ישראל 2021 |

"למפגינים לא ברור שבשביל מדינת רווחה צריך לשלם מסים"

לאה אחדות, לשעבר סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, טוענת שכדי לעמוד בדרישות המתרבות, המדינה לא תוכל להפחית את נטל המס - ואף תצטרך להכבידו

אורן מג'ר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורן מג'ר

>> "החזון לשיקום מדינת הרווחה הוא נכון, אבל אין מטה קסם ואי אפשר להשיג דברים מהיום למחר. זה תהליך ארוך טווח, צריך להיות סבלניים" - כך אומרת פרופ' לאה אחדות מהמחלקה לכלכלה במרכז האקדמי רופין, עמיתת מחקר בכירה בתוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר ולשעבר סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי. בכנס ישראל 2021 היא נמנתה עם מובילי השולחנות העגולים.

לאה אחדות

בראיון עמה בעקבות גל המחאה החברתית, הוסיפה אחדות: "יש לבחור בדרך שלא תקלקל את מה שהושג עד היום מבחינת הכלכלה. הממשלה צריכה לשנות את סדרי העדיפויות, ועדיין לשמור על משמעת פיסקלית סבירה וגירעון קטן. ממה שאני שומעת לא נראה לי שברור למפגינים כי בשביל מדינת רווחה צריך לשלם מסים".

חלק מהמפגינים שייכים לעשירונים העליונים, אבל עדיין לא סוגרים את החודש. מצבם ישתפר?

"גם אם נשקם את מדינת הרווחה זה לא אומר שעכשיו כל מי שרוצה משהו יקבל את זה מהמדינה. לחלק גדול ממעמד הביניים יש דרישות גבוהות מבעבר, למשל ללדת בבית חולים ולקבל חדר פרטי, או חינוך חינם מגיל שלושה חודשים. למה מגיל שלושה חודשים? בואו נתחיל מגיל שלוש-ארבע. כשבודקים מי ישלם ומי ייהנה יש ערפול מסוים: מהו מעמד הביניים? 65% מהשכירים במדינת ישראל משתכרים עד השכר הממוצע, 8,500 שקל בחודש. רק 30% - שלושת העשירונים העליונים - משתכרים מעל 9,000 שקל. האם ייתכן שלאנשים שמרוויחים 20 אלף שקל יסבסדו כל מה שהם רוצים? אם יורידו את המיסוי על כלי רכב ואת המע"מ לא תהיה מדינת רווחה. הם לא יכולים לאחוז את החבל בשני הקצוות: גם לקבל חינוך חינם וגם לשלם מעט על דלק. יש גם גבולות למדינת הרווחה, זה לא קיבוץ של העשירון העליון אלא של החברה הישראלית כולה. במדינות סקנדינוויה הסולידריות החברתית באה לידי ביטוי בכך שמי שיש לו משלם יותר מסים, ומי שנהנות הן בעיקר השכבות החלשות ושכבות הביניים. לדעתי, הסיטואציה עכשיו מעורפלת. אבל זה לא נורא שהיא מעורפלת, היא צריכה להניע תהליכים, לא למלא את התהליכים בתוכן".

מתי בעצם נעלמה מדינת הרווחה?

"התהליך לצמצום ההוצאה הציבורית כשיעור מהתוצר (מדד מקובל לעומקה של מדיניות רווחה; א"מ) החל ב-1985. אז היתה הצדקה לעשות זאת מכיוון שהגענו ל-70% הוצאה ציבורית מהתוצר, אבל בראשית שנות האלפיים כבר ירדנו ל-50%. מאז 2002-2003 הממשלה המשיכה לצמצם כאשר המיתון היה העילה לכך. מבחינה פוליטית זה התאפשר עם שרון כראש הממשלה ונתניהו כשר האוצר ומפלגת שינוי שתמכה בכל התהליכים הללו. באותה תקופה הייתי סמנכ"ל מחקר בביטוח הלאומי ואני זוכרת שהסתייגנו וצעקנו נגד הקיצוצים, הפגיעה בקצבאות למעוטי יכולת ובתמיכה במובטלים, חיסול הסיוע לשכר דירה והנחות בדיור הציבורי. חיסלו את ההכשרה המקצועית שמאפשרת לרכוש כישורים ולהשתכר שכר גבוה יותר, והעוני גדל גם בקרב אוכלוסיה שעובדות. בני מעמד הביניים לא תפשו שזה מתחיל בעניים אבל יגיע אליהם: הם אולי לא צריכים הבטחת הכנסה אבל הם צריכים קצבאות ילדים, ויש כאלה שצריכים סיוע בשכר דירה, או דמי אבטלה סבירים שמהם יוכל המובטל לחיות".

איפה אנחנו עומדים כיום ביחס לעולם?

"כיום ההוצאה הציבורית כשיעור מהתוצר ירדה ל-42%, ובפועל, ללא הוצאות על הביטחון וללא תשלומי ריבית, שיעור ההוצאה הפנויה למען שירותים לאזרחים הגיע ל-33%, לעומת ממוצע OECD שהוא 40% מהתוצר. כלומר, אנחנו במגמת ירידה ומתרחקים מהממוצע של OECD, שאליו אנחנו שואפים. זה בא לביטוי בכל המדדים: ההוצאה לתלמיד לחינוך, ההוצאה לבריאות, והסכום שעומד לרשות הממשלה לצורך צמצום האי שוויון בשוק העבודה באמצעות קצבאות. אלה אחוזים נמוכים מאוד, וזה לא מפתיע שממשלה עם הוצאה ציבורית כה נמוכה לא יכולה לתת שירותים טובים לאזרחים".

הממשלה טוענת שזו הדרך הנכונה להשיג צמיחה כלכלית.

"ההשוואה הבינלאומית מראה שמדינות שמוציאות הרבה כסף וגם גובות הרבה לא צומחות פחות ממדינות שגובות מעט ומוציאות מעט. מדינות סקנדינוויה צומחות יפה, עם שיעורי הוצאה ומיסוי גבוהים. בשנתיים הצמיחה חילחלה דרך התעסוקה כי יש ירידה ברמת האבטלה וכולם נהנים מכך. ואולם לצד זאת אי אפשר להתעלם מכך שחלק גדול מהתוצר מקורו ברווחים והון, והחלק של העבודה הלך וקטן עם השנים. בעשור האחרון השכר הריאלי כמעט ולא גדל, וחלק מהצמיחה מושג דרך ההון. בעלי ההון מרוויחים יותר ומשלמים פחות מס, וזו הסיבה לגידול באי שוויון".

מה אפשר לעשות בשנים הקרובות, ומה הפתרון ארוך הטווח?

"מפני ששיעור ההוצאה הציבורית מהתוצר קטן כל כך, עדיין יש מרווח להגדיל את ההוצאה בלי לסכן את הכלכלה. צעדים מיידיים אפשר לעשות בתחום המיסוי, כמו ביטול הפחתות המס שתיכנן נתניהו עד 2016. אנחנו צריכים את התקבולים הללו כדי לממן שירותים. אז אל תוריד את מס החברות ל-18%, שיהיה הכי נמוך באירופה. ולא צריך להוריד את מס הכנסה, כי מההורדה נהנים רק בעלי הכנסה גבוהה. וגם לא צריך להמשיך ולהעלות מסים עקיפים באמצעות דלק וכדומה אלא להקפיא את המסים העקיפים. אלה חצי מהמסים, ובמדינות אחרות יש יותר מסים ישירים ופחות עקיפים, והמסים העקיפים הם רגרסיביים. אולי אפשר לבטל את המע"מ על מזון, אבל בסך הכל אסור להוריד את נטל המס אלא צריך להעלותו כדי להגדיל את היקף המשאבים העומד לרשות מדינת הרווחה. בתוך זה יש לעשות חשיבה על התמהיל של מסים ישירים מול עקיפים.

"לאורך זמן הביטול של ההפחתות לא יספיק, צריך להעלות מסים לאנשים שמרוויחים 100 אלף שקל. גם המיסוי על ההון לא גבוה מדי ולא פרוגרסיבי מספיק. וגם במימון מערכת הביטוח הסוציאלי צריך לשקול מחדש את הגדלת ההשתתפות של המעסיקים - שישלמו עבור העובד יותר ביטוח לאומי. עד 1997 המעסיקים מימנו את מערכת הבריאות והיה מס של 5% שכל מעסיק שילם עבור העובד, היום אין דבר כזה. זה אמנם הקל על עלויות העסקה, אבל בכלכלה אין דבר ללא מחיר".

האם הממשלה הנוכחית מסוגלת לעשות שינוי כזה?

"המפגינים צודקים בכך שהם דורשים שינוי בתפישת היסוד של ניהול המדינה. אני לא יודעת איך נתניהו ישנה את עורו ויאמץ מדיניות המנוגדת לאמונה העיוורת שלו בממשלה קטנה. לכן, כדי לשנות דברים, אתה צריך תהליך מדורג שיחזק את האמון של הציבור בהנהגה שרוצה לשנות את הדברים ויכולה לעשות זאת. האמון הוא קריטי. האם ההנהגה הנוכחית תשנה את עורה? אני בספק. אולי רק הנהגה אחרת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker