איך הצליח מפעל ירושלמי לשלב בין מסורת וחדשנות - וגם לצלוח את המשבר הכלכלי

האופטימיות והחוש העסקי עוברים במשפחת גרבלסקי מדור לדור: מהסב שעלה לארץ והקים מפעל, דרך בנו שפרץ נתיב לשווקים מעבר לים - ועד לנכדים, שהביאו ציוד חדשני ומעצב תעשייתי, והתגברו על המשבר העולמי

אורה קורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורה קורן

העסקה החשובה ביותר בחייו של יחיאל גרבלסקי לא היתה יוצאת לדרך בלי הרבה מזל. בשנות ה-80 המוקדמות כבר היה גרבלסקי תעשיין ותיק, בעליו של שיש ירושלים, מפעל לעיבוד אבן ששיווק את תוצרתו בישראל בלבד. גרבלסקי הבין שעתיד המפעל שלו טמון ביצוא, אבל לא היו לו לקוחות בחו"ל. הוא אמנם הצליח לאתר לקוח פוטנציאלי בקנדה, אך הלקוח היסס: הוא לא הכיר את גרבלסקי, ולא יכול היה לדעת אם מאחורי הסיפורים ששמע ממנו על השיש הארץ-ישראלי המיוחד עומד מפעל רציני.

בוקר אחד, בשעה שגרבלסקי עבד במפעל שלו בירושלים, הופיע מולו אדם שהציג את עצמו כנציג של הלקוח הספקן, ואמר לו: "שמע, אני בא מקנדה. אעשה אתך הסכם: אפתח שלושה ארגזים - ואם הכל בסדר, אחתום על עסקה. אם אחד מהם פגום, אתה לא מתווכח ולא מבקש לעבור לארגז אחר - אני פשוט אומר לך תודה ושלום".

אריק גרבלסקי

גרבלסקי, בן 85 כיום, זוכר בבירור את מה שקרה אז: "הלב שלי החסיר פעימה. הבנתי שהוא לא בא לשחק. הוא פתח את הארגזים, הסחורה היתה בסדר - וככה התחלתי לייצא".

ג'רוזלם גולד

הפנייה של גרבלסקי ליצוא היתה חריגה באותן שנים. מעטים מהתעשיינים בישראל העזו לדבר אז על יצוא. משלוח טונות של אבן אל מעבר לים, כפי שביקש גרבלסקי לעשות, נשמע אז דמיוני לחלוטין.

"בזמנו זה נחשב אפילו רעיון מטופש למכור אבן לאמריקאים", הוא מספר - אך גרבלסקי היה נחוש לפתוח שוק חדש למפעל שלו, בגלל השילוב הגובר, באותם ימים, בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית. "ראיתי שבשטחים התחילו להקים תעשיות מתחרות, והנחתי שהתחרות תגדל", הוא אומר. "רציתי לפתוח דרכים חדשות".

יצוא התעשייה המסורתית

גרבלסקי קיבל עוד החלטה אסטרטגית: להתחיל את ניסיונות היצוא מול הלב הרך והכיס העמוק של יהדות ארה"ב וקנדה. ההתחלה היתה בפנייה למשפחת רייכמן בקנדה, בעלת חברת אולימפיה, שהיתה אז מחברות האבן הגדולות בעולם. "באתי לרייכמן ואמרתי לו שאני רוצה לייצא אליו אבן. הוא אמר לי להפסיק לבלבל לו את המוח - אבל לזכותו ייאמר שהסכים לתת לי צ'אנס. הוא אמר שאם אמכור לו אבן באיכות ובמחיר שהוא קונה באיטליה - הוא יקנה ממני".

האדם שהופיע במפעל של גרבלסקי באותו בוקר היה נציג של אולימפיה - והשאר כתוב בדברי הימים של המפעל. מרייכמן עבר גרבלסקי לבתי כנסת ובתי יהודים אמידים בארה"ב, ובהם ביתו של המיליארדר הקנדי צ'ארלס ברונפמן, ומשם היה קל יותר לפרוץ לשוק הכללי. המיתוג של האבן - "ג'רוזלם סטון" (אבן ירושלים) ו"ג'רוזלם גולד" (זהב ירושלים) - עזר לקדם את המכירות.

גרבלסקי, דור שני למפעל השיש, עדיין בא מדי בוקר כדי לפתוח את המפעל. הוא שולט בעסק ביד רמה, מעודכן בכל פרט ונושא בתואר משולש - בעלים, נשיא ומנכ"ל החברה.

את המפעל הקים אביו, אהרון גרבלסקי, שעלה מאוקראינה ב-1923, בעלייה השלישית. שלוש שנים לאחר מכן תקע האב יתד ברחביה שבירושלים, והקים מפעל אבן קטן. כשפרצה מלחמת השחרור הצטרף גרבלסקי האב בהתנדבות לכוחות הלוחמים, ונפצע בהר ציון. לאחר שנים ספורות, בגיל 50, הלך לעולמו. מפעל השיש נפל על כתפי בנו, יחיאל, שהיה בן 24 בלבד.

המפעל התרחב, ובשנת 2000 הוקם מחדש באזור התעשייה הר טוב שליד בית שמש. עד אז כבר נכנסו לעסק בניו של גרבלסקי - אריק, האמון על השיווק, וחנן, מנהל הייצור. "החלטנו שאנחנו רוצים להתמקד ביצוא, ולשם כך היה צורך במפעל ברמת מיכון גבוהה הרבה יותר", אומר אריק גרבלסקי. במפעל הושקעו 5 מיליון דולר, והוא כולל את המיכון החדיש ביותר בענף האבן.

מסור יהלוםצילום: אמיל סלמן

"כיום אני יכול לקבל באי-מייל מפרט לאבן מאדריכל שיושב בניו יורק, להעתיק אותו על דיסק-און-קי, להעביר למכונה, והיא תייצר לי את האבן בדיוק כפי שהוא תיכנן", אומר חנן גרבלסקי. אחיו אריק מוסיף: "אנחנו עובדים בתעשייה שקיימת כבר אלפי שנים, ובכל פעם אני נדהם מחדש מכך שמכונות מבצעות עבודה שהיתה פעם נחלתם של פסלים ואומנים.

"אין עוד מפעלים בישראל שמייצרים אותו מוצר שייצרו לפני 2,000 שנה. בירושלים אפשר לראות עדיין את החיפוי שהורדוס עשה בעיצובים מרהיבים, שחלקם בסטנדרט גבוה יותר מזה שעושים כיום. בכותל יש אבנים בגודל כזה, שאין בישראל מנוף שיכול להרים. הכותל הוא לא סתם קיר אבן. לכל אבן יש מסגרת שקועה, והסיתות מתחלף ארבע פעמים בין עדין לגס, מה שמעיד על סטנדרט גבוה של עבודה".

"ממלכה קטנה ואופטימית"

בשיש ירושלים כבר מזמן לא מרימים את הלוחות בידיים. ברחבה המקורה נוהמות ארבע מכונות בו-זמנית, מתיזות מים, מבקעות סלעים ויוצרות משטחי אבן בחיתוך באמצעות מכונה שעליה מורכבים כמה מסורי יהלום.

הפיכת גוש אבן למשטחים נמשכת 12 שעות. לאחר הניסור, מצמיד רובוט זרוע שמצוידת במשטחי ואקום ללוחות האבן, נוטל אותם מכן הניסור ומניח אותם בזהירות על מסוע, שמעביר אותם לתחנה הבאה - החיתוך. שלב החיתוך, העדין יותר, מספק קצת יותר עבודה לפועלים, שאחראים לכוון את המסור על פי המפרט שלפניהם.

בהר טוב ממוקמים אתר הייצור ומטה החברה, ואילו המחצבה שמספקת את חומר הגלם ממוקמת במצפה רמון. לשם "שיש ירושלים" אין קשר לאבן ירושלמית, אך הוא עוזר במיתוג. בחברה עובדים יחד יהודים וערבים ילידי ישראל, ועולים חדשים, וכמעט כל תפקידי המטה, ובהם תפקידי הנהלת החשבונות, מאוישים על ידי נשים. "זה לא היה מכוון; הנשים היו יותר מוצלחות מהגברים שהתמודדו על אותם תפקידים", מציין יחיאל גרבלסקי.

עובד במפעל חותך שיש

אריק גרבלסקי מתגאה: "המותגים של המפעל שלנו כבשו את העולם. הם מופיעים כיום בקטלוג של כל חברת אבן מובילה בעולם". הוא מונה את ההישגים האחרונים של החברה, בעוד אביו מקפיד לבדוק שלא שכח אף לקוח חשוב: "עשינו את רצפת מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק; את הלובי של בנק אוף אמריקה בשדרה החמישית במנהטן; את מטה רשת הכבלים האמריקאית HBO בסנטה מוניקה - עם חיפוי קירות, כולל הטבעה של לוגו מאבן; את בית הספר לקולנוע ב-USC (האוניברסיטה של דרום קליפורניה בלוס אנג'לס, שג'ורג' לוקאס העביר תרומה להרחבתו של בית הספר לקולנוע בה); ועכשיו אנחנו עושים את בית המשפט של מדינת וירג'יניה".

בירושלים אחראית החברה לחיפויי האבן בבית המשפט העליון ובבניין משרד החוץ, ואת מוצריה אפשר למצוא גם ברחבת הכותל המערבי, בבית הכנסת "החורבה" המשוחזר בעיר העתיקה ובטיילת ארמון הנציב.

בין מסורת לחדשנות

המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 הכה גם בשיש ירושלים. ענפי הנדל"ן בארה"ב ואירופה ספגו מכה אנושה, והביקוש למוצרי המפעל צנח. כך, נפתח פתח לשינוי וחידוש. מלבד ניסיונות להסטת יצוא למזרח, החליטה החברה להכניס למפעל מעצב תעשייתי.

החיבור בין החברה למעצב שנבחר, יאיר פוקס, נראה טבעי למתבונן מהחוץ, אך פוקס ואריק גרבלסקי מעידים שתהליך השילוב אינו קל. לא פשוט לשכנע אנשי תעשייה מסורתית לעבוד לפי רעיונות פרי דמיונו של מעצב, ולא קל למעצב להתאים את חזונו למכשור קיים, גם אם הוא טכנולוגי לעילא. ובכל זאת - השידוך מצליח.

החדשנות היא הכרחית לתעשייה המסורתית הישראלית, שהתפוקה בה לעובד היא כמחצית מהתפוקה בארה"ב. כלכלנים התריעו כבר לפני כעשור שיש לקדם את התעשייה המסורתית באמצעות חדשנות ועיצוב, כדי להפוך אותה לעוד רגל מרכזית שעליה יישען המשק, לצד ההיי-טק - אך ההתנעה אטית מאוד. רוב מפעלי התעשייה המסורתית הקטנים אינם מעסיקים מעצבים תעשייתיים ואינם משדרגים את קווי הייצור.

"התחלתי לחשוב על הכנסת מעצב ב-2008, במשבר", מספר אריק גרבלסקי. "הבנתי שאנחנו חייבים להיות יותר ייחודיים. השוק קרס במכה אחת, וכל מי שמכר בענף מוצרים שלא היו מיוחדים - נפל. מפעלים בלי ערך מוסף לא שרדו. בזכות היכרות שלי עם מפעלים כמו כתר וצ.א.ג (מפעלי פלסטיק עתירי עיצוב תעשייתי; א"ק) ובזכות תוכניות סיוע ממשלתיות שדוחפות לחדשנות ועיצוב, החלטנו ללכת לכיוון של מוצרים בעלי ערך מוסף. לפני כשנה נכנס לעבודה מעצב הבית. הוא בתחילת דרכו אצלנו, ואנחנו מאמינים שהכיוון נכון, ושהוא ייקח את המפעל לצמיחה ולהגדלת היצוא".

חדרו של המעצב ממוקם באותה קומה שבה נמצאת רצפת הייצור, ואפשר למצוא בו דוגמאות יוצאות דופן של משטחי אבן. פוקס מתכנן גם שינויים במוצרים קיימים, שיכניסו בהם ייחוד לעומת המוצרים של המתחרים. "העיבוד המיוחד למוצרים הקיימים מאפשר לי להציע ללקוח ערך מוסף ולקבל תמורה גבוהה יותר, וגם מצמצם לעתים את הפחת", אומר אריק גרבלסקי. "אני מקווה שהעיצוב יפרוץ, אבל עוד לא הגענו להצלחה בזה".

מלבד החדשנות, נדרשת התעשייה למצוא גם דרכים יעילות יותר לייצור - ואחת הדרכים היא העתקת קווי ייצור לחו"ל. זה קרה גם בענף האבן, אבל יחיאל גרבלסקי אינו מוכן אף לשקול את האפשרות הזאת. "לייצר בישראל עולה הרבה, וכל הזמן קיים פיתוי לייצר בחו"ל בזול", אומר אריק גרבלסקי. "הרווח שלי יכול להיות פי שניים עד חמישה כשאני מייצר בחו"ל, ואני רואה את זה אצל מתחרים שלי - אבל אבא לא מסכים לעשות את זה, בגלל אידיאולוגיה. הוא לא מוכן לפטר עובדים".

"נולדנו לתוך התעשייה"

תעשיינים מרבים להתלונן על עליית מחירי תשומות הייצור, כמו חשמל ומים, ועל גזירות אחרות במיסוי הממשלתי ובארנונה. משפחת גרבלסקי מתמודדת עם אלה, אך גם עם בעיה נוספת: חומר הגלם נמצא באחריות מינהל מקרקעי ישראל - שלטענת בני המשפחה אינו מוציא לשוק מחצבות חדשות. "בלי חומר גלם לא נוכל לייצר", אומר אריק גרבלסקי. "זו סכנה קיומית לכל ענף האבן". החברה משלמת תמלוגים בסך 40 שקל למ"ק אבן, ובסך הכל עשרות אלפי שקלים בחודש.

למרות הקושי בעסקים, בשיש ירושלים מתקשים להבין את נוהג התספורות שפשה בשוק ההון הישראלי. אריק גרבלסקי: "אני רואה שני עולמות. יש עולם של תעשיינים שקמים בבוקר ועובדים קשה מאוד כדי ליצור משהו ולמכור, לייצר ערך ומקומות עבודה, ולייצא. אלה נמצאים בתעשייה המסורתית והטכנולוגית. לעומתם, יש אנשים שעושים את הרווח שלהם ממניפולציות פיננסיות, שלדעתי אינן תורמות למשק, ואף גורמות להפסדים בסכומים דמיוניים. אני לא מבין את אלה שלוקחים את ההלוואות ואת אלה שנתנו להם. לא מבין איך נותנים מיליארדים בלי ביטחונות. לתעשיין קשה מאוד לקבל הלוואה - הוא צריך להראות הרבה ביטחונות".

אין הרבה חברות תעשייה שמנוהלות על ידי דור המשך, ובוודאי שאין הרבה שהניהול בהן עובר לבני הדור השלישי.

"אנחנו הגענו לתעשייה כי נולדנו לתוך זה, וזה היה החינוך שקיבלנו בבית", מסכימים האחים גרבלסקי. "הבעיה של התעשייה כיום היא התדמית שלה. אין מספיק הבנה ליופי, ליצירה ולחשיבות של התעשייה. תעשייה מסורתית היא עבודה קשה לטווח ארוך, ואילו הדור הצעיר מחפש דברים מהירים".

אז יש עתיד לתעשייה בישראל?

"אנחנו תעשיינים, ירושלמים ואוהדי הפועל", משיבים האחים. "זה אומר שאנחנו מוקפים כל הזמן באנשים מיואשים שאומרים שאין סיכוי - לא לתעשיינים, לא לירושלמים ולא לאוהדי הפועל. סבא שלי בא לפה בלי כסף, כשעוד לא היתה מדינה וכשהיה כאן רוב ערבי, והיה לו חזון להקים מפעל שיעסיק הרבה אנשים וייצר במדינה עצמאית. האתגרים שלו היו גדולים בהרבה, והוא הצליח. אז אנחנו במשפחה אופטימיים. אנחנו בוחרים לייצר בישראל מתוך אמונה שאינה כלכלית טהורה. אנחנו מאמינים שאפשר להקים תעשייה בישראל, ומקווים שגם הילדים שלנו יוכלו לעבוד פה".

לילדים תישאר בוודאי עבודה רבה - וגם משימה אחת מיוחדת: להשתמש בשיש שמייצרת המשפחה כדי לקשט את מבנה המפעל, שקירותיו, למרבה ההפתעה, הם קירות בטון ללא חיפוי אבן. אריק גרבלסקי מסביר מדוע הסנדלר הולך יחף: "לא הצלחנו במשפחה להגיע להסכמה על החיפוי, אם יהיה מודרני או לא - ולכן זה לא טופל בינתיים".

-

אריק גרבלסקי, סגן נשיא לשיווק בחברת שיש ירושלים, במפעל השיש של משפחתו באזור התעשייה הר טוב ליד בית שמש. הוא (45) ואחיו חנן (39), מנהל הייצור, הם דור שלישי ממשפחתם בחברה, שהוקמה ב-1923 ומעסיקה כ-100 עובדים במפעל ובמחצבה. המכירות מסתכמות בכ-10 מיליון דולר בשנה, ו-85% מהן הן ליצוא, בעיקר לארה"ב ולמערב אירופה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker