כך אפשר למנוע פספוס היסטורי: הפתרון האמיתי לאלימות נגד האחיות - בריאות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך אפשר למנוע פספוס היסטורי: הפתרון האמיתי לאלימות נגד האחיות

האחיות צודקות: הן לא צריכות לחשוש לביטחונן האישי בעבודה ■ ואולם האלימות כלפי צוותים רפואיים לא נולדה בחלל ריק: כשמערכת הבריאות הציבורית מוחלשת, הגירעונות מעמיקים והשירות מידרדר — הציבור חש שמזלזלים בו וההתפרצות הבאה היא רק עניין של זמן

26תגובות
אחיות מוחות על האלימות כלפיהן בבית החולים שיבא תל השומר, שלשום
מוטי מילרוד

(עדכון, 21:30 - משרד הבריאות: שביתת האחיות הסתיימה) נפתח במובן מאליו: האחיות צודקות. אדם לא צריך לחוש מאוים במקום עבודתו; עובד ציבור לא צריך לקום בבוקר בחשש שמישהו אולי יתקוף אותו היום באגרופים, בסכין או אפילו באש. איש אינו צריך להתמודד עם קללות וצעקות, שהפכו שגרתיות כמעט בחייהם של עובדי מערכת הבריאות. אלה אינם תנאי עבודה שיכולים להיחשב אנושיים או מקובלים במערכת ציבורית של במדינה נורמלית.

האחיות צודקות. המדינה חייבת להגן עליהן ועל שאר הצוותים הרפואיים שפועלים בתנאים אלה. המדינה חייבת ליישם את מסקנות הוועדה שהיא עצמה מינתה, ולהציב ללא דיחוי מצלמות ומאבטחים, להחמיר את הענישה בעבירות אלימות ועוד.

צודקים גם מי שאומרים שהאלימות בבתי החולים היא סימפטום נוסף למצבה של החברה הישראלית, שנהפכת אלימה יותר ויותר; לחינוך קלוקל שאנשים מביאים מהבית אל תוך חדרי המיון, המרפאות והמחלקות; לחוסר נימוס, תרבות של הפיכת שולחנות וחוסר כבוד לכללים וסמכות. הם צודקים בכך שצריך להשקיע בחינוך ולהחמיר מאוד את הענישה וההרתעה.

צודקים אפילו אלה שאומרים כי יש מקום לשינוי גם מצד מערכת הבריאות עצמה, לרבות ניהול העבודה בחדרי המיון ובמרפאות, ניהול התורים ועדכון המטופלים ובני משפחותיהם, וכמובן שיפור כללי של השירות — כדי להפחית את התסכול וחוסר הוודאות הנלווים ממילא לסיטואציה.

למרות כל אלה, חשוב כבר עכשיו לומר: אם סיום שביתת האחיות יביא איתו רק החלטה על תגבור האבטחה, הענישה וההגנה המיידית על צוותים רפואיים מפני אלימות, יהיה זה פספוס היסטורי כמעט; פלסטר על פצע פתוח ומדמם.

מערכת חולה

בתחתית מדינות OECD

משתנים כמו חינוך, ארגון של שירותי הבריאות ואווירת ההתלהמות הכללית בחברה הישראלית, יכולים להסביר אולי חלק מהאלימות שממנה סובלים הצוותים בבתי החולים ובמרפאות — אך זה לא כל הסיפור.

אלימות צומחת על קרקע מסוימת. במקרה של מערכת הבריאות הציבורית, הקרקע הזו ניכרת במספרים: המספרים היבשים מגלים לנו שהמערכת המפוארת הזו, יש שיאמרו ספינת הדגל של מדינת ישראל, נמצאת בבעיה חמורה.

הנה כמה דוגמאות לבעיה הזאת: ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל (כאחוז מהתמ"ג) נמוכה משמעותית — 7.4% בישראל לעומת ממוצע של 9% במדינות OECD. בנוסף, בעוד שבעולם המערבי כולו גדלה ההוצאה הציבורית על בריאות בשנים האחרונות — בישראל, השיעור שלה מהתוצר נותר ללא שינוי. אם בוחנים ממה מורכבת ההוצאה הלאומית על הבריאות, מגלים כי בישראל החלק הציבורי בהוצאה הוא מהנמוכים במערב, והחלק הפרטי גדול משמעותית.

איך זה קשור לאלימות? הנה התרגום של הנתונים האלה לשטח: ישראל נמצאת בתחתית מדינות OECD במשתנים כמו מספר מיטות אשפוז לנפש, מספר האחיות והסטודנטים לסיעוד, מספר מכשירי MRI ומספר בדיקות MRI (עם זאת, ישראל היא היעילה ביותר במספר הבדיקות פר מכשיר, ולכן ישראלים מוזמנים לבדיקת MRI ב–4:00 לפנות בוקר). ישראל גם מחזיקה בנתונים הגבוהים ביותר ב–OECD בעומסים על מחלקות האשפוז, עם שיעור תפוסה ממוצע דמיוני של 94%.

ארגוני הבריאות הגדולים בישראל לא מצליחים לגמור את החודש ואת השנה; הגירעונות של קופות החולים הגיעו ב–2017 ל–1.7 מיליארד שקל, וגירעונות בתי החולים ל–2.5 מיליארד שקל; האוכלוסייה בישראל גדלה ומזדקנת, צורכי הבריאות שלה עולים, אך הגירעונות לא מאפשרים לספק את הצרכים האלה — אפילו לא קרוב.

דרוש טיפול שורש

את התוצאה כולנו מרגישים על בשרנו: לא צריך להיות מומחה בכלכלת בריאות כדי להבחין במה שקורה למערכת הבריאות הציבורית. מספיק להגיע לחדר מיון, לבקר קרוב משפחה במחלקה פנימית או סתם לנסות לקבוע תור לרופא מומחה או לניתוח, או להמתין בצום לניתוח — רק כדי לגלות שהוא נדחה שוב.

גם התחושה שהמצב החמיר בשנים האחרונות אינה שגויה: לפי נתוני משרד הבריאות, משך השהייה של מטופל בחדר מיון עלה בין 2012 ל–2016 משעתיים וחצי לשלוש שעות כמעט; שיעור המטופלים שנאלצו להמתין יותר מחמש שעות בחדר מיון עלה מ–17% ב–2012 ל–22% ב–2016; משך התור הממוצע לרפואה יועצת בקופות החולים נסק ב–40% בשבע שנים: מ–16.4 ימי המתנה ב–2011 ל–23.4 ימי המתנה ב–2018 — ויש רופאים שהתור אליהם נמשך חודשים ארוכים ואף שנה שלמה.

המדינה חייבת לנהוג בתקיפות במקרי אלימות, להגן על הצוותים הרפואיים ולהעניש תוקפים בחומרה — אך יש להודות גם כי הנתונים שהוצגו לעיל הם בדיוק הכר הפורה שעליו צומחת אותה אלימות.

המתח, הכאב, התסכול והכעס שהם מנת חלקו של מי שתקוע במשך שעות במיון, כאוב וחולה, כשעתים קרובות לאדם שמלווה אותו אין אפילו מקום לשבת — הם כר לאלימות; תחושת ההשפלה של מי שרואה את אמו הקשישה שוכבת במסדרון, או של חולה שממתין לאחת משתי האחיות היחידות במחלקה, המופקדות על טיפול בעשרות מאושפזים — היא כר לאלימות.

התחושות המוצדקות האלה לא ייפתרו באמצעות תוספת מאבטחים והגברת ענישה. תוספת אבטחה היא כמובן תנאי הכרחי, צו השעה, והיא תסייע למנוע את החיכוך בין מי שאמורים להיות בני ברית — מטופלים ומטפלים.אך היא לא תפתור את הגורמים שהביאו אותנו הלום: אוכלוסייה גדלה ומזדקנת שנשענת על תשתיות שנשחקות והולכות, מחסור בכוח אדם וגירעונות ענק שמובילים את ארגוני הבריאות לצמצום פעילות ולהארכת תורים.

בלי טיפול שורש במחוללי הבעיה, שינוי בסדר העדיפויות הלאומי והגדלת ההוצאה הציבורית לבריאות — ניאלץ כולנו להסתפק בפלסטר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#