי שיחה לא מפסיק לקטוף. "גם הקטע החברתי חזק. האווירה פה ממש טובה בערבים: אנחנו מנגנים, יושבים ואוכלים ביחד, נוסעים לנהר הירדן מתי שרק אפשר. זה מקום שקשה לשרוד בו בלי אווירה נכונה".

נעמי, 21, מנאות סמדר, הגיעה לפרויקט ליום התנסות. "יכולת לעבוד בחקלאות בקיבוץ שלך בדרום, למה הגעת במיוחד לפה?", אני מתעניין. "רציתי לשנות מקום", היא אומרת, "וגם, רוב החקלאות בנאות סמדר מתבססת על מתנדבים, והם עובדים בקצב ישראלי — נורא לאט. למשל, קוטפים שורה אחת בשלוש שעות. אי־אפשר לעשות חקלאות ככה".

מסתבר שקצב ישראלי זו מילת גנאי, שהחברים ב"עבודה גלילית", מנסים להתרחק ממנה. "העיקר פה זה לעבוד קשה, כי אנחנו לא נתמכים על ידי שום גוף או תנועה, ואנחנו צריכים לקיים את עצמנו", מסביר אורן. "יצא לנו לעבוד בקיבוץ אורטל בנטיעות מול דרוזים. עבדנו פי 2 יותר מהר מהם. על הישראלים אני בכלל לא מדבר. ישראלים לא אוהבים לעבוד קשה באופן כללי".

בינתיים במרכז המטע עומדים ספיר, הדר וברוך החקלאי מסביב לשולחן המיון. אני שופך את תכולת השק הראשון שלי על השולחן והשלושה בוחנים את הפירות לפי הגדלים ומחליטים לאיזו אריזה לסווג אותם. מסתבר שהבנות, שמהוות כ–50% מהעובדים ב"עבודה גלילית", הן עובדות מהירות מאוד בכל הקשור למיון הפירות, ולא נופלות מהבנים גם כקוטפות איכותיות. ככלל, משתדלים בקבוצה לשמור על איזון מגדרי ומגייסים בנים ובנות באופן שווה.

"מה? אתה כותב עליהם?" שואל ברוך.

כן. מה אתה חושב עליהם לעומת עובדים אחרים?

"הם מצוינים. אני עובד אתם כבר הרבה זמן. מה שטוב בהם זה שאכפת להם להצליח. הם רואים גם את הצד שלי, את הצד של החקלאי. הם רוצים שהעבודה שלהם תהיה שווה, שיהיו להם הספקים יפים, שיקטפו כמו שצריך ושלא נפסיד".

לפני שהם הגיעו עם מי עבדת? תאילנדים?

"לא, עבדתי עם אנשים מהכפרים בסביבה. בני דודינו. גם להם אכפת, אבל פחות. יש ביניהם כאלו שעובדים מצוין, כמו ספיר. אבל פה אתה מרגיש שאכפת להם יותר". האכפתיות והאיכויות שברוך מציין, כמו גם הקשר הקרוב עם העובדים בפרויקט, עולה שוב ושוב במהלך היום בשיחות עם החקלאים באזור.

ארגז פירות הדר בקיבוץ מחנייםצילום: תומר אפלבאום

רוב החקלאים שנעזרים ב"עבודה גלילית", הם מגדלים קטנים שנתונים בקשיים רבים, ובעיקר כורעים תחת הנטל של פערי התיווך והמחירים שמכתיבים להם בתי האריזה ורשתות השיווק. "בשורה התחתונה, תמיד מפילים על החקלאי את כל העלויות", מסביר ברגר. "לברוך אין שום שליטה על המחירים של הסחורה. זה בעייתי מאוד".

אנחנו עוזבים את ברוך ונוסעים למשק הבא. בדרך אנו מבחינים בקבוצה של נשים ערביות קוטפות במטע סמוך. "תראה כמה שזיפים ירוקים הן קוטפות", מעיר ברגר. "החקלאים פה מבינים שעבור עבודות מורכבות כמו הדליות או גיזומים, יותר נוח לעבוד עם צעירים שאין להם מחסום שפה, וקל יותר להסביר להם. אנחנו מביאים איכות ששווה לשלם עבורה קצת יותר".

ואולם הבעיה, לדברי ברגר, נעוצה בעובדה שהחקלאים נאלצים לשלם עליהם הרבה מסים, בעוד שעובדים אחרים באזור מועסקים בשחור, מה שהופך את העניין ללא כל כך משתלם עבורם. "משרד החקלאות מקציב 9 מיליון שקל בשנה לעידוד העסקת ישראלים בחקלאות. החקלאי מקבל 1,000 שקל בחודש לעובד, בתנאי שיעסיק אותו ב–80% משרה למשך חצי שנה. הבעיה היא שהחקלאים הקטנים בצפון לא יכולים להביא אנשים בעצמם או להעסיק אותם במשך שבועות. אז הקונספט שלנו עוזר להם. אני מפזר אותם ועושה את התיאום בין כל החקלאים, כך אני יכול לתפור לעובדים חודש עבודה שהוא רווחי. אבל אני לא יכול לקבל את המענק כי אני לא חקלאי, וזה קשה, במיוחד כשאני רוצה לשלם להם לפי החוק, כולל שעות נוספות".

מנגנים וקוטפים

דור, 22, מפתח תקוה עובד בקצב מהיר וסל הקטיף שלו כבר כמעט מלא כשאני נעמד לצדו. "עבדתי קצת בבארבי בתור עובד במה, הייתי גם ברמן ובשלב כלשהו רציתי פשוט לעוף מהמרכז, כי זה החליא אותי קצת", הוא מספר. "הלחץ, זיהום האוויר, העובדה שכולם נלחמים על כל דבר קטן, כמו חניה", הוא צוחק. "הרבה חברים שלי חשבו על זה, אבל לא לכולם יש את הביצים לעבור לעבוד במקום משותף כזה. זה לא שאתה מסיים לעבוד והולך לחדר. יש פה מספר אדיר של נגנים, אני למשל מנגן על בס, ואנחנו מנגנים כמעט כל ערב. מה אתה אומר על העבודה?" הוא מתעניין ומביט בשק החצי ריק שלי. "קשה", אני מודה, אבל חוץ ממני אף אחד לא נראה מותש.

מעבר לכך שכולם פה עובדים מהר, הסיבות שהביאו אותם לקומונת העבודה של ברגר דומות: "עבדתי בכל מיני עבודות אחרי הצבא, כמו טלמרקטינג או מסעדה. הייתי ברמן בבר בגבעתיים, שקוראים לו פנטזיה", מספר רז, 21, מרמת גן, שמשתייך לקבוצת העובדים המתגוררת בקיבוץ איילת השחר.

אז איך הגעת מהפנטזיה של גבעתיים דווקא לפה?

"חיפשתי משהו כזה, פיסי. היה לי קשה אחרי הצבא, אחרי שהייתי רגיל לרוץ ולזוז כל היום, פתאום להיות תקוע בבר של מטר על מטר. בדקתי הרבה מקומות שמציעים עבודה חקלאית לצעירים, אבל רוב המקומות האלה מחייבים אותך לשלב עבודה עם לימודים. המסגרת הכפויה היחידה ב'עבודה גלילית' היא העבודה. מעבר לכך, אתה עושה מה שאתה רוצה ובוחר לעשות ביחד".

השעון מורה 9:00, השעה שבה התכוונתי להגיע, ושעד אליה כבר הספקנו לבקר בארבעה משקים ולקטוף מאות ק"ג של שזיפים, משמשים ונקטרינות. ואכן, נדמה לי שכבר אמצע היום.

זמן לארוחת בוקר. ברגר ואני עולים על הטנדר וממשיכים לבית הוריו בראש פינה.

כשמגיעים לבית שבו גדל, אפשר להבין מאיפה היוזמה האישית שלו מגיעה. הבית של הוריו מלא עד להתפקע ביצירות אמנות ופסלי נייר שההורים, שניהם אמנים, מכינים ומציגים בתערוכות. ארוחת הבוקר הענקית אליה הוזמנתי ממשיכה את אותו הקו, כשמתברר שהכל מעשה ידיהם - מהלחם ועד הגבינות, כולל הזיתים, הלימונים הכבושים ושמן הזית, שברגר בעצמו מייצר ומשווק ברחבי הארץ. לזה אני קורה ארוחה גלילית.

בעוד אני בולס את הלחם הטרי ומבקש שיעבירו את חביתת הירק, השיחה נודדת אל מצב החקלאות בישראל: "ברגע שאתה חקלאי קטן, יש גודל של שטח שלפיו אתה יכול לקבל עובדים זרים, ולא כולם עומדים בו", מסבירה נועה ברגר, אחות של נמרוד, שעוזרת לו בניהול האדמיניסטרטיבי של העסק. "קשה מאוד להשיג עובדים בצפון, במיוחד אם אתה משק קטן. בגלל זה כל החקלאים פה רודפים אחרי נמרוד, ויש כזה ביקוש לפרויקט. הוא הצליח ליצור פה קבוצה מלוכדת. זו לא קומונה ולא קיבוץ, זו קהילה לכל דבר, גם אם היא זמנית ומתחלפת. זו נוסחה שהצליחה".

למרות ההצלחה, הביקוש של צעירים רבים להגיע והמחסור בעובדים בקרב חקלאי האזור, נמרוד ונועה מתקשים למנף את העסק ולהרחיב אותו מבחינת היקף האנשים ומוקדי הפעילות. "יש דרישה גדולה מצד חקלאים, וגם מצדם של צעירים שרוצים לבוא. הבעיה היא שאין לנו מספיק תקציב כדי להרחיב את העסק. כדי שהדבר הזה יגדל אנחנו צריכים שמשרד החקלאות יכיר בנו ויסייע בתמיכה כספית, שתממן לפחות את המנגנון הלוגיסטי מסביב". ברגר מסרב לומר מה היקף התמיכה החודשי המדויק שיסייע להם, אבל בתוכניות אחרות של משרד החקלאות, מדובר בתקצוב של עד 1,000 שקל לעובד.

חברי "עבודה גלילית" בהפסקה מהעבודהצילום: תומר אפלבאום

"אם הייתי מקבל את התמיכה הזו הייתי יכול להביא לפה 300 עובדים צעירים כבר בשנה הבאה. אבל כרגע יש פה סיכון אדיר, וכולו נופל עלי. אנחנו עובדים על מתח רווחים נמוך מאוד, כי אנחנו משלמים הכל כחוק. בכל פעם שיש עונה חלשה ונסיגה קלה בחקלאות, החקלאי יגיד לעצמו שאנחנו עולים לו יותר מדי כסף, ואז אנחנו נופלים. הרווח שלי כעסק הוא מזערי. השכר שלי בקושי מגיע ל–4,000 שקל בחודש אחרי כל ההוצאות על העסק ומה שאני משלם לעובדים. אני גם לא יכול להכניס את היד לכיס של החקלאים עוד יותר. מצבם גם ככה גרוע, הם בחובות. משרד החקלאות מעודד העסקת עובדים ישראלים ומקצה לזה כסף - אבל זה לא מגיע למקומות הנכונים בגלל ביורוקרטיה".

חוסר ההכרה של משרד החקלאות או המשרד לפיתוח הנגב והגליל נובע מהעובדה שב"עבודה גלילית" מתעקשים על התמקדות בעבודה חקלאית בלבד, ואינם רוצים להתחייב על הכנסת תכנים לימודיים כדי לזכות בתמיכה. "אנחנו לא רוצים לקבל תקציבים על דברים שלא קשורים לעבודה חקלאית, כמו חינוך ולימודים ליהדות", אומר ברגר בקול נרגש ומלא דחיפות. "אם נעשה משהו כזה, הם ייקחו את המקום שלנו, שעושה עבודה חקלאית טובה ואמיתית, ויסרסו אותו. יגיעו אליו כאלה שרק רוצים לשבת וללמוד ואולי לעבוד קצת מהצד. באנו לעבוד ואנחנו רוצים להתעסק רק בזה, ולא בכל החארטות מסביב".

אתם יכולים להירשם כעמותה. זה יקל עליכם לקבל תמיכה.

"אין לנו בעיה לעשות את זה, זה אפילו היה מקל אולי, אבל לא ברור לנו כיום מה בדיוק נקבל מזה. הנוהל כיום הוא שהתקצוב הוא רק לחקלאי".

ממשרד החקלאות נמסר כי הוא מפעיל עשרות תוכניות סיוע לחקלאים ולעידוד חקלאות צעירה בישראל, למתנדבים ולסטודנטים בתקופת הקיץ. לגבי התקציב לעידוד העסקת עובדים ישראלי, נמסר כי הוא מנוצל במלואו על ידי חקלאים וכי הם מקבלים יותר מ–200 פניות עבורו בשנה. בנוסף ציינו במשרד כי הם עובדים בימים אלה על נוהל חדש עבור עמותות העוסקות בחקלאות.

"משרד החקלאות צריך להתעורר"

אחרי ארוחת הבוקר הדשנה, ברגר ואני קופצים לשכן, יורם המאירי, חקלאי ותיק וראש מועצת ראש פינה לשעבר שהכיר מקרוב את גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק רבין, ומנסה לסייע לפרויקט של ברגר בסבך הביורוקרטיה. הפרויקט "עבודה גלילית" נמצא כיום במגעים עם משרד החקלאות, לאחר שנעשתה פנייה רשמית ללשכתו של השר, יאיר שמיר.

"הבנו מהאנשים של השר שהוא מאוד התלהב מהרעיון שלנו, והפקיד מישהו במשרד שייראה איך אפשר לסייע לנו. אבל מאז לא קרה יותר מדי", אומר ברגר ומציין שהם מחכים כבר כמעט חצי שנה להיפגש עם אחד מעוזרי השר בעניין, ללא הועיל. המאירי בעל הקשרים מנסה לסייע.

כעבור כמה דקות שיחה מתברר שהוא גם אביו של עמיחי המאירי, החתן של טובה מהטרמפ של אתמול. הסיפור של משפחת המאירי, מראשוני המתיישבים בראש פינה וממקימי בני דן, נותן הצצה מסוימת לתמונת המצב העגומה של חקלאי האזור כיום — וגם למתח היהודי־ערבי ההיסטורי שמתעורר מחדש סביב כל מה שקשור לאדמה.

"הבן שלי ועוד חבר לקחו את האדמות שלי כשפרשתי ושכרו אדמה נוספת לעשר שנים", מספר המאירי. "הם עבדו יפה בהתחלה, אבל בשנים האחרונות הרווחיות ירדה כל כך, עד שהם נאלצו למכור את האדמות ולחזור להיות שכירים. מי קנה מהם את האדמה? הערבים. זאת אדמה שראשוני ראש פינה קנו לפני 100–120 שנה, שרדו את כל המאורעות והמלריה, ועכשיו הם מחזירים אותה לערבים".

מבחינת המאירי, הפרויקט של ברגר הוא נקודת אור: "הוא גם מחנך צעירים לעבודה, גם מספק להם עבודה וגם עוזר לחקלאים הקטנים באזור שלא מוצאים עובדים. אם משרד החקלאות לא יתעורר ויעזור איפה שצריך, כל החקלאות הפרטית תיעלם".

ברגר מקפיץ אותי לתחנת האוטובוס חזרה למרכז ומראה לי הודעה מאורן במטע. "נעמי תותחית. היא נשארת אתנו". לגבי שני המתנסים האחרים שהגיעו, לא ברור מה עלה בגורלם. גם אם התקבלו, לא בטוח שהפרויקט יצליח לשרוד לאורך זמן ללא תמיכה - בשל כשל השוק וחוסר הכדאיות המובנה של העסקת ישראלים בחקלאות. "עבודה גלילית" רוצה להציע עבודה חקלאית איכותית וקשה שתפרנס את בעליה בכבוד, אבל כרגע נדמה שהסטארט־אפ הזה קשה לביצוע כמעט כמו קטיף שזיפים.

"אם לא נשקיע בחקלאים הצעירים כיום - החקלאות בישראל תקרוס בעוד 20 שנה"

עד כמה נפוצה חקלאות צעירים בישראל? ברחבי הארץ פועלות כיום עשרות יוזמות, עמותות ותוכניות מיוחדות, חלקן בתמיכת משרד החקלאות, המעודדות שילוב צעירים בענף. ההערכה היא כי כ–1,500 צעירים ברחבי הארץ עוסקים כיום בחקלאות, 
רובם באופן זמני, בתמורה למענק שניתן לחיילים משוחררים עבור עבודה מועדפת לאחר חצי שנה של עבודה. חלק קטן מהם מצטרפים לענף לטווח ארוך.

אחת מדמויות המפתח בתחום של עידוד חקלאות בקרב צעירים הוא ד"ר סער איילון, 40, רכז מחלקת הצעירים בתנועת המושבים, שטוען כי מלבד המחסור בידיים עובדות, ענף החקלאות סובל גם מבעיה דמוגרפית קשה שמסכנת את עתידו. "כל המרחב הכפרי בישראל הגיע למצב שבו החקלאות מוחזקת על ידי חקלאים מבוגרים מאוד. לצעירים עד גיל 30 אין מסה קריטית בחקלאות, ולמעשה אין דור המשך", הוא מתריע. "אם לא נשקיע בדור הזה כיום - לא יהיה דור המשך לחקלאים, והחקלאות בישראל תקרוס בעוד 20 שנה".

במטרה לטפל בבעיה בשנה האחרונה הקימה תנועת המושבים פורום לחקלאים צעירים, המתכנס מדי שלושה חודשים ומספק ייעוץ ליזמים צעירים בשטח, כמו מה לגדל ואיפה, וכיצד לעודד עבודה עברית צעירה בישראל.

אחד היוזמות של חקלאות צעירה בישראל היא זו שבקיבוץ רביד שבצפון. הקיבוץ, שהוקם מחדש על ידי תנועת דרור ישראל והנוער העובד ב-2006, מגייס את בוגרי הנוער העובד והלומד בעיקר לעבודות חקלאות במטעי המנגו והשזיפים של הקיבוץ. "זה כמו מילואים. בוגרים של התנועה מכל הארץ מגיעים לשבוע עבודה פעם בשלושה חודשים ועוזרים בקטיף", מספר מתן אלפסי, 29, אחד ממנהלי העבודה ברביד, שהגיע אליו מגבעתיים לפני ארבע שנים.

יוזמה נוספת היא זו של עמותת השומר החדש, שקמה במטרה להילחם בפשיעה החקלאית שהיתה במגמת עלייה לפני חמש שנים, ולסייע לחקלאים המבוגרים להגן על השטח. העמותה מבוססת בדרום, ביישובי עוטף עזה חולית וכמהין, ומעסיקה כ–80 צעירים בתוכניות המשלבות עבודה חקלאית לצד לימודי ציונות, היסטוריה, מורשת ואף תרבות ערבית. העמותה נתמכת על ידי משרד לפיתוח הנגב והגליל 30% מהתקציב, שמגיע ל–4.5 מיליון שקל.

גם תוכנית "נטעים" פועלת במתכונת דומה, ומפעילה ארבעה גרעינים חקלאיים בקיבוצים ברחבי הגולן - אורטל, מבוא חמה, אלרום ומרום גולן - המעסיקים כ–100 צעירים, המגיעים לרוב לתקופה של חצי שנה. התוכנית משלבת עבודה חקלאית ומיועדת "לצעירים בוגרי צבא המחפשים נתיב הגשמה משמעותי וייחודי".

משרד החקלאות מנסה גם הוא לעודד את החקלאות הצעירה בישראל, בעיקר מתוך הכרה בהזדקנות החקלאים הקיימים והמחסור בידיים עובדות, ומציע כמה אפיקי תמיכה בנושא בהיקף של יותר מ-20 מיליון שקל בשנה. המשרד השיק השנה מיזם עם התאחדות הסטודנטים הארצית, שמציע עבודה לסטודנטים בחופשת הקיץ בחקלאות. המשרד מסייע באספקת לינה ומזון לסטודנטים בתקופת העבודה והסטודנטים מקבלים שכר הנע סביב 5,000 שקל בחודש בנוסף למלגת לימודים בגובה 3,500 שקל בקיץ הקרוב צפויים לקחת חלק בתוכנית כ-100 סטודנטים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ