"הרגשתי שאיבדתי את החיים": הרגע שבו הכל קורס, וצריכים להתחיל מחדש

חלקם ראו את זה מגיע, אחרים הופתעו: העובדים שנאלצו לשלם בפרנסתם על ההחלטה לסגור את המפעלים שבהם עבדו, מתארים את הרגע שבו נזרקו למציאות חדשה, במקרים רבים ללא השכלה ועם מספר מועט של חלופות ■ "בסוף נופלים על הרגליים" ■ פרויקט ראש השנה

שוקי שדה
שוקי שדה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שוקי שדה
שוקי שדה

באוקטובר 2017, רגע אחרי שהסתיימו חגי תשרי, יצאה הודעה על סגירת מפעל נגב קרמיקה בירוחם ופיטורי 120 עובדים — מהלך שלווה בהפגנות ומחאות של העובדים, ללא הועיל. דוד פינקר, שעבד במפעל 32 שנה, לא ישכח את היום שבו קיבל את ההודעה על פיטוריו. "עשו לנו תרגיל", הוא אומר, "קצת לפני החגים הודיעו לנו שסוגרים את המפעל כדי לשפץ את הציוד. בזמן הזה ההנהלה הגישה תוכנית הבראה לוועד. היינו צריכים לחזור לעבודה ביום ראשון, אבל יומיים לפני שלחו על הבוקר מכתבי שימוע לפני פיטורים לכל העובדים. במקביל, הביאו 60 בריונים למפעל, בשעה חמש בבוקר, כשרק שוער ומנהל משמרת היו שם. כשהעובדים הגיעו לשם, הבריונים כבר היו בפנים. ההנהלה שכרה אותם כדי שהעובדים לא ישתלטו על המפעל. היה להם קל יותר לסגור את המפעל כשאין עובדים בתוכו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker