קיצור התורים ברפואה הציבורית: 
ארבע שאלות לפני שיוצאים לדרך

האם הציבור הישראלי, שהורגל לחשוב שניתוחים חשובים הם עניין למערכת הבריאות הפרטית, יסכים לחזור למערכת הציבורית? ■ איך ההחלטה לאסור בבת אחת על רופאי קופות החולים לנתח באופן פרטי עלולה לגרום להתארכות התור?

רוני לינדר
רוני לינדר

1.
 איך יגיב הציבור?

לב לבה של תוכנית קיצור התורים הוא הגדלה דרמטית במספר הניתוחים המבוצעים במערכת הציבורית. לשם הולך הכסף, לשם נשואות העיניים, וזו המטרה המוגדרת של הרפורמה: קיצור התור לניתוח ציבורי.

כדי להגיע למצב הזה, המדינה מפעילה תמריצים חיוביים ושליליים: בצד החיובי היא מקציבה מאות מיליוני שקלים לקופות החולים כדי לממן את הניתוחים הנוספים, וכ–100 מיליון שקל ישירות לבתי החולים, כדי להכין את התשתיות הקיימות לקליטת אלפי הניתוחים הנוספים. בצד השלילי, היא אוסרת על רופאים לנתח באופן פרטי חולים שהם ראו במסגרת המערכת הציבורית (חוק הצינון), ובכך חותכת בבת אחת פרקטיקה שהשתרשה עמוק במערכת הבריאות.

בנוסף, המדינה מתכננת להעלות את תשלום ההשתתפות העצמית של הציבור בניתוחים פרטיים, כדי שגם מי שיש לו ביטוח משלים לא יוכל לעבור ניתוח פרטי תמורת סכום נמוך ביותר כמו היום — וכמובן מחייבת את קופות החולים לקצץ באופן דרמטי את היקף הניתוחים הפרטיים שמבוצעים במסגרת הביטוח המשלים שלהן.

חדר ניתוח בבית החולים רמב"ם

במציאות שבה בחירת מנתח אפשרית רק במערכת הפרטית, כשהתור במערכת הפרטית קצר יותר, כשפעמים רבות גם השירות והמלונאות במערכת הפרטית נתפשים כעדיפים (לא תמיד בצדק), וכשכמעט לכל הציבור יש ביטוח משלים — בקרב חלקים גדולים ביותר בציבור כבר השתרשה האקסיומה שניתוחים — פשוטים, אך לא רק הם — עושים במערכת הפרטית.

האם הציבור עצמו יסכים "לחזור" לעבור ניתוחים במערכת הציבורית? בהנחה שהתקציב הגבוה שהממשלה משקיעה אכן יצליח לגרום לקיצור תורים משמעותי במערכת הציבורית — האם המטופלים ישתפו פעולה ויבואו לבתי החולים הציבוריים?

זו שאלה קריטית, כי רגולציה לא יכולה לעמוד לבדה מול ביקוש לשירות קריטי כמו ניתוח. אם הציבור לא יצביע ברגליים — הרפורמה לא תוכל להגשים את ייעודה. כרגע, מדובר בנעלם שקשה לחזות מראש.

2. 
למה בבת אחת?

הביקורת המרכזית שנשמעת מקופות החולים כלפי התוכנית, נוגעת לעובדה שבמקביל לגידול בכמות הניתוחים שהן אמורות לממן במערכת הציבורית — הקופות יחויבו להפחית כמות דומה של ניתוחים שכיום מבוצעים דרך הביטוח המשלים שלהן.

על פניו, הדבר נשמע כמו בשורה מצוינת לציבור: עם הירידה בכמות הניתוחים הפרטיים, יידרשו הקופות להוריד גם את הפרמיה החודשית שהן גובות מהמבוטחים שלהן, דבר שיפחית את יוקר המחיה. אלא שהמבקרים צודקים בכך שהמהלך של קיצוץ מיידי ודרסטי במספר הניתוחים שנעשים כיום דרך הביטוח המשלים מסוכן.

יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא שכבר כיום, אורך התור במערכת הציבורית הוא עצום. יש ניתוחים שנקבעים לשנה קדימה, ואפילו יותר. הממשלה משקיעה כסף כדי להגדיל את כמות הניתוחים הציבוריים ולקצר בהם את התור, אך במקביל דורשת להעביר כמות עצומה של ניתוחים פרטיים אל המערכת הציבורית; מדובר בירייה ברגל, משום שכך מספר הניתוחים הכולל לא יגדל, וכלל לא בטוח שהתורים אכן יתקצרו.

סיבה נוספת היא ששינוי מחשבתי־תרבותי, כמו שכנוע הציבור לשוב למערכת הבריאות הציבורית, לא קורה ביום אחד. סביר שבהתחלה יהיו לא מעט מטופלים שלא ירצו לעבור למערכת הציבורית, אלא להמשיך לעבור פרוצדורות רפואיות באופן פרטי.

אם האופציה הזאת תיסגר בפניהם בביטוח המשלים, מי שעלולות להרוויח הן דווקא חברות הביטוח המסחריות, שהכללים הללו לא חלים עליהן. במקרה כזה, יוקר המחיה לא יירד — להפך — וגופים מסחריים יתעשרו מכוונותיה הטובות של הממשלה.

לפיכך, צודק מנכ"ל שירותי בריאות כללית, אלי דפס, כשהוא מבקש להמתין שנתיים לפני הקיצוץ בכמות הניתוחים המבוצעים דרך הביטוח המשלים. לפני שסוגרים את שסתום הלחץ הזה, יש לוודא שהציבור החדש של הניתוחים הציבוריים עובד כמו שצריך.

3. מהו זמן המתנה סביר לניתוח?

המסמך המשותף שפירסמו משרדי האוצר והבריאות הוא מסמך סבוך, מלא נוסחאות, ולקופות החולים נדרשו מומחים וכלכלנים כדי להבין אותו עד הסוף — וגם זה לא לגמרי הצליח.

המסמך גם כולל אמירות שונות על הנהגת שקיפות במערכת כך שאורך התורים, מספר הניתוחים ומהותם ידווחו באופן שוטף למשרד הבריאות לצורכי פיקוח. רק דבר אחד לא מופיע בתוכנית החשובה הזו: הגדרה ברורה של פרק זמן סביר להמתנה לניתוח. האם תור של חודש הוא סביר? או חודשיים? ואולי בניתוחים מסוימים חושבים בממשלה שסביר להמתין חצי שנה ויותר?

משרדי הבריאות והאוצר נזהרים מלדרוך בשדה המוקשים הזה, מסיבה ברורה: התחייבות שלטונית לאורך תור מקסימלי היא התחייבות קשיחה, קלה למדידה ולפיקוח על ידי הציבור, ועלולה לעלות הרבה יותר כסף מכפי שהממשלה התכוונה. מצד שני, זו התחייבות די אלמנטרית לאזרחים.

4. מה יעשו הרופאים?

הרופאים, ובעיקר הכירורגים, הם שחקני מפתח בדרמה הזאת. מצד אחד, הם צפויים להיפגע מכך שהממשלה עומדת לבטל בבת אחת את הנוהג המושרש כל כך, ולאסור על רופאי הקהילה להפנות את המטופלים שלהם לניתוח פרטי שיבוצע על ידם.

עשרות אלפי ניתוחים פרטיים בשנה נולדים במפגש שבין מטופל לרופא בקופת חולים, וכל הניתוחים האלה ייהפכו בלתי־חוקיים מיום כניסת המתווה לתוקף. מנגד, ניתנת פה גם הזדמנות לרופאים: שוב ושוב הם טוענים שאם היתה ניתנת להם הבחירה, הם היו מעדיפים לנתח בבית החולים שלהם, במערכת הציבורית — ולא להתרוצץ בין בתי חולים. התקציב לקיצור תורים הוא אם כן הזדמנות עבורם לממש את החזון הזה.

הרופאים הם גם אנשי המפתח בהכשרת הלבבות של הציבור לחזור לסמוך על המערכת הציבורית: אם הם עצמם ישדרו אמון במערכת הציבורית — סביר שגם המטופלים יילכו אחריהם אל בתי החולים הציבוריים. מנגד, אם ירצו לטרפד את המהלך, יוכלו הרופאים לשכנע את המטופלים שעדיף להם לעבור לביטוח המסחרי או לשלם סכומים גבוהים "מהשקל הראשון" עבור ניתוח במערכת הפרטית. הבחירה שלהם, שהיא במידה רבה בחירה ערכית, תשפיע על הצלחת המהלך כולו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום