נדבקתי בקורונה. אולי אם תקראו מה עבר עלי תשנו את הגישה

TheMarker
איש צוות רפואי מתמתח ליד בית חולים בברוקלין, ניו יורק
איש צוות רפואי מתמתח ליד בית חולים בברוקלין, ניו יורקצילום: CAITLIN OCHS/רויטרס
TheMarker

"אני מתחנן בפניכם - מספיק עם זה, תתאפקו, תדווחו למשטרה על כל התקהלות שאתם רואים, אל תצאו מהבית אם אתם לא ממש חייבים, אל תיכנעו לפיתויים רגעיים של הנאה, שימרו על עצמכם ועל היקרים לכם... אולי אם תקראו מיד ראשונה חוויות של חולה קורונה שאתם מכירים זה ישנה לכם את הגישה".

את הדברים האלה כתב בפייסבוק תומר הופמן, עצמאי מכרמיאל, בשבוע שעבר. בפוסט שנהפך לוויראלי וזכה לקרוב ל-1,000 שיתופים, מתאר הופמן כיצד נדבק בקורונה ומה עבר עליו בזמן האשפוז הארוך בבית החולים. אנו מביאים כאן את הפוסט כמעט במלואו.

איך נדבקתי, ומה הרגשתי בימים הראשונים של המחלה

אני ומשפחתי מאוד מקפידים על מילוי ההנחיות. לא חגגנו את החגים עם המשפחה המורחבת, לא עיגלנו פינות ותיחמנו (על מי בעצם אנחנו מנסים לעבוד, במי זה יפגע בסופו של דבר?). לא הלכתי להתקהלויות, לא הלכתי לניחומי אבלים של חברים טובים, כפיתי על עצמי בידוד וסגר למעט קניות כבר כמעט שנה. וכל מה שהיה צריך בתחילת דצמבר, זה חולת קורונה מאומתת שנכנסה למשרד של אשתי, רק להגיד שלום מרחוק, כדי להדביק את אשתי שהדביקה אותי.

בשלושה ימים הראשונים הכל היה בסדר, אנחנו חולים מאומתים, בבידוד, ללא תסמינים ואז מאבדים את חוש הטעם והריח, עדיין לא נורא חוץ מזה שקשה לבשל. וביום חמישי מתחילים השיעולים ואני לא יודע האם זה מהאבק בחוץ או סתם התקררות, מקבלים מד סטורציה (בודק כמות חמצן בדם ) ואני בסדר 97-96, ותוך כמה שעות זה יורד. מתקשר לרופא המשפחה, מקבל אנטיביוטיקה ומיד שרה מקבל בלון חמצן ואומרים לי, אין מה לדאוג עד יום ראשון זה יעבור.

ופה הייתה הטעות הראשונה – נמצאתם חיוביים, מתחילים להשתעל - עופו לבית חולים, כל דקה חשובה בטיפול, מקסימום יצלמו אתכם, יעשו לכם בדיקת דם ואם הכל בסדר תשוחררו הביתה. ובשבת המצב החמיר, אבל הרופאים בקופה אמרו שזה סביר. וביום ראשון כאשר הרגשתי שזה לא, פניתי לקופה ודרשתי והתעקשתי על פינוי לבית חולים. הגיע אמבולנס של מד"א, חיבר אותי לסטורציה שלו ונבהל ותוך שנייה חיבר אותי לבלון חמצן גדול ובסירנות פינה אותי לבית חולים בנהריה.

ושם הכל מהיר, לוקחים אותי למיטה, מחברים למוניטור, ותוך שעה מגיע צוות שלם, מוציא לי דם, מחבר אינפוזיה, עושה לי צילום חזה ומחבר למסיכת חמצן ומודיעים שברגע שהבדיקות יחזרו יעדכנו אותי במצבי. אני עדיין בתחושה שהבדיקות יהיו בסדר, מקסימום מבלה בביה"ח את הלילה וחוזר הביתה.
ואז מגיע הרופא – מצבך קשה אך יציב, 55% מהריאות שלך לא עובדות, חבל שלא הגעת יותר מוקדם, תישאר מחובר למסיכה, תקבל סטרואידים דרך הווריד (כדי להרגיע את הסערה בגוף שמתחוללת בגלל הקורונה) וזריקות לבטן כדי שלא תהיה לך קרישה ותסחיפים.

מחלקת קורונה בבית החולים הדסה עין כרם, החודשצילום: אוהד צויגנברג

בית החולים: בתוך יומיים מצבי החמיר, שמו לי חיתול ואני בקושי נושם

ואני כותב הביתה ומעדכן וכבר מבין שזה לא יהיה פשוט כמו שחשבתי ומשנה את המוד למצב מלחמה שבה אני הולך לנצח. ומסתכל על החדר שהופך לביתי השני במשך כמעט שלושה שבועות, אין טלוויזיה, אין לחצן מצוקה לחדר אחיות / חמ"ל, יש מצלמת וידיאו וטלפון וידיאו שדרכו אתה יכול לדבר עם הצוות. אך כשאתה מרותק למיטה איך תדבר? בסבב אחיות אני מבקש את המספר של חדר אחיות ומאותו רגע זה הקשר שלי אליהן. קשר שהציל אותי פעמיים וגם חלק מהחולים שהיו איתי בחדר.

ומסתכל על האנשים בחדר – לידי בחור צעיר, בן 41 מכפר בענה, אני אומר לו שאני מכרמיאל, והוא אומר אל תדאג הכל יהיה בסדר, שהוא הגיע 10 ימים לפני במצב גרוע הרבה יותר ממני והנה הוא כבר משתחרר. אמרתי לו מברוכ ושיחזור למשפחתו בכפר ויזהיר את כל מי שהוא מכיר מהקורונה, וכאן הבנתי את הטעות השנייה שהרבה אנשים עושים – "אם החלמתי מקורונה אז זו לא באמת מחלה קשה כמו שאומרים", כך הוא אומר לי. ואני מנסה לרמוז לו שזה לא כך אבל ללא הועיל.

ובתוך יומיים מצבי מחמיר, מרותק למיטה בלי יכולת לזוז, שמים לי חיתול כי לקום אני לא יכול, אני בקושי נושם עם מסיכת החמצן, והרופא מגיע ואומר שמצבי החמיר מאוד ומחברים אותי למכונת חמצן שבזרימת לחץ גבוהה, וזו כבר לא מסיכה אלא צינורות שמחוברים לי לאף, שמגרדים ומתישים אבל אין מה לעשות, בלי זה אני לא שורד.

ומגדילים את הסטרואידים משקית קטנה של 15 דקות לשקית ענקית של 6 שעות. אנשים מגיבים בצורה שונה לסטרואידים, יש כאלה שהופכים להיות היפרים, הם זזים בלי הפסקה, תגובות רגשיות קיצוניות של בכי ואז צחוק לא נשלט, אצלי גם בגלל הכמות, הסטרואידים מיסטלו אותי, היו לי הזיות, ורוב הזמן ישנתי. ובערב הרופא שואל האם אני אסכים להשתתף במחקר ולקחת תרופה ניסיונית שאמורה לשפר את המצב ובמצבי, מטושטש לחלוטין מהתרופות, אני מסכים לכל דבר ורק בבוקר כשהרופא מגיע ולפני שאני מקבל תרופות אני שואל אותו – אם זו תרופה ניסיונית ובמחקר איך אני יודע שאני מקבל תרופה או שאני בקבוצת הבקרה שמקבל פלצבו והתשובה שלו, גם אנחנו לא יודעים. אני מחייך חיוך אירוני לעצמי ואמר שעם המזל שלי זו תהיה סוכריה ולא התרופה אבל ממשיך לקחת.

מחלקת קורונה בבית החולים שערי צדק בירושליםצילום: אוהד צויגנברג

אני שואל איפה החולים שהיו כאן, העיניים של הצוות עצובות ואני מבין

ונכנסים לשגרת בית חולים – אין הפרדה של וילונות בין המיטות כי חייבים לראות כל הזמן מה מצב החולים, והאור דולק רוב הזמן, כולל בלילה מאותה סיבה, ובחמש בבוקר מעירים אותך לבדיקת חום ולחץ דם, ובשמונה בבוקר ארוחת בוקר ותרופות, ואז ביקור רופא, ארוחת צהריים, מחפשים ורידים ועורקים לקחת לי דם וכל הגוף כבר כואב ושטפי דם במקומות שניסו, ושוב ביקור רופא ואז ארוחת ערב תרופות וזריקות לבטן ובשעה 22:00 ביקורת אחרונה של חום ולחץ דם.

ומסביב החולים מתחלפים, איפה הם, אני שואל את הצוות שמכוסים מכף רגל ועד ראש ורק העיניים גלויות, הם מסמנים תנועת שלילה עם הראש, לא רואים את הפנים אבל העיניים עצובות ואני כבר מבין.

לדבר עם הבית אי אפשר בגלל המסיכה אז אני מתכתב, ודואג לאשתי שגם היא חולה ולבדה בבית, ואז מבין איזו מעטפת קהילתית מדהימה יש לנו בכרמיאל, החל מראש העיר וצוותו שמטפל בקורונה, דרך חברים ועובדות של אשתי, דואגים לה לאוכל אבל חיבוק חזק היא לא יכולה לחבק כי היא בבידוד , ותחושת הלבד הזו היא הקשה ביותר להתמודד איתה הן בבית חולים והן בבית.

ועובר שבוע אחד ואז מודיעים לי שבאים לבקר אותי, הבת והבן שלי, הם כבר גדולים והבן שלי היה חולה מאומת אז אני פחות דואג, והם נכנסים אחד אחד לראות אותי ואני לא מזהה אותם בהתחלה, והבת שלי לא מצליחה לאחוז את עצמה ומתחילה לבכות ואני מנסה להרגיע אותה בעיקר עם הידיים וזה קצת עובד, ויש להם 10 דקות כל אחד כי זה עדיין אזור מסוכן והבן שלי נכנס, משחק אותה גיבור אבל אני קולט שהוא בהלם מזה שהדיבור שלי מאוד איטי וזה שאבא שלו החזק פתאום שבר כלי.

וכשהם הולכים אני מנסה לאחוז את עצמי ולא מצליח ובוכה בשקט ומבטיח לעצמי שזה לא הסוף ויש עוד הרבה חוויות שאני רוצה לעשות איתם וחייבים להמשיך להילחם, ועושה דמיון מודרך לעצמי ומדמיין של טיפת סטרואיד שיורדת היא כמו במשחק הישן של פאקמן, אוכלת את הנגיף וכך נרדם.

ובבוקר למחרת מביאים חולה חדש, שוב, אתיופי זקן, שלא דובר עברית, ואין אף דובר אמהרית בצוות שמנסה ככל יכולתו לשאול האם הוא רגיש לתרופות ומנסים דרך מתורגמנית בנייד וגם זה לא עובד ולכן עושים לו מה שעושים לכולנו, מסיכת חמצן, תרופות סטרואידים וזריקות.

איש צוות רפואי עוטה ציוד מגן במחלקת קורונה בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, ב-23 בינוארצילום: תומר אפלבאום

בשש בבוקר הגיעה מלאכית לבושה על אזרחי. אחרי כמה ימים היא מתה

ולמחרת בשש בבוקר מגיעה מלאכית, לבושה על אזרחי ,שאומרת לי אתה מכרמיאל, ולוקח לי כמה שניות לזהות שהיא עבדה איתי בעבר והבת שלה הייתה חניכה שלי והיא מביאה לי כוס תה ובגלל ניסיונה בעבר עם קליטת עולים אתיופים היא מדברת עם אותו קשיש ושואלת לשלומו, ומביאה לו מים. למה את על אזרחי ובלי מסיכה אני שואל אותה, אין לי בעיה נשימתית, רק דלקת קטנה בכיס המרה ובגלל שנדבקתי מקורונה משכנים / חברים שלא הקפידו אני פה, אבל מצבי מצוין ואני עוד מעט משתחררת, היא עונה לי. וכך היא מגיעה אלי כל יום עד לשחרורי 16 יום לאחר כניסתי לבית חולים.

וביומיים האחרונים לשהותי בבית חולים אני כבר לא רואה אותה ומאוד שמח שהיא כבר השתחררה הביתה ויומיים אחרי שהשתחררתי נודע לי שמצבה החמיר בפתאומיות והיא נפטרה.

ומצבי לאט לאט משתפר, ומגיע אלי שיקום נשימתי ונותן לי תרגילים שאני לא מצליח לעשות והוא אומר אל תדאג זה יגיע ותצליח לעשות הכל. ומשכיבים אותי על הבטן, אני מתחיל להיחנק ואז דופקים לי על הגב במשך דקה עד שהנשימה מתייצבת והאחות הראשית צועקת עלי באינטרקום תמשיך לשכב על הבטן ולהילחם.

המיטה שלי מול חדר האחיות וקבלת החולים ומיום ליום אני רואה איך כמות החולים גדלה והלחץ עולה והצוות המדהים הולך ונשחק, ולפעמים בלילה אני שומע את שיחת האחיות שמגיעות אלינו, כמה קשה להן ולא פעם אני שומע שקולן נחנק והן קצת בוכות. ואני אומר לכל חבר צוות רפואי שמגיע תודה רבה שאתם מצילים אותי ושומרים עלי בחיים. וחלקם הגדול אומר לי שזה לא הם שזה אלוהים.

ומגיע עוד ביקור של הילדים שלי (אשתי עדיין בבידוד כבר שבוע שלישי) שעכשיו הוא הרבה יותר רגוע, הבת שלי אומרת שאני נראה יותר טוב ואז אני מחליט לנסות לעשות סרטון קצר, ולשלוח הביתה. ואני מוריד את מסיכת החמצן ומדבר בקושי 10 שניות ושם עלי בחזרה מהר את המסיכה כי אני מתחיל להיחנק ופתאום מבין איך אני נראה, רזה מאוד, עיניים שקועות אבל בכל זאת שולח את הסרטון.

אוסף תמונות של אנשים עם מסכות במדינות שונות במזרח התיכון (למצולמים אין קשר לנאמר)צילום: AFP

אני מתיישב על המיטה, מוריד את הרגליים לרצפה, והגוף קורס

ויום למחרת אחד האחים בבוקר אומר לי, מספיק עם השטויות שלך שאתה חולה, מה אתה חושב שאתה בנופש לך להתקלח. ואני לא יודע אם הוא צוחק עלי, אני שואל אותו איך בדיוק אני אגיע למקלחת בלי חמצן ואז הוא מביא לי בלון חמצן ענק על גלגלים, קום, הוא אומר לי, אני מחבר אותך לבלון והולכים להתקלח, אני מתיישב על המיטה מוריד את הרגליים לרצפה והגוף קורס, שני אחים תופסים אותי מיד תומכים בי ויחד מדדים עם הבלון למקלחת, מושיבים אותי על כיסא והאח אומר לי תיהנה. אני שואל אותו מי משגיח עלי והוא אומר אל תדאג, דלת המקלחת נשארת חצי פתוחה, אבל לי לא אכפת, העיקר לנקות את הגוף ולחזור לעשות דברים קטנים של אנשים בריאים.

מתחיל את השבוע השלישי בבית חולים, מצבי קשה אך יציב לפי הרופאים, והלחץ בבית החולים הולך וגדל ויש אחות אחת על 12 חולים ומותר להם להיות 3 שעות באיזור האדום (איפה שהחולים נמצאים) ואני מזהה לפי העיניים ומבנה הגוף והדיבור שיש כאן צוות כבר 7 שעות ברצף, אני שואל את הרופא שלי כמה זמן הוא במשמרת (26 שעות) ולפעמים עוברות שעתיים שלוש עד שמגיעים אליך או לחולים האחרים שבחדר ומזל שיש את הטלפון שאתה קורא לאחיות כי פה החולה נפל מהמיטה ושם חולה אחר מנתק לעצמו את החמצן או שפשוט זועק לעזרה.

החבר'ה הצעירים, בגילאי 30-20, בוכים וקוראים להורים שלהם לעזרה

מזהה פתאום שמגיעים למחלקה חבר'ה הרבה יותר צעירים, בגילאי 20-30 שזילזלו והתקהלו וחגגו במסיבות ועכשיו משלמים את המחיר, והם לא יודעים איך להתמודד וקשה להם והם בוכים וקוראים לעזרה להורים שלהם שלא נמצאים ואני מדדה עם הבלון החמצן ומנסה להרגיע אותם, חלקם בגיל של הבת שלי.

וביום שני בבוקר לוקחים אותי שוב לבדיקת ct חזה שזה טקס שלם, מחברים אותי לבלון חמצן נייד, שמים לי על מסיכת החמצן מסיכת בד כי אני חולה קורונה, ערכת החייאה צמודה שזה ממש מרגיע וקדימה לצילום. שלושה אנשים לוקחים אותי, האח הצמוד מהמחלקה, צוות שינוע ומאבטח שצועק בכל פעם חולה קורונה נא לזוז ואני רואה בקושי אבל רואה שאנשים פשוט זזים ובורחים, ממש חפץ חשוד נוסע. ומגיעים לבדיקה ומזריקים חומר ניגוד לווריד, ולאחר כמה דקות מקבל פתאום מכת חום אדירה לבטן ולאשכים והבודקת אומרת לי שזה טבעי, היא לא מרגישה את זה אבל זה טבעי.

ואחר הצהריים נכנס הרופא ואומר שהבדיקה יצאה טוב, מצבי עדיין קשה אבל הריאות קצת יותר נקיות ואין תסחיפים ריאתיים ולהערכתו אני ביום חמישי-שישי בבית. בשורה משמחת.

ביצי שוקולד לחג הפסחא המעוצבות בצורת הנגיף בצרפתצילום: STEPHANE MAHE/רויטרס

אני עם סיטורציה 92-90, והרופא אומר לי: החלמת

יום שלישי בשעה 10 בבוקר, יום אחרי הצילום, כמעט חודש אחרי שנדבקתי, נכנס אלי הרופא ואומר לי תתקשר הביתה, תודיע שיבואו בצהרים לקחת אותך. אני מסתכל עליו, אתה בטוח? אני עם מסיכה, סטורציה 90-92 בקושי עומד והביתה? כן, הוא אומר לי, החלמת, אני נותן לך גם 3 ימי מחלה ואתה יכול לחזור לעבודה. ולך תסביר לו שאני עצמאי ובגלל הקורונה אני כבר 8 חודשים לא עובד. אני מתקשר הביתה לאשתי - תבואי לקחת אותי אבל תדאגי שיהיה מחולל חמצן בבית ובלון חמצן קטן לנסיעה.

ועובר איש צוות, שהפך להיות חבר במרוצת הזמן ואני מספר לו שאני הולך הביתה והוא אומר לי שבמצב רגיל היו משאירים אותי עוד אבל הלחץ גדול וחייבים מיטות לחולים קשים יותר וזה נשמע יותר מובן כי יש סדר עדיפויות.

ואשתי ובתי מגיעות, אני רואה אותן באיזור הבטוח, מנתקים אותי מכל המחטים שהיו לי בידיים כל הזמן הזה, מנתקים אותי ממסיכת החמצן, אני מדדה בקושי, המכנסיים נופלים ממני (איבדתי 8 ק"ג), מאבטח לוקח אותי במעלית מיוחדת לחולי קורונה ולמטה מחכות לי אשתי ובתי. אני מדדה עוד כמה צעדים, ופשוט קורס על אשתי ולא מפסיק לבכות. הבת שלי "גונבת" כיסא גלגלים מהמיון וכך מביאים אותי לרכב, נוסעים הביתה.

ועכשיו צריך להיכנס הביתה. ויש 8 מדרגות עד לדלת ופשוט גוררים אותי הביתה, אני נשכב על הספה, אין אוויר, מתרגל נשימות ונרגע לאט לאט.

ועכשיו אני שבוע וקצת בבית, עדיין משתעל, בקושי הולך, הגוף מאוד חלש ועדיין לא יצאתי מהבית, ורק מחכה להתחזק כדי לחזור לבית החולים, להתנדב ולעזור לצוות ולחולים כדי שלא יהיו לבד. ובערב מקבל טלפון מעיריית כרמיאל – אולי תוכל לעזור למשפחה מכרמיאל שאב המשפחה בבית החולים והם לחוצים מאוד , אולי תעביר להם את הידע ואז הם יהיו יותר רגועים. ואני נענה כמובן בשמחה יחד עם אשתי כי לי עדיין קשה לדבר. ורואה טלוויזיה ומתעצבן על כולם, אלה שמפירים את החוקים והנהלים, אלה שמזלזלים, אלה שמתחמנים את השוטרים במחסומים. וזה כולם, לא מגזר מסוים, לא גיל מסוים. פשוט כולם.

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"