"אני אחד האנשים הבודדים בעולם שעשה את זה": פעמיים כמעט הוכרז על מותו של תמיר גילת - זה מה שהציל אותו

על פי התחזיות של רופאיו, תמיר גילת אמור היה למות כבר מזמן ■ אבל הוא חי ובועט בזכות מחקרים פורצי דרך - ומצפה גם ממתעשריי ההיי-טק לתרום את חלקם במרוץ אחרי תרופה לסרטן ■ "בישראל לא מחונכים לתרום למטרות שהן לא הצלת חיים מיידית"

רוני לינדר
תמיר גילת
תמיר גילתצילום: אייל טואג
רוני לינדר

אם התחזית המקורית של הרופאים היתה מתגשמת, תמיר גילת כבר לא היה בין החיים כמעט עשור. ב-2011 הוא התבשר שנשארו לו שלושה חודשים לחיות. ב-2015 הציעו לו לעשות טיול פרידה מהחיים. ההגדרה נס רפואי קטנה עליו: שלוש פעמים הוא חלה בסרטן, שלוש פעמים התמלא גופו בגרורות - ופעמיים כמעט הוכרז על מותו. בכל הפעמים הוא גם היכה את הפרוגנוזה ואת נבואות הזעם.

נס לא קרה פה, אלא מעשה ידי ומוח האדם. גילת חי בזכות מחקרים פורצי דרך בתחום הסרטן, שהובילו לפיתוח תרופות שהצילו את חייו. "אני עכבר המעבדה שמוכיח שחקר הסרטן עובד", הוא אומר. "אני מעריך שאני אחד האנשים הבודדים בעולם שהשתתפו בשני ניסויים קליניים, שנהפכו במהלך חייו להיות תרופות מצילות חיים".

גילת, לשעבר איש עסקים, התחיל את דרכו כספורטאי, כדורגלן. "הייתי השוער של מכבי תל אביב, ולמדתי משפטים במקביל. בסיום הלימודים עשיתי התמחות במשרד ש. הורוביץ והיתה לי קריירה של עורך דין עסקי-מסחרי עד שנת 2000, אז החלטתי שאני רוצה להתפתח בכיוון העסקי. לקראת גיל 40 פרשתי מעריכת דין ושיניתי את חיי. חזרתי לאוניברסיטה, עשיתי תואר שני במינהל עסקים ונהפכתי ליזם בינלאומי, בהתחלה בתחום הסלולר באיטליה, ואחר כך עם קבוצת בראק קפיטל בהפקת נפט מחולות נפט".

המחלות שלו ושל אשתו המנוחה קרן שינו את חייו. כיום מקדיש גילת את כל כולו לגידול בנותיהם ולטיפול בקרן שהוא היו"ר שלה - הקרן לחקר הסרטן בישראל. לדבריו, הקרן מביאה לפריצות דרך מהירות ודרמטיות בטיפול במחלה שלא פוסחת כמעט על אף משפחה, ושהיכתה כמה פעמים בביתו. "אני חי בזכות מחקר וחייב את חיי לחקר הסרטן, לכן החלטתי שזו דרכי להחזיר לחברה ולחוקרי הסרטן. אני מקדיש את חיי לשאת את הבשורה שחייבים להשקיע בחקר הסרטן. זאת אחריות חברתית של כולנו, כי זה מה שיציל אותנו, את ילדינו, את הדורות הבאים ואת האנושות כולה", הוא אומר.

"לעולם הרפואה לא היה מה להציע לי"

כשיושבים מול גילת לא רואים שום דבר חריג: יום אחרי טיפול אגרסיבי הוא נראה מלא מרץ, מדבר בהתלהבות ובלהט, ומתחבב מיד על המלצרים ועל יושבי השולחנות הסמוכים, שכנראה לא היו מנחשים את ההיסטוריה הרפואית הפתלתלה של האיש שמולם ואת מצבו הקליני.

הסיפור הכמעט דמיוני שלו מתחיל בסוף 2010, בגיל 48, אז התחיל להרגיש שמשהו אינו כשורה. "הרגשתי שמשהו לא הרמוני בגוף שלי. סבלתי מכאבים ובמשך כמה חודשים לא איבחנו מה יש לי. אמרו שיש לי בקע בסרעפת והציעו לי משככי כאבים".

בפברואר 2011 התברר שהאבחנה רחוקה שנות אור מהמציאות. "אחרי שירדתי 8 ק"ג וחייתי על אדוויל החלטתי ללכת נגד עצת הרופאים ולעשות בדיקת CT פרטית. אובחנתי מיידית - כבר בליל הבדיקה - עם שתי מחלות סרטן שונות: בכליה ובלבלב".

עד אז היה גילת אדם בריא. הקשר שלו למחלת הסרטן היה דרך אביו יצחק, שמת מסרטן בגיל 51, ואשתו, עו"ד קרן נהרי, שחלתה בסרטן השד שבע שנים קודם לכן, חודשים ספורים לאחר היכרותם, והיתה באותה תקופה ברמיסיה (הפוגה). בשורת האיוב שנחתה על גילת לא השאירה הרבה מקום לתקווה. "אחד הרופאים אמר לי: 'חבל לך להיכנס לטיפולים, יש לך כשלושה חודשים לחיות. קח את קרן לטיול מסביב לעולם'", הוא נזכר.

גילת אומר שזה אפילו לא עלה על הפרק: "נכנסתי לבדיקות ואחרי שבועיים כבר הייתי בניתוח קשה מאוד שנמשך כמעט עשר שעות. הוציאו לי חלקים מהלבלב ומהאיברים שמחוברים אליו, ואת הכליה השמאלית שהיתה נגועה כולה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי טיפולים כימותרפיים, ולאחר שלושה חודשים התבשרתי שהטיפול הכימותרפי נכשל. נמצאו גרורות בכבד - ולעולם הרפואה בעצם לא היה מה להציע לי. הודיעו לי שנשארו לי שלושה חודשים לחיות ואין שום אופציה טיפולית נוספת".

רגע השפל המסויט הזה היה גם נקודת התפנית הראשונה בסיפורו האישי יוצא הדופן של גילת. "אחרי שכבר אמרו לי שחיי הסתיימו למעשה, המלאכית שלי, ד"ר טליה גולן (מנהלת יחידת הלבלב ומנהלת יחידת מחקרים קליניים במרכז הרפואי שיבא; ר"ל), קראה לי והודיעה לי שיש ניסוי קליני בתרופה שמטרתה להאריך חיים לחולות סרטן השד ושחלה שהן נשאיות מוטציות של הגן BRCA, ושרוצים לנסות את זה גם על חולי סרטן לבלב גרורתי שהם נשאים של הגן. מכיוון שנבדקתי ונמצאתי נושא את הגן, התאמתי לניסוי. הוסבר לי שמטרתו היתה להאריך חיים לחולים בכמה חודשים באיכות חיים סבירה".

גולן היתה החוקרת הראשית במחקר הקליני שהתבצע אז על התרופה פארפ (PARP inhibitors), שידועה כיום בשמה המסחרי לינפרזה, בקרב חולי הלבלב הנושאים את הגן. אלה מהווים כ-15% מחולי הלבלב בישראל. לינפרזה פועלת במנגנון המעכב את היכולת של התא הסרטני לתקן את הדנ"א שלו, ובכך מביא לחיסולו של התא ולעיכוב המחלה.

סרטן הלבלב הוא אחד מסוגי הסרטן הקטלניים. מרבית החולים בו מתים בתוך פחות מחצי שנה מיום הגילוי, רק 3% מהחולים שורדים לאחר חמש שנים - ולרפואה יש מעט מאוד פתרונות.

"האחרון ששרד בניסוי מתוך 400 מטופלים"

גילת נדרש לקחת 16 כדורים ביום, בשתי מנות של שמונה כדורים כל אחת: "הכללים היו קשוחים: לצום שלוש שעות לפני ואחרי נטילת הכדורים, ולהקפיד על מרווח של 12 שעות בין המנות. אתה עובר לעבוד בכדורים. יש גם תופעות לוואי לא פשוטות כמו בחילות, הקאות, חולשה ושלשולים. אבל כל כדור כזה נישקתי באהבה גדולה. בלעדיו לא הייתי פה היום. "סיום כל חודש זה כמו יום הדין. אתה מגיע למתאמת מחקר ועושה בדיקות. אם הבדיקות בסדר, אתה מקבל את מנת התרופות של החודש הבא, ואם לא - מופנה להוספיס".

למזלו של גילת, הוא השתתף בניסוי במשך 13 חודשים עד שהסתיים, ולאחר מכן המשיך לקבל את התרופה בשל ההתחייבות של חברות התרופות להמשיך לספק את התרופות למטופלים במחקר גם לאחר סיומו. "כשהודיעו לי שהניסוי נגמר הבנתי שאני האחרון ששרד בניסוי מתוך קבוצה של 400 חולי סרטן שד, שחלה ולבלב שהתחילו אותו", הוא מספר.

גילת היכה את כל הסטטיסטיקות: הוא המשיך לחיות עם התרופה במשך ארבע וחצי שנים, עד שהמחלה שוב הרימה את ראשה. "בספטמבר 2015 כל הגוף שלי התמלא בגרורות - לרבות הכבד, הסרעפת, הטחול וזנב הלבלב שעוד נותר לי - ואז הוציאו אותי מהניסוי והפסקתי לקבל את התרופה", הוא מספר.

אבל דווקא אז, כשנראה היה שנחרץ גורלו, גילת קיבל הזדמנות נוספת. "בדיוק התחיל ניסוי קליני חדש שכלל שילוב בין שתי תרופות אימונותרפיות: ירבוי (איפילימומאב) ואופדיבו (ניבולומב). פרופ' רענן ברגר, מנהל המערך האונקולוגי בשיבא ומומחה בסרטני כליה, שהצטרף לצוות שמטפל בי, והרופאה שלי ד"ר גולן, החליטו שאני עובר לניסוי הזה. אבל אני החלטתי שלפני הניסוי אני עושה ניתוח להוצאת את כל הגרורות מהגוף".

איך אפשר לנתח כשיש גרורות בכל האיברים?

"זה אכן נעשה בניגוד לנהוג במצבים כאלה, כי בדרך כלל לא מנתחים חולים במצב גרורתי. ההרגשה האישית שלי היתה שאם לא אוציא את מרבית המסה הגידולית מהגוף - הניסוי לא יוכל להצליח. למעשה, כל האיברים הפנימיים שלי נחצו או הוצאו במלואם - חוץ מהלב והריאות שנשארו שלמים".

אחרי שהתאושש מהניתוח הרדיקלי, התחיל לקבל את הקוקטייל של שתי התרופות האימונותרפיות, אחת לשבועיים, במסגרת הניסוי. "מותר לקבל את הקוקטייל הזה מקסימום ארבע פעמים, ורוב החולים לא מחזיקים מעמד יותר מטיפול או שניים", הוא מספר.

אבל גילת החזיק מעמד, וכהרגלו התגבר על כל התחזיות הקודרות: "הטיפולים נגמרו בדצמבר 2015 ומאז אני מטופל רק בניבולומב. אמרו שאפשר להחזיק ככה לכל היותר שנתיים, אבל אני מטופל כך עד היום. פעם בשבועיים עד ארבעה שבועות אני מתאשפז לקבל את הטיפול. הניבולומב שומר את הגרורות שיש לי במצב שקט".

ההישרדות ההירואית של גילת היא רק חלק מהסיפור הטראגי שלו עם מחלת הסרטן. ב-2012 המחלה התפרצה, בשנית, גם אצל אשתו. "אשתי חלתה בסרטן השד ב-2003, והבריאה. ב-2012, זמן לא רב אחרי שאובחנתי, הסרטן חזר גם אצלה - והפעם עם גרורות בכל הגוף", הוא מספר.

בשונה ממנו, קרן לא הגיבה לשום טיפול ניסויי. "ב-2015, בזמן שהייתי בניתוח השני, היתה לה קריסת מערכת ונתנו לה 48 שעות לחיות - אבל היא המשיכה לחיות עוד כשנתיים וחצי ונפטרה ביוני 2017".

תחילת הרומן עם הקרן

גילת הגיע אל הקרן לחקר הסרטן בישראל, שהוא עומד בראשה, עוד ב"סיבוב הראשון" של המחלה, וכמעט במקרה. "לא הכרנו את הקרן", הוא אומר. "אחרי שחליתי מישהו הזמין את קרן לחוג בית לקידום הקרן. היא הלכה לבד כי אני הייתי אז במצב קשה מאוד, חזרה הביתה כולה נרגשת וסיפרה לי שעשתה היכרות עם הגוף הכי מדהים שפגשה בחיים שלה, שמממן בפילנתרופיה מלאה את חקר הסרטן - וגם הודיעה לי שהזמינה את נציגי הקרן לעשות אירוע אצלנו בבית בעוד שלושה חודשים".

איך הגבת?

"חייכתי ואמרתי לה, 'השתגעת - איך אני יכול במצבי בכלל לארח?' היא הסתכלה עלי ואמרה, 'עזוב, נזמין 40-30 איש ולא נעשה כלום'. צחקתי, ואמרתי לה: 'הרי ברור שתזמיני 150 איש ואני אעשה את כל העבודה' - וכך אכן קרה".

האירוע קיבל פן אישי במיוחד. "הגיעו שני חוקרי סרטן שסיפרו על פריצות הדרך המדהימות ועל הדברים החדשים שנעשים בחקר הסרטן בישראל. הסתכלתי על פרופ' גל מרקל (אחד החוקרים הצעירים המובילים בישראל בתחום הרפואה האימונותרפית; ר"ל) מדבר ועל החברים שהקשיבו לו. ראיתי איך כולם מקשיבים בהשתאות לסיפורים המדהימים שלו על הניסויים שעשה באימונותרפיה שאז עוד היו בגדר חלום, ופתאום הבנתי שהם לא באמת מבינים עד כמה המחקר הוא דבר נגיש, מוחשי - ועד כמה הוא קורה כאן ועכשיו. "הבנתי שיש פה באג. החוקר מספר דברים מופלאים, אנשים מאזינים לו בעניין - אבל הם לא באמת מבינים את המשמעות".

"הוצאתי את כדורי הניסוי בחוג הבית שאשתי אירגנה לקרן, נישקתי אותם ואמרתי לחברים: 'תבינו שבלי כל כדור כזה לא הייתי מארח אתכם היום'"

ואתה הבנת את המשמעות.

"אני עכבר המעבדה שמוכיח לאנשים כי חקר הסרטן עובד ושזה קורה כאן ועכשיו. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכולם. הרגשתי שאני רוצה לטלטל אותם ולהגיד: 'חברים! הניסיון הוא כאן וקורה כאן ועכשיו. אנחנו מצילים פה חיים. האחריות שלנו היא להשקיע בחקר הסרטן כדי להציל את הדורות הבאים".

איך המחשת להם את זה?

"הבאתי את כדורי הניסוי שלי. באותו שלב הייתי עדיין שבר כלי - באמצע הניסוי של הלימפרזה. הוצאתי את הכדורים, נישקתי אותם, ואמרתי לחברים: 'תבינו שבלי כל כדור כזה לא הייתי עומד פה היום ומארח אתכם'. באותו רגע הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות בחיים. זאת האחריות החברתית שלי, זה הייעוד שלי בחיים - להסביר לאנשים את החשיבות וההשפעה של חקר הסרטן על כולנו. וכך התחיל הרומן שלי עם הקרן".

גילת מספר כי האירוע המכונן ההוא היה למעשה היום הראשון של מה שכיום הוא כמעט תכלית חייו: "מאותו יום קרן אשתי ואני התחלנו לעזור לקרן - לתרום, להיות באירועים. ב-2013 או 2014, היו"ר של הסניף הישראלי, לאה זיסקינד ז"ל, ביקשה מקרן וממני לבוא לישיבת דירקטוריון שבסופה התבשרתי כי אני בעצם מועמד להיות היו"ר שמחליף אותה".

רצית את התפקיד?

"לא, לא התכוונתי בכלל, אבל הבנתי שזה הייעוד שלי, אפילו החובה שלי בחיים".

נבחרת החלומות של חוקרי הסרטן מישראל

פגשנו את גילת בשבוע שבו הקרן הכריזה על רשימת החוקרים שיקבלו השנה מלגת מחקר מהקרן - רגע השיא של השנה. השנה נבחרו 69 חוקרים כאלה, שיקבלו מענקים בהיקף של 4.3 מיליון דולר. גילת מספר בגאווה שבשנים האחרונות הקרן מחלקת לחוקרים ישראלים יותר מ-4 מיליון דולר מדי שנה. "עד היום מומנו על ידי הקרן 2,400 מחקרים בסכום של 75 מיליון דולר. אנחנו מרכיבים בכל שנה את נבחרת החלומות של חוקרי הסרטן מישראל".

ובכל זאת, אתה לא מרוצה. אפשר להגיד שאפילו מודאג.

"נכון. אני מזהה בעיה קשה בגיוס כסף מיהודים אמריקאים בשל שתי סיבות מרכזיות: היחס המעליב והפוגע של ישראל בשנים האחרונות לחלק משמעותי מיהדות ארה"ב, והסיבה השנייה היא שהתורמים האמריקאים רואים את הפריחה הכלכלית בישראל, ומקומם אותם שהישראלים לא תורמים".

איך אתה מרגיש את זה?

"בכל מקום שבו אני נואם ונפגש שואלים אותי אותה שאלה: 'וכמה תורמים בישראל לחקר הסרטן?' אני לא מבין איך גוף כמו הקרן לחקר הסרטן, שזה בעיניי הגוף הכי משמעותי שקיים בישראל, שנוגע ישירות לכל משפחה בישראל - כמעט ולא מקבל תרומות מישראלים. הסרטן הרי לא מדלג על אף אחד. זאת אחריות חברתית של כולנו לתמוך במטרה הזאת".

"יש הרבה אנשים שמסתתרים מאחורי 'אג'נדות חברתיות', לא תורמים - ומספרים סיפורים. בעל חברה מיליונר יכול לתרום מכיסו"

אין בכלל תורמים ישראלים לקרן?

"הקרן מחלקת השנה מענקים בגובה 4.3 מיליון דולר. החלק של תרומות מישראל הוא 10% בלבד. זאת בדיחה".

באילו הסברים אתה נתקל מצד ישראלים שמסרבים לתרום?

"הרבה עמותות בישראל מתחרות על התורמים. אבל יש גם הרבה אנשים שמסתתרים מאחורי 'אג'נדות חברתיות', לא תורמים - ומספרים לכל אחד סיפור אחר".

בישראל מקובל לתרום לקהילה באמצעות התנדבות.

"אז עובדים מתנדבים לצבוע מעון לנשים מוכות - זה חשוב מאוד, אבל לא קשור לכך שבעל החברה, שהרוויח עשרות מיליוני שקלים, יכול לתרום כסף מכיסו".

התורמים מחו"ל מצפים למצ'ינג?

"כן. הם רוצים לראות שותפות פעילה מצד ישראלים. הם רואים מדינת אקזיטים והיי-טק עם המון אקזיטנטים שלא תורמים שקל".

למה הישראלים תורמים פחות?

"זה קשור לחינוך ולמיסוי. בארה"ב שיטת המיסוי מעודדת תרומה. המדינה צריכה למצוא דרך לעודד יותר תרומות".

ומה בעניין החינוך?

"העלות של מחקר בסיס היא זניחה. לתמוך בחוקר ישראלי זה 60-50 אלף דולר בשנה. זאת האחריות של כולנו לרפא את האנושות מסרטן"

"בישראל לא מחונכים לתרום למטרות שהן לא הצלת חיים מיידית. תורמים ישראלים רוצים לראות את התגמול על התרומה שלהם מיד. זה כולל הרבה מטרות חשובות, אבל צריך לתרום גם למטרות ארוכות טווח. צריך להבין שאם לא יהיה מחקר בישראל - לא תהיה ישראל".

אולי תרומה לחקר הסרטן זה דבר שנשמע נורא גדול ויקר.

"זאת בדיוק הטעות. שומעים חקר הסרטן וחושבים על מחקרים בסכומים דמיוניים, אבל זה לא נכון. העלות של מחקר הבסיס היא זניחה. לתמוך בחוקר ישראלי זה 60-50 אלף דולר בשנה, ואנחנו יודעים למצוא את הטובים ביותר".

כלומר, זאת תרומה אפקטיבית.

"קשה להסביר עד כמה. התורמים לא מבינים שיש לנו בישראל אוצר ביד, משאב אנושי מופלא של חוקרי על. הם היו צריכים לריב מי יתרום יותר. טביעות האצבע של חוקרים ישראלים נמצאות ברבע מהאקזיטים בתחום התרופות לסרטן ואין כמעט מחקר גדול בעולם שאין לו נגיעה לישראל. זאת האחריות של כולנו לרפא את האנושות מסרטן - ובסכומים זניחים".

לתרום בחזרה

כשמדברים על מחקר ופיתוח של תרופות וטיפולים לסרטן, אי אפשר להתעלם ממחירי התרופות המופקעים, שרק מאמירים עם השנים. לשם ההמחשה, עלות התרופות שהצילו את חייו של גילת - שחלקן ניתנו לו בחינם במסגרת ניסוי - היא עשרות אלפי שקלים בחודש.

יתרה מזאת, רבות מהתרופות שנמכרות במחירים אסטרונומיים כיום, התחילו את דרכן כמחקר זול שמומן באמצעות מענק מחקר של הקרן או של גופים פילנתרופיים אחרים. חברות התרופות יודעות לקטוף את הבציר האיכותי של המחקר הבסיסי המצוין הזה ולהפוך אותו ליין משובח.

האם יש לכם זכויות ברווחים שייווצרו לבסוף מהתרופות?

"אנחנו גוף פילנתרופי. אין לנו זכויות בתרופות. את הקרן מעניינים רק שלושה דברים: להציל את האנושות מסרטן, לטפח את חוקרי הסרטן בישראל ושהמחקר יתבצע בישראל".

למה אתם לא דורשים תמלוגים מרווחים שהם תוצר של רעיון, שכנראה לא היה נהפך למציאות לולא הקרן שלכם?

"צריך לזכור שהמימון שלנו ראשוני. חוקרת מבריקה בתחילת דרכה שמקבלת מהקרן מלגה של כמה מאות אלפי דולרים - זה רק הגרגר הראשון. בדרך לתרופה צריך לעבור עוד תחנות השקעה רבות של גופים ומוסדות".

ועדיין, חברות התרופות שכמעט ולא משקיעות במחקר בסיסי קוצרות את ההצלחות

"הייתי מצפה מאדם או חברה שקנו רעיון שפותח במחקר בסיסי שמומן בידי הקרן - לתרום בחזרה".

ומה לגבי החוקרים עצמם?

"מבחינה מוסרית אני מצפה מכל חוקר שעשה אקזיט בזכות מימון שלנו לתרום לקידום חוקרי סרטן אחרים והמשך המחקר, ולהחזיר את סכום המלגה שקיבל במכפלות. הייתי רוצה ליצור מצב שבו חוקר שהצליח בגדול יתחייב לכך".

מישהו מהם עשה את זה?

"אני לא יודע".

איך נראים החיים שלך?

"החיים שלי מאוד מאתגרים ומספקים. הם מורכבים מקידום הקרן לחקר הסרטן דרך העלאת המודעות לתמיכה והתרומה לקרן. נושא מרכזי נוסף בחיי הוא ליווי של חולי סרטן ובני משפחותיהם - בעיקר חיזוק מנטלי, חיבוק, והשראה שניתן להתמודד עם הסרטן. ליוויתי מאות חולים ובני משפחה".

ומה המסר שאתה רוצה להעביר?

"שזאת אחריות של כל אזרח ישראלי שיכול ושל כל חברה בישראל — לתרום לקרן. אנחנו יודעים למצוא את החוקרים הכי טובים, בפילנתרופיה מלאה, כבר 45 שנה. בעיניי, זה אחד המפעלים הציוניים הכי חשובים שיש".

בלי קשרים וקומבינות: השיטה האמריקאית למציאת החוקרים הטובים ביותר

הקרן לחקר הסרטן בישראל נוסדה על ידי חוקרי סרטן יהודים אמריקאים בשנות ה-70, אחרי מלחמת יום הכיפורים. "זה קרה בגלל צירוף גורמים", מספר תמיר גילת, "התחילה בריחת מוחות מדאיגה מישראל כי לא היו תקציבים למחקר ופיתוח. בנוסף, היה פה תמריץ כלכלי: עלות המחקר בישראל היא בין רבע לשליש לעומת ארה"ב, החוקרים הישראלים יצירתיים ביותר, יודעים לחקור בתקציבים נמוכים, לשתף פעולה בין תחומים ויש להם פחות ענייני אגו. בישראל גם פועלים מכוני מחקר מובילים בשטח קטן".

כשהוקמה הקרן הוחלט על שלושה תנאים בל-יעברו לחלוקת המלגות לחוקרים: החוקר חייב להיות ישראלי, המחקר חייב להתבצע בישראל וההחלטה על זהות החוקרים שיקבלו מענק תתקבל בארה"ב בלבד - באופן בלתי-תלוי ועל ידי ועדה של 50 חוקרי סרטן צפון אמריקאים.

ההחלטה להרחיק את ההכרעה מגבולות ישראל אינה מקרית ואינה גחמה של מישהו, אלא מחושבת ביותר: "המטרה היא נטרול קשרים וקומבינות ומתן הזדמנות שווה לכולם", מסביר גילת. "רוב התרומות בישראל ניתנות לחוקרים במכוני המחקר הידועים, ופה נותנים הזדמנות גם לחוקרים בפריפריה. בישראל כולם מכירים את כולם, ופה לא. זה תו התקן של הקרן".

לכל חוקר סרטן בישראל יש זכות להגיש בקשה אישית למלגת מחקר. הבקשה נשלחת לארה"ב ושם היא מגיעה לוועדת השיפוט שכוללת 50 חוקרים מובילים מארה"ב וקנדה, ובהם דיקאנים של בתי ספר לרפואה, חוקרים מובילים במכוני מחקר וכאלה הממלאים את התפקיד הזה בהתנדבות. "הם מגיעים פעם בשנה ליומיים בניו יורק, עוברים על הבקשות, ממיינים אותן ונותנים ציון לכל הצעה", אומר גילת. "אחר כך מקיימים דיונים על ההצעות ומחליטים על הדירוג הסופי. בכל שנה מביאים 150 עד 200 הצעות. 60-50 המועמדים שההצעה שלהם קיבלה את הציון הגבוה ביותר - זוכים למלגה".

למה שפילנתרופים אמריקאים יתרמו דווקא לחקר הסרטן בישראל?

"כי בישראל עושים כיום את עבודות המחקר המשמעותיות ביותר בתחום. חוקרי הסרטן שלנו הם מהטובים בעולם: ב-23% מהסטארט-אפים שהצליחו בחקר הסרטן בעולם מעורבים חוקרים ישראלים, והעלות של חקר הסרטן בישראל היא נמוכה יותר באופן משמעותי. אני חושב ומאמין שטיפוח של חוקרי הסרטן זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שניתן לעשות כדי לשמר את ישראל כמגדלור אקדמי וחברתי. אם לא נדע לטפח פה את המחקר והאקדמיה, אין לנו זכות קיום".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ