מנהל אא"ג וניתוחי ראש וצוואר ברמב"ם: "אצלי כל חולה הוא 
מנכ"ל קוקה קולה" - בריאות - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מנהל אא"ג וניתוחי ראש וצוואר ברמב"ם: "אצלי כל חולה הוא 
מנכ"ל קוקה קולה"

מנהלי מחלקות נצמדים לכיסא ופוגעים במערכת הבריאות ■ רופאים סוגדים לעגל הזהב ■ הדוגמה האישית מתה ■ יש משבר מנהיגותי חמור ■ מערכת הבריאות הפרטית היא אסון למטופלים ■ פרופ' זיו גיל צולב את מערכת הבריאות

130תגובות

פרופ' זיו גיל, 46, שמנהל בשנתיים האחרונות את מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר במרכז הרפואי רמב"ם, כבר יודע מה יעשה בעוד שש שנים. ליתר דיוק, הוא יודע מה לא יעשה - הוא לא יהיה יותר מנהל המחלקה, שנהפכה למפעל חייו. זאת, אף שאם רק ירצה יוכל לעשות את התפקיד היוקרתי הזה, ששכר נאה בצדו, למשך כל חייו. בישראל כיום מנהלי מחלקות מקבלים קביעות לכל החיים, ורובם המוחלט מממש את האפשרות הזאת.

"אני לא מכיר מנהל מחלקה אחד שעבד 30 שנה והצטיין בזה", זורק גיל פצצה לעבר שיעור ניכר מהקולגות שלו. "זה משפיע על כל המערכת, מדכא דורות של רופאים ומשאיר קיבעון מחשבתי שהיה נכון לשנות ה–80. לכן הגבלת קדנציות של מנהלי מחלקות ובתי חולים היא דבר קריטי".

"הגרף של חיי מנהל מחלקה נראה על פי רוב כך: 10 שנים של מצוינות, 5 שנים ללא שינוי ו–15 השנים הנוספות הן הידרדרות", ממשיך גיל לתאר בצורה נוקבת את תפקודם של מרבית מנהלי המחלקות בישראל. "אגב, זה לא רק ברפואה. אדם נשחק בתפקיד אחרי 8–10 שנים. היכולת שלו להביא רעיונות חדשים יורדת, ואם המערכת בנויה נכון - יהיו אנשים צעירים שייקחו ממנו את הלפיד הלאה. אני אסתפק ב–8 שנים כמנהל מחלקה. אם זה הספיק לקלינטון, זה יספיק גם לי".

ההצהרה יוצאת הדופן הזאת לא מעידה על חוסר אמביציה מצדו של גיל, להיפך. מספיקה שהייה קצרה במחיצתו כדי להבין שהוא אינו רופא שגרתי וגם לא מנהל שגרתי, אלא אדם שרואה את עצמו כחלוץ, כהגדרתו, סוכן שינוי במערכת הבריאות הישראלית - שמערער על כמה מהמוסכמות הגדולות שלה ולא חושש לבעוט בפרות הקדושות של הברנז'ה המקצועית.

חגי פריד

גיל למד רפואה באוניברסיטת בן גוריון, ובנוסף עשה תואר דוקטור (PHD) של רופא־חוקר במדעי המוח. את ההתמחות באף אוזן גרון עשה באיכילוב, ולאחר מכן פוסט דוקטורט בביופיסיקה באוניברסיטת מיאמי, ותת־התמחות בכירורגיה אונקולוגית של גידולי ראש צוואר במרכז לסרטן בבית החולים סלואון קטרינג היוקרתי בניו יורק. כשסיים את ההתמחות, חזר לאיכילוב לחמש שנים נוספות, מהן שנתיים כמנהל היחידה לניתוחי ראש צוואר. בדרך הוא הספיק לזכות במענקי מחקר (גרנטים) תחרותיים ובפרסים רבים.

לפני שנתיים הגיעה התפנית: גיל נבחר לנהל את מחלקת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר ברמב"ם, ועבר לחיפה עם זוגתו, מתמחה באונקולוגית ילדים, וארבעת ילדיהם. "כשהציעו לי משרה של ניהול מחלקה, חשבתי שיש לי אג'נדה מסוימת שאני מעוניין לקדם בנושא הרפואה הציבורית ושרמב"ם יהיה המקום האידיאלי לנהל אותה ממנו", הוא מסביר את המעבר הלא טריויאלי מאיכילוב שבתל אביב לאזור הצפון.

את מה שהוא עושה במחלקה שלו ברמב"ם מכנה גיל "מודל החלוצים בעלייה השנייה", לא פחות. זאת, בניגוד ל"מודל הקפיטליסטי של תמריץ כספי", כהגדרתו. העיקרון המנחה, הוא מסביר, הוא לספק רפואה ציבורית מצוינת בלי תשלום, באופן שוויוני ועם יחס אישי, עם אלמנטים שירותיים שקיימים כיום רק ברפואה הפרטית.

"אנחנו רוצים ליצור מומנטום לשינוי התרבות הארגונית במערכת הציבורית, ורואים את מה שנעשה אצלנו במחלקה כפיילוט עבור כל מערכת הבריאות בישראל. הצוות חי לפי אידיאלים של העלייה השנייה, מתוך הבנה שאנחנו לא מתעסקים עם כלכלה חזירית, אנחנו מאמינים בצדקת הדרך ומתלהבים מהפריבילגיה שנפלה בחלקנו לעשות את הדברים בצורה חלוצית".

"לא מאמינים בחזירות"

"באו אלינו מועמדים אחרים, שאמרו לנו אנחנו רוצים לעבוד - אבל בתנאי שיתנו לנו יום בשבוע לעבוד באסותא", מספר פרופ' רפי ביאר, מנהל רמב"ם, על תהליך הבחירה למנהל מחלקה. לדבריו, "אלה אנשים שרואים בשליחות הציבורית שלהם מנגנון לפיתוח עצמי. אנחנו מחפשים אנשים שעיקר מעייניהם זו הרפואה הציבורית. שנוכל לבנות עליהם בפיתוח המחלקה, טיפול בחולים, מתן טיפול שווה לכולם, קידום טכנולוגי של המחלקה, שלא ירוצו לפרקטיקה הפרטית".

לגבי גיל מוסיף ביאר, "הוא בלט מבין כל יתר המועמדים. הוא נמרץ, עם רקורד אקדמי מאוד חזק, המלצות קליניות כמנתח מעולה, אופי, אישיות ויכולת להנהיג מחלקה. גם ה'אני מאמין' שלו היה שיקול".

יחד עם גיל, עברו מאיכילוב לרמב"ם שלושה רופאים נוספים שגייס ברגע שקיבל את המינוי, שמאפשר לו הרבה חופש פעולה ומרחב ניהולי: ד"ר יקי כהן, מנהל מכון השמיעה והדיבור שהיה רופא באיכילוב במשך 20 שנה, ד"ר מורן עמית וד"ר יואב בירנבאום.

בניגוד לגיל, שלושתם נשארו להתגורר בתל אביב למרות המרחק. לדברי גיל, "כשד"ר יקי כהן הגיע לכאן מתל אביב - הוא ירד במשכורת ונדרש לנסוע שעה וחצי לכל כיוון. הוא עושה את זה כי הוא מאמין בצדקת הדרך ובחשיבות שבלתת מזור לחולים דלי אמצעים בלי תמורה כספית".

מגבלה נוספת היא של כוח אדם רפואי, אבל לא מהסיבה המקובלת של מחסור בתקנים. בניגוד למחלקות אחרות, אצל גיל לא כל התקנים מאויישים. "אני יכול להביא כמה אנשים שאני רוצה, אבל אביא רק אם הם הכי טובים. אני לא חושש להשאיר תקן פנוי, וכשיהיה לי את האדם המתאים - אביא אותו".

למה, בעצם?

"זה לוקח זמן לאתר את הטובים ביותר. לרוב אתה צריך לגדל את האנשים שלך. אנשים פה נדירים, וזה לא פשוט. צריך לזכור שתל אביב קוסמת לאנשים ולמשפחות. 'בית הספר' שבו אני מגדל את המתמחים פה - אין כזה בישראל. במחלקה שלי יש שני מוקדים חשובים. המוקד הראשון הוא כמובן החולים. המוקד השני הוא המתמחים. אנחנו משקיעים בהם.

"אני דוחף את המתמחים למחקר, למעבדה, להיות מעורבים מבחינה קלינית בטיפול מהרגע הראשון, לאחריות. אלה דברים שגדלים עליהם, וזה ברור שהם יהיו רופאים מעולים גם בעוד 25 שנה. כשאני 'לוקח' רופא שמישהו אחר גידל זה הימור מסוים, כי ההיכרות שלי אתו מוגבלת - הוא גדל בסביבה שונה, לא גדל עם סדרי עדיפויות שראיתי לנכון. לכן אתה צריך לטפח את הגינה שלך. להביא אנשים כמו ד"ר כהן ומורן עמית זה פעם ב–10 שנים.

"עם זאת המודל של המחלקה שלנו הוא לא המודל של ה'גלקטיקוס' (נבחרת של 'כוכבים' - רל"ג) ולא של תמריצים לפי כמות הניתוחים. כולנו מאמינים במשכורת טובה, אבל לא בחזירות. ומי הכי מאושר מהדרך הזאת? הרופאים במחלקה. מה שעומד לנגד עיני רופאי המחלקה שלי הוא דבר שכל רופא רציני יסכים אתו - שהטיפול הטוב ביותר בחולה ניתן במרכזים רפואיים אוניברסיטאיים. שם אין תמריץ כלכלי לביצוע פעולות רפואיות, יש צוות של מומחים זמינים ממקצועות רפואיים שונים", הוא אומר.

משנה את החוקים

כדי ליישם את האג'נדה שלו, גיל לא המתין להחלטות הממשלה ומשרד הבריאות בנוגע לשר"פ, פול־טיימרים (משכורות גבוהות לרופאים שיקדישו את כל זמנם למערכת הציבורית - רל"ג) או קיצור תורים. הוא פשוט החליט לקבוע סט של חוקים שונים בתוך הממלכה שבראשה הוא עומד, ולאפשר למטופליו לבחור רופא באופן ציבורי לגמרי ובלי תשלום - וזאת בלי לפרוץ את כללי המשחק החוקיים או לקבל תקציבים נוספים.

"מבחינתנו זכותו של אדם לקבוע מי יטפל בו ומי ינתח אותו. זו לדעתי זכות חוקתית מתוקף חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", הוא אומר. "ואנחנו מוכיחים שזה אפשרי גם במערכת הציבורית. לא קיבלנו אמצעים יוצאי דופן, לא שפכו עלינו עכשיו חצי מתקציב בית החולים ולא הפכו אותנו למחלקת בוטיק. קיבלנו הכל במשורה. אם תשווי אותי למחלקות אחרות, המימון אפילו יותר קטן. אפילו ירדנו בכוח אדם, כי הוצאנו לפנסיה מוקדמת אנשי צוות לא פעילים".

העיקרון המנחה של ה"ניסוי" או ה"מודל" הזה פשוט וברור: "כל חולה שסובל מבעיה ומגיע לטיפול בבית החולים, אנחנו מסוגלים לתת לו את השירות כאילו שהיה מנכ"ל חברת קוקה קולה", אומר גיל ושולח עקיצה ברורה לבוס הקודם שלו, מנהל איכילוב פרופ' גבי ברבש, שעובד כיועץ לחברת קוקה קולה וגם דיבר בפתיחות על הפרוטקציות שהוא עושה לבעלי הון ותורמים בבית החולים. "אצלנו כל חולה הוא מנכ"ל - גם אדמו"ר וגם מובטל. האנשים האלה משלמים מסים כל החיים, ומגיע להם לא רק חוקתית אלא גם מוסרית לקבל את הטיפול הזה".

"החולים רוצים משהו טריוויאלי - הם רוצים להסתכל לך בעיניים ולקרוא בהן שאכפת לך שהם יהיו בריאים. והם מקבלים את זה כבר בפגישה הראשונה. לא סתם אף חולה לא עזב את המחלקה שלנו לבית חולים אחר בישראל. החולים שלנו מבינים שהרופא שלהם רוצה שיחיו, ושהוא הולך להשתמש בכל האמצעים שיש ברשותו כדי שהתקופה הזאת תהיה הכי קלה. הם ישר קולטים את זה".

איך מתבצעת בפועל בחירת המנתח בלי תשלום?

"זה מאוד פשוט. החולה מגיע ואם הוא לא מבקש מנתח ספציפי, החלוקה נעשית לפי הרשימות, כמו בכל בתי החולים הציבוריים. אם הוא מבקש שמישהו מסוים ינתח אותו - נותנים לו את האפשרות.

"מבחינה ניהולית, נקודת המוצא שלי היא שהמטופל אינטליגנט ויודע שאם זה ניתוח פשוט הוא יכול לקבל טיפול מכמה רופאים באיכות טובה, בעוד שאם מדובר בניתוח מיוחד, יש מעט רופאים ולפעמים רופא אחד או שניים. אם המטופל רוצה לבחור את מנהל המחלקה לניתוח פשוט, הוא יצטרך לחכות 8 חודשים. לרופא בכיר אחר הוא צריך לחכות רק חודשיים. אז התור מווסת את העניינים".

על מה מבסס החולה את ההחלטה בבחירת מנתח? כיום הרי רוב המידע מתבסס על תדמיות והמלצות של שכנים ורבנים.

"התקשורת בין החולה לרופא היא מרכיב מאוד בסיסי בבחירה. כשמטופל נכנס לחדר, עצם זה שהרופא נוסך בו ביטחון ותחושה שהוא לא מעונין בכסף שלו תורם לכך שמטופלים רבים מעדיפים שאותו רופא ינתח אותם, ולא למשל מנהל היחידה או המחלקה. זה קשר שלא קשור בכסף, קשר אישי".

האם ניתן "לשכפל" את צורת העבודה שיצר גיל למחלקות אחרות בבית החולים?

"ניתן, אבל לזמן מוגבל", אומר ביאר. "זה מחייב את המערכת כולה ואת בית החולים להיות מסוגל לפעול גם אחר הצהריים, ובשביל זה צריך כסף נוסף למערכת כדי להגדיל את היכולת לנתח. אני לא מתיימר להתחרות בשכר שמציעים לרופאים במערכת הפרטית. זה בלתי אפשרי. אבל אני בכל זאת מאמין שעם שכר הוגן וסביר במודל של "פול־טיימרים" ניתן להגדיל משמעותית את התפוקות, לקצר תורים ולתת לאנשים אפשרות לבחור רופא".

"בי"ח פרטי - מלון להשכרת חדרים"

לגיל יש עמדות מוצקות בסוגיה הבוערת של רפואה פרטית מול ציבורית, והוא אפילו לא מנסה לעדן אותן. "הרפואה הפרטית כפי שנעשית בישראל נוגדת את עקרונות הרפואה הטובה", הוא אומר. "בבית חולים פרטי כל אחד יכול לבוא ולנתח, אף אחד לא עושה בקרה רפואית אמיתית. ההתקשרות הכלכלית שמונחת בחיבור בין הרופא לחולה עלולה להיות מקור לפרוצדורות מיותרות או לניתוחים על ידי רופאים שאינם מיומנים לכך. אין המשכיות הטיפול, אין מנגנוני בקרת איכות רפואית כפי שיש במוסד אוניברסיטאי.

"בית החולים הציבורי גם מחנך את הדור הבא. זה לא מרכז פרזיטי שניזון מהמערכת הציבורית, הוא גם נותן למערכת. זאת בניגוד לבית חולים פרטי, שהוא בית מלון להשכרת חדרים למטרות רווח ואין בו בקרת איכות על מה שקורה בתוך החדר. העומד בראשו יכול לדבר חלקות על דאגתו לחולים, אבל האמת לא משתנה - הוא יכול לעשות סלקציה כרצונו, לבחור חולים וניתוחים שכדאי לו לבצע".

"המטרה שלי", מחדד גיל, "היא להוכיח שכל מה שהמערכת הפרטית תיתן - אני יכול לעשות יותר טוב. זה לטובתו של החולה, להיות מטופל במרכז אוניברסיטאי". גם אצלו יש בחירת רופא, אבל זה לא נגמר בכך. הוא עוסק בשיפור היחס האישי לחולים באמצעות סדנאות לצוות ויועץ ארגוני שעובד עם הצוותים "עד רמת המזכירות".

חברות הביטוח מציעות שירותי ניהול תיק ומתאמים רפואיים. המחלקה של גיל מעסיקה אחות, שמלווה את החולים לאורך כל הטיפול האונקולוגי, הפלסטי וכדומה, ואפילו קובעת עבורם את התורים. החולים מקבלים את הטלפון הפרטי שלה ומוזמנים להתקשר אליה בכל שעות היממה.

חברות הביטוח מציעות אבחון מהיר (תהליך מזורז של אבחון בעיה רפואית על ידי רופאים מומחים - רל"ג). וגיל ממהר להציע מסלול זהה - אך ציבורי: "פתחנו מסלול אבחון מהיר. אם אדם רוצה לראות מומחה באותו יום, הוא יקבל את זה. לשם כך אנחנו שומרים מרפאות 'מוגנות', כלומר מרפאה למטופלים בלתי מתוכננים. זה דורש הרבה מהרופאים. אם רופא התרגל לראות 13 חולים ביום, עכשיו הוא רואה 18. אני באופן אישי רואה 60 חולים ביום".

חגי פריד

איך מעלים את התפוקה של הרופאים בעשרות אחוזים?

"לימדנו את הרופאים איך לראות 18 חולים ביום. אנחנו גם נותנים להם תמריץ".

תמריץ כספי?

"לא. קידום, הכרה, תחושת הצלחה שמשותפת לכל המחלקה. הם אמנם עובדים יותר קשה, אבל מרגישים שהם ברצלונה ולא בית"ר ירושלים". ובכל זאת, על בעיית התורים הארוכים לא הצליחו להתגבר לגמרי במחלקה. בדומה למחלקות רבות אחרות, תור ההמתנה לחלק מהניתוחים יכול להגיע לחודשים ארוכים.

כך למשל בעוד שהמתנה לניתוחי סרטן נמשכת פחות מ–30 יום, ההמתנה הממוצעת לכריתת בלוטת תריס היא 40 יום, לניתוח סינוסים מורכב ממתינים 60 יום, ולכריתת שקדים לילדים - 200 ימים. זאת בזמן שחדרי ניתוח עומדים לעתים ריקים בשעות אחר הצהריים, מחוסר יכולת תקציבית של בית החולים לממן את הפעלתם ואת התשלום לצוות הרפואי.

"בניתוחי סרטן אנחנו מקצרים את התור לפחות מחודש", אומר גיל. "קיבלנו הקצאה של חדרי ניתוח. מספר הניתוחים כל הזמן עולה, אבל נגיע ליציבות במספר, כי יש מגבלה של חדרי ניתוח שניתן להקצות לנו. או שיבנו עוד חדרי ניתוח, או שיתנו תקציב שיאפשר לנתח אחר הצהריים, ואז הגרף ימשיך לעלות כמעט ללא הגבלה".

ובכל זאת, אתה לא חושב שטוב שיש אופציה נוספת, פרטית?

"לחולה הפרטי - ברור שלא. ברור שעדיף לו לבוא למרכז אוניברסיטאי, כי עדיף שלא יהיה מניע כלכלי בהחלטה לנתח אותו. פה יעקבו אחריו כל החיים. הטיפול אחרי הניתוח לרוב יותר חשוב מהניתוח, ונמשך שנים.

"אפשר לצבוע את בתי החולים הפרטיים בצבעים יפים, אבל זה להסתיר את האמת. בצרפת ובקנדה אסור לטפל בחולה סרטן בבתי חולים פרטיים. בתחום שלי - כירורגית ראש צוואר - מחקרים מראים שיש 30% יותר תמותה מסרטן ראש צוואר בקרב אנשים שמטופלים על ידי כירורג בודד פרטי, לעומת אנשים שמטופלים במרכזי סרטן".

ומה לגבי התחרות שבתי חולים כמו אסותא מציבים בפני בתי החולים הציבוריים, היא לא חשובה ומדרבנת את כולם להשתפר?

"תחרות בין איכילוב ושיבא לאסותא היא לא הוגנת, כי איכילוב כבול (לרגולציה ממשלתית בנושאי שכר, היקף פעילות, בחירת רופא וכו' - רל"ג), ואילו אסותא יכול לעשות מה שרוצה. אם קושרים להם את הרגליים והידיים ואומרים תתחרה - זאת לא תחרות הוגנת".

"יש משבר 
מנהיגותי חריף"

ניתן למצוא רמזים לאג'נדה המקדשת את הרפואה הציבורית שפיתח גיל כמנהל כבר בילדותו: "נולדתי בקיבוץ מצר של השומר הצעיר והתחנכתי במשפחה עם זהות חברתית מאוד חזקה של עובדי אדמה, חקלאים ומורים שכירים, שהתפרנסו בדחק ממשכורת. מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי מודעות חברתית שנשארה אתי - ורק רכשתי את הכלים והעמדה הניהולית כדי להפוך את המודעות למעשים", הוא מספר.

גם השנים שבילה במערכת הבריאות הלא־שוויונית ביותר בעולם בארה"ב, חיזקו את תפישת עולמו: "ראיתי בעיניים שלי איך הדברים עובדים באמריקה, וזה הביא אותי להכרה שהמצב הקיים של נהירה לרפואה פרטית טוב להרבה גורמים - לרופא, לחברות הביטוח, לבתי חולים הפרטיים ואולי גם לגורמים בממשלה, אבל חד־משמעית לא לחולה. המערכת האמריקאית מוכיחה זאת היטב: החולה משלם את מיטב כספו לקבלת שירותי בריאות טובים, ולמעשה מקבל שירותי בריאות פחות טובים ממה שהיה יכול לקבל במערכת הציבורית. אני רוצה לתקן את המצב הזה".

לפני שבוע פורסם 
ב–TheMarker שכרם של רופאי המאיון העליון בישראל, מאות רופאים שמנהלים פרקטיקה פרטית משגשגת במקביל לתפקידם הציבורי ומשתכרים בממוצע 1.5 מיליון שקל בשנה. השיאנים שבהם, הרופאים העשירים במדינה, מגיעים לשכר של 4, 5 ובמקרה אחד אפילו 11 מיליון שקל בשנה.

גיל מוטרד ממה שהכסף עושה לרפואה בישראל, ומנסח כתב אישום מנומק נגד החומרנות שהשתלטה על העוסקים בתחום: "היה דור אידיאליסטי שהקים את הרפואה ואת המדעים במדינה. 30 שנה אחרי, אין לנו מנהלי מחלקות שיכולים לרשת את המנהלים הקיימים, כי הרופאים נמשכים אל עגל הזהב", הוא אומר. "ושלא תהיה טעות - הם עובדים קשה מאוד בחוץ, עובדים בימי שישי ובאמצע השבוע עד 11 בלילה. אבל בדומה למנכ"לים של חברות בורסאיות, הם מתאהבים במספרים שנכנסים לבנק כל חודש וכל שנה.

"הם לא קונים לעצמם בתים מטורפים ומכוניות והימורים וסמים וכל מיני דברים שאפשר לעשות עם כסף. בעיני זה פוגע בהם, כי זה בא על חשבון משפחה, ילדים, התפתחות אישית, וכי העבודה הרוטינית בתור רופאים היא לא אתגר יוצא דופן. אבל הם כבר לא יכולים להיגמל, כי מי שראה חצי מיליון שקל נכנסים לבנק כל חודש לא יכול לחזור לאחור - זה כמו סמים".

לדבריו, "רופא כירורג יכול להגיע לשכר של 40 אלף שקל בחודש בבית חולים ציבורי, אבל בחוץ הפוטנציאל גבוה משמעותית. אנחנו חיים בעולם שבו אדם לא נשפט על פי כמה הוא אידיאליסט, אלא בקריטריונים כלכליים - לפי הרכב שהוא נוסע בו והבית שהוא גר בו. וכאן נכנסת הדוגמה האישית.

"הכי מדאיג אותי זה מה שרואה הדור החדש של המתמחים. אם בשנות ה–40 עד ה–60 הרפואה היתה חלוצית, כיום הדוגמה היא חזירית והמתמחים לא רואים שזאת סביבה לא צודקת. כשמנהל מחלקה מדבר בצורה גסה לחולים או דואג שבמרפאות הציבוריות יהיו תורים ארוכים כדי להעביר מטופלים לפרטי - זה מחלחל למטה. יש משבר מנהיגותי מאוד קשה במערכת".

אפרופו דוגמה אישית, אתה לא עוסק בפרקטיקה פרטית?

"בשנתיים האחרונות ניתחתי חולה אחד בחוץ, כי קופת החולים שלו לא נתנה לו התחייבות לרמב"ם, ותייר רפואי אחת לכמה חודשים. מרפאה אני עושה בחוץ (קבלת חולים באופן פרטי להתייעצות - רל"ג), כדי לאפשר לחולים שלא מעוניינים באינטראקציה הראשונית בבית החולים להגיע אלי. המטרה היא להביא אותם לרמב"ם, ולא להיפך, כמו כל מיני רופאים שממנפים את בית החולים הציבורי לטובת הפרקטיקה הפרטית. במקביל אני גם לא פול־טיימר, אלא מתפרנס ממשכורתי הציבורית ומססיות (ניתוחים ציבוריים אחר הצהריים - רל"ג). כנראה שלא ארכוש לילדיי דירה, אבל יש לי זמן לעסוק בתחביב שלי, בניית מזל"טים.

"מה שגורם לי לקום כל בוקר ולחייך היא העובדה שאני לא צריך לעשות ניתוחים פרטיים. אני לא יכול להביא חולים למערכת שאני לא מאמין בה. התוצרת שאני נותן לחולים פה לעומת בית חולים פרטי היא שמיים וארץ. כשמטופל במרפאה אומר לי 'יש לי ביטוח, אני רוצה לאסותא', אני עונה לו - אם היית ראש ממשלה, איפה היו מנתחים אותך, באסותא או בבית חולים אוניברסיטאי? ברור שאוניברסיטאי, כי שם הרפואה יותר טובה. אז אני רוצה לתת לך טיפול כמו שמקבל ראש ממשלה".

ומה עם הרופאים שעובדים אתך?

"החבר'ה שעובדים אתי לא עובדים בשביל להרוויח כסף, אלא כדי לטפל בחולים שהיינו בני מזל מספיק שיבחרו בנו. אנחנו רואים זאת כזכות, שהם בחרו בנו. אני יכול לספור על יד אחת את כמות הניתוחים הפרטיים שעושים בשנה. אגב, המרכזים הרפואיים הגדולים בארה"ב עוברים למודל של משכורת קבועה (fixed salary), כי הפנימו שם שתשלום לפי פעולות לא מעודד איכות אלא רק כמות, ולכן זה פוגע במוניטין של המוסד".

אז יש לך עוד 6 שנים בתפקיד - ומה אחר כך?

"יש שני דברים שאני אוהב בעבודה - לעשות מחקר ולטפל בחולים, ועם זה אשאר. אני מקווה שמשכורתי לא תיפגע, ושיהיו משרות ניהוליות אחרות שיוכלו להציע לי אתגר והשפעה מעבר לקנה מידה של החולה הבודד, אבל אני לא מפחד. יש לי עבודה, קביעות, ויש פה אנשים טובים שיכולים להחליף אותי, אנשים שמסתכלים קדימה וזה נותן להם כוח. מה שכן היה מפחיד אותי זה להישאר באותה משרה 20 שנה".

עוד מחלקות ברמב"ם משנות את פני הרפואה הציבורית

פרופ' זיו גיל אינו מנהל המחלקה היחיד ברמב"ם שמנסה לשנות את פניה של הרפואה הציבורית ולהתאים אותה לרוח הזמן. החל בכך עוד לפניו פרופ' יורם קלוגר, מנהל המערך לכירורגיה כללית ברמב"ם, שמאפשר למטופלים שלו בחירת רופא בלי תשלום.

לפני כמה שנים עבר המערך שינוי ארגוני, ובמקום שתי מחלקות מתחרות יש מערך גדול אחד שמחולק לצוותים מקצועיים. "בכל צוות יש 2–3 רופאים בכירים שמטפלים ב-12 חולים, במקום מבנה של מחלקה שבה 5 רופאים מטפלים ב–36 חולים. זה מודל אמריקאי שמתאים לבית חולים גדול, ומאפשר אינטימיות ועלייה בתחושת הביטחון של החולים", אומר קלוגר.

"אבל אם חולה מבקש מנתח מסוים - הוא יקבל. ואם רופא ראה חולה במרפאה - החולה יודע שהוא יתקבל לניתוח בצוות של אותו הרופא, וכמובן יודע מי ינתח אותו מראש. הרעיון הוא לעשות רפואה ציבורית ברמת שירות פרטית", מסביר קלוגר.

גם במקרה הזה, בעיית התורים לניתוחים הלא דחופים היא המציקה ביותר: לניתוח בקע למשל יחכה פה החולה הציבורי 9 חודשים, ולניתוח פרוקטולוגי עד שנה וחצי. לדברי קלוגר, "זאת בעיה תקציבית נטו. הרופאים שלנו מוכנים לעבוד יום ולילה. בהינתן תקציב נוכל לנתח פה אפילו ביום שישי בלילה. הבעיה היא בין השאר שהשכר בחוץ (בפרקטיקה הפרטית) יכול להגיע לפי 10 מהשכר הציבורי פה, ושגם קופות החולים לפעמים מדירות מכאן חולים בגלל הסכמים עם בתי חולים אחרים".

על דבר אחד אין ויכוח: כולם ממתינים לכסף שהובטח לבתי החולים הציבוריים במסגרת ועדת גרמן, לצורך קיצור תורים ומימון של רופאים פול־טיימרים שיעבדו סביב השעון בבתי החולים הציבוריים.

גם פרופ' דורון נורמן, מנהל המערך האורתופדי של רמב"ם, מצהיר כי הוא ממעט לבצע ניתוחים פרטיים מחוץ לבית החולים. "אפשר להרוויח הון בחוץ", הוא מודה, "אבל מטרת־העל שלנו היא להצליח ולא להתעשר. רמת הרפואה הציבורית מאוד גבוהה - אנחנו עושים פה ניתוחים יפים, מעניינים. אתה הולך הביתה עם תחושת סיפוק, מה שלא תמיד קיים ברפואה פרטית". גם הוא סבור שתקציב יפתור את בעיית התורים, ומתחייב: "אם יפתחו פה עוד חדר ניתוח - אמלא אותו בעבודה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם