הילדים חולי הסרטן בהדסה נהפכו לפיונים במשחק כוחות - בריאות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הילדים חולי הסרטן בהדסה נהפכו לפיונים במשחק כוחות

מנכ"ל הדסה זאב רוטשטיין עבר את הגבול במלחמת כיפופי הידיים עם רופאי המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים ■ אבל הם, שמתעקשים על מעבר לשערי צדק ודוחים את בקשתו של שר הבריאות לגישור, מותחים את החבל ועלולים לגלות שהאהדה שהם זוכים לה תתחלף בביקורת

7תגובות

את אורי יקיר, אבא של עדי, שעדיין לא מלאו לה ארבע שנים וכבר מתמודדת עם לוקמיה, לא מעניין איפה תהיה המחלקה ההמטו־אונקולוגית שתטפל בבתו.

לא מעניין אותו גם מי צודק במלחמת כיפופי הידיים בין מנהל הדסה, פרופ' זאב רוטשטיין, לצוות המחלקה ההמטו-אונקולוגית שלו, או מה הם השיקולים של משרד הבריאות בהתערבות - או באי־התערבות - במשבר. מעניין אותו רק דבר אחד: "שהצוות הזה ימשיך לטפל בילדה - בהדסה, בשערי צדק או מצדי בסניף קופת חולים. אנחנו מאמינים רק בצוות הרפואי הזה", אמר אתמול בוועדת הבריאות של הכנסת.

זאב רוטשטיין
מוטי מילרוד

יקיר כבר בוודאי מבין כי הוא וילדתו הם פיונים, שחקנים במשחק כוחות הנערך גבוה מעל ראשיהם. "לא חלמנו שנגיע למקום הזה", אמר. ובצדק: במלחמה הזאת מתערבבות סוגיות מקצועיות עם ענייני כספים, משחקי כוחות ניהוליים, שיקולי מאקרו ומדיניות ציבורית, אגו ורגש.

סלע המחלוקת הפורמלי הוא החלטתו של רוטשטיין לבצע חלק מהשתלות מח העצם בילדים במחלקה של המבוגרים, בניגוד מוחלט לעמדת רופאי המחלקה לילדים. בפועל, זוהי רק מסגרת העימות, והבעיה האמיתית והקשה היא משבר אמון קשה, עד בלתי־הפיך, בין מנהל בית החולים לבין צוות שלם של אחת המחלקות המפוארות בבית החולים.

ככל שהתקדם הדיון נחשף עומק הקרע בין הצדדים. מנהל המחלקה, פרופ' מיקי וינטראוב, נשמע פגוע עד עמקי נשמתו כשגולל את השתלשלות היחסים בינו לבין רוטשטיין בארבעת החודשים האחרונים. הוא האשים את רוטשטיין בקבלת החלטות גורליות ומוטעות מעל לראשו ובהכפשתו והכפשת הצוות כולו בתקשורת. בין השאר סיפר כיצד קיבל יום אחד הנחתה "מהיום למחר" שבמסגרתה התחלפו הרופאים הכוננים מהמחלקה ברופאים אחרים, שלהם נגיעה קלושה, אם בכלל, לתחום השתלות מח העצם בילדים.

רוטשטיין, מנגד, נראה כמי שמייחל לסולם שיוריד אותו מהעץ ויחזיר את הרופאים למחלקה. בסוף הדיון כמעט התחנן בפני וינטראוב: "לא חשוב לי להיות צודק, בעת הזאת אני רוצה שלום בית. היד שלי מושטת למיקי (וינטראוב), לא אקבל החלטות חד־צדדיות", התחייב.

יעקב ליצמן
אלכס קולומויסקי

ואולם הרופאים, בהנהגתו של וינטראוב, דוחים את ניסיונות הפשרה. הם הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם הליך הגישור שהציע שר הבריאות, יעקב ליצמן, התחמקו כשחברי הכנסת שאלו אותם שוב ושוב מהן הדרישות שלהם ומה ישאיר אותם בהדסה, וחזרו ואמרו כי הם רואים רק שתי אפשרויות: מעבר כאיש אחד לשערי צדק - פתרון שמשרד הבריאות מסרב לו - או העברת השרביט לרופאים אחרים שיחליפו אותם במחלקה.

שישה רופאים גרמו לסערה ציבורית

זהו אירוע מכונן לכל אחד מהצדדים בו. השר ליצמן שם את כל כובד משקלו על מינוי רוטשטיין למנכ"ל הדסה, בתקווה שרוטשטיין יבריא את המוסד הקורס. נכון לעכשיו נראה כי המאמצים האלה לא עולים יפה, ואפילו ניסיונות הגישור של ליצמן זוכים לכתף קרה מצד הרופאים.

זהו אירוע מכונן גם לרוטשטיין, שמונה למנכ"ל הדסה על תקן היחיד שיכול לעשות בה סדר ולהנהיג אותה ליציאה מהמשבר. רוטשטיין החליט לפתוח במשחק כוחות ומתח את החבל הרבה יותר מדי, ודווקא כלפי רופאים שמצויים בלב הקונסנזוס בבית החולים, עובדים מסביב לשעון בלי שר"פ, במקצועיות ובמסירות, ונהנים מהערצה בלתי־מתפשרת של המטופלים שלהם.

באופן אירוני, רוטשטיין יודע דבר או שניים על הפעלת לחץ על המערכת באמצעות נטישה קבוצתית. כשהיה מתמחה צעיר, בשביתת הרופאים של 1983, הנהיג את הרופאים לנטישה של בתי החולים ונסיעה לכנרת כדי להוריד את המדינה על הרגליים. הוא גם הביע הזדהות עם המתמחים המתפטרים בשביתת הרופאים ב-2011, כשהיה כבר מנהל בית חולים. כעת הוא חווה את הלחץ מהצד השני, ומגלה כמה זה לא נעים.

זהו אירוע מכונן גם בעבור משרד הבריאות והנהגתו. היענות לדרישת הרופאים לעבור כאיש אחד לשערי צדק מסוכנת מאוד מבחינת המשרד: ראשית, מנקודת הראות של המשרד זהו תקדים מסוכן שיאותת לקבוצות אחרות של רופאים המסוכסכות עם ההנהלה שיש דרך לכופף את ידה של המדינה ולקבוע עובדות בשטח.

שנית, זוהי ירייה ברגל למאמצי המדינה לשקם את הדסה, מאמצים שהושקעו בהם 1.3 מיליארד שקל מכספי משלם המסים. מעבר כזה יגרום גם לדה־מורליזציה קשה בקרב שאר העובדים והרופאים של הדסה, שגם כך מצב רוחם אינו מן המשופרים, והם נמצאים בסכסוך עם ההנהלה. לפיכך, היענות לדרישת הצוות היא לא ממש אופציה בעיני משרד הבריאות.

ולבסוף הרופאים עצמם: שוב מוכח כמה כוח הם מחזיקים בידיים. קשה לחשוב על שישה עובדים אחרים במדינה שהתפטרות שלהם היתה גורמת לכאוס וסערה לאומית כזאת. הרופאים נהנים כרגע מאהדה עצומה, ובצדק - הם רופאים מסורים ביותר שמקדישים את כל חייהם לטיפול בילדים חולים מאוד, בלי ליהנות מפרקטיקה פרטית ולעשות לביתם.

הטיעונים שלהם נגד ההנהלה נשמעים הגיוניים ומוצדקים. עם זאת, הסירוב שלהם אפילו לשבת לשולחן המשא ומתן עם הנהלת הדסה לבקשתם של שר הבריאות ושל כל חברי הכנסת, כבר מובן פחות. הרופאים עלולים לגלות כי מתחו את החבל מעט יותר מדי וכי האהדה הציבורית יכולה להתחלף מהר מאוד בחשדנות וביקורת.

קשה להתנבא כיצד יסתיים המשבר, אבל קשה עוד יותר להביט באימה שאוחזת בהורים לילדים שזקוקים לטיפול מציל חיים כשהם אינם יודעים אם בעוד שלושה חודשים הרופאים שנהפכו בעבורם ל"מלאכים המצילים", כלשונם, בכלל יהיו שם. מגיע להם שכל הצדדים יעשו מאמצי על כדי לאחות את השבר ולחזור לעבודה סדירה, בתנאים המקצועיים הנאותים והמתאימים לילדים, בהדסה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#