מדינת רווחה או מדינה קפיטליסטית?

האם צריך לחבק את הרפואה הפרטית, או שמא יש לעצור את רכבת ההפרטה?

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מירב ארלוזורוב

29 מיליארד שקל בשנה מוציא הציבור הישראלי מכיסו כדי לממן לעצמו רפואה פרטית - מלבד 18 מיליארד שקל שהוא מוציא על מס בריאות, ועוד 25 מיליארד שקל שהוא מוציא על מסים שמממנים בסופו של דבר את מערכת הבריאות בישראל.

29 מיליארד שקל הם 39% מסך ההוצאה על בריאות בישראל. זו הוצאה שהיא החמישית בגובהה (באופן יחסי) בקרב המדינות המפותחות, ושהיא גדלה בקצב מסחרר. כשנחקק חוק בריאות ממלכתי, ב–1995, היתה ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל קטנה ברבע מההוצאה כיום.

איך התנפחה כך ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל? יש לכך שתי תשובות קוטביות, שלפי כל אחת מהן יש אשם אחר. משרד הבריאות מאשים את משרד האוצר בכך שהרעיב את מערכת הבריאות באמצעות מתן תקציבים הנמוכים מההוצאה בפועל של קופות החולים ובתי החולים, כך שהיקף ואיכות השירותים הניתנים על ידי המערכת הציבורית בישראל נפגעו אנושות. את החסר מילא הציבור, ומילאה המערכת, באמצעות רפואה פרטית.

משרד האוצר מאשים את משרד הבריאות בכך שיצר את התשתית לרפואה פרטית: הוא איפשר את פתיחתם של הביטוחים המשלימים, שהם החמצן המממן את הביקור אצל רופא מומחה פרטי, ואת הניתוחים הפרטיים כולל בחירת המנתח. משרד הבריאות איפשר גם את הביצוע של ניתוחים פרטיים, באמצעות האישור לפתיחתו של בית חולים פרטי, גדול וחדשני - אסותא. ברגע שנוצרה התשתית - יש את הכסף ויש היכן לבצע ניתוחים - הרופאים כבר דאגו להסיט את הביקושים של הציבור לרפואה הפרטית באמצעות יצירת תורים בלתי־נסבלים לטיפולים במסגרת הרפואה הציבורית, וכמובן בשל היעדר האפשרות לבחירת מנתח ברפואה הציבורית.

שלטים בהפגנת עובדי הדסה, השבועצילום: מיכל פתאל

מלחמת ההאשמות הזאת, שמתנהלת כיום בתוככי ישיבותיה של ועדת גרמן לבחינת מבנה מערכת הבריאות, אינה רק בבחינת בכי על חלב שנשפך. מציאת האשם במצב משליכה גם על השאלה איך, אם בכלל, אפשר לתקן את המצב. לא בטוח שעדיין אפשר, ושכבר לא איחרנו את המועד לעצור את הפרטתה הגוברת של מערכת הבריאות בישראל.

הלאמת אסותא נשמעת טוב בתיאוריה

מי שמאמינים בגרסת ההיצעים - כלומר, ברגע שנוצר היצע של מימון ושל תשתיות לרפואה פרטית, נולד גם הביקוש לה - סבורים שאפשר עדיין לעצור את רכבת ההפרטה של מערכת הבריאות באמצעות סגירת ברז ההיצע. משמע, הלאמתו של אסותא והפיכתו לבית חולים ציבורי לכל דבר (חסל סדר ניתוח עם בחירת רופא), לצד ביטול הביטוחים המשלימים והכנסתם אל תוך סל הבריאות (חסל סדר המימון לבחירת רופא וההתייעצות ברופא מומחה פרטי).

המשאבים של הביטוח המשלים, כ–3–3.5 מיליארד שקל בשנה בפרמיות, יצורפו למס הבריאות, יוזרמו אל תוך בתי החולים הציבוריים, ויאפשרו להם להתאושש ולהרחיב את השירותים שהם מעניקים לציבור. הם גם יאפשרו לבתי החולים להגדיל את השכר שהם משלמים לרופאים כוכבים, וכך לתמרץ את הרופאים להישאר לעבוד בבית החולים בשעות אחר הצהריים. למעשה, במקום בחירת רופא, המערכת הציבורית תגדיל את היצע הניתוחים והטיפולים שלה גם לשעות אחר הצהריים, דבר שיקצר תורים ויגדיל מאוד את הזמינות של רופאים מומחים.

בית החולים הפרטי אסותא בתל אביב. פרטי וחדשניצילום: ניר קידר

ההצעה הזאת נשמעת נפלא תיאורטית, אבל יש מכשלות מרכזיות שמעיבות עליה - וכלל לא ברור אם אפשר להתגבר עליהן. המכשלה הראשונה היא ראש הממשלה, שכלל לא בטוח שישמח להגדיל את המיסוי המוטל על מעמד הביניים בישראל באמצעות העלאה של מס הבריאות. אמנם 73% מהציבור רוכשים כבר כיום את הביטוח המשלים, ומדובר לכאורה באותו הכסף - שבמקום שיגבה על ידי קופות החולים יגבה על ידי המדינה - רק שהתמונה אינה פשוטה כל כך.

27% מהאוכלוסייה בכל זאת אינם מחזיקים בביטוח משלים, בעיקר חרדים וערבים, והכנסת הביטוח המשלים לסל משמעה שמעמד הביניים יצטרך לממן מכספו שלו גם את ה–27% האחרים. נוסף על כך, הניהול של קופות החולים את הביטוח המשלים נתפש כניהול מצוין, הרבה יותר מהניהול של סל הבריאות בידי המדינה, כך שבפועל יש כאן הלאמה של מערכת ציבורית שעובדת היטב - לטובת מערכת שעובדת טוב פחות.

המכשלה הנוספת היא הרופאים הבכירים, שכפי שנחשף בהדסה - חלקם מרוויחים מיליוני שקלים בשנה משירותי רפואה פרטית. גם אם המשכורות בבתי החולים יעלו, במסגרת שירותי קיצור תורים מורחבים בשעות אחר הצהריים, שכר של מיליוני שקלים בוודאי לא ישולם שם. לרופאים הבכירים, כלומר, יש אינטרס להכשיל את המהלך, ובל נזלזל בכוחם.

בשיתוף כוחות עם חברות הביטוח, שביטוחי הבריאות הפרטיים הם אחד ממוקדי הרווח הגדולים ביותר שלהן כיום, הם יכולים לפתוח מחר בתי חולים פרטיים חדשים (רמאללה? קפריסין?) ולמשוך לשם את עם ישראל, שרוצה את בחירת הרופא שלו. האי־שוויון בשירותי הרפואה בישראל רק יגדל כתוצאה מכך: בלי הביטוח המשלים, רק העשירים באמת יוכלו להמשיך לבחור את הרופא המנתח שלהם.

המכשלה השלישית והעיקרית היא זו של הציבור הרחב: האם הציבור הרחב יסכים לוותר על בחירת הרופא שלו? בלי ויתור על בחירת רופא, המהלך של הכנסת הביטוחים המשלימים אל תוך סל הבריאות נועד לכישלון. במקרה כזה יקרו אחת משתי תוצאות רעות: הציבור ימשיך לבחור את רופא המנתח שלו, אבל יעשה זאת באמצעות תשלומי שוחד בלתי־חוקיים (רפואה שחורה בתוך בתי החולים הציבוריים).

לחלופין, הציבור ינהה אחר בתי החולים הפרטיים החדשים שיקומו (רמאללה? קפריסין?), ולשם כך יגביר את הרכישות של ביטוחים פרטיים יקרים שמוכרות חברות הביטוח, ההוצאה שלו על רפואה פרטית רק תגדל, בעוד שהשוויוניות של מערכת הבריאות והיכולת שלה לשמור רופאים כוכבים בתוכה רק יקטנו.

המכשלה השלישית היא הסיבה שבגללה בכירים לועגים להצעה להלאים את הביטוחים המשלימים, ומכנים אותה "צעד בולשוויקי". להערכתם, הציבור לא יוותר על בחירת הרופא שלו, וגם אין סיבה להכריח אותו לוותר: בכל העולם מקובלת האפשרות לבחור רופא, כולל במערכות בריאות ציבוריות. הם מציעים, לכן, לעשות את ההיפך המוחלט - לעודד את פרישת הביטוחים המשלימים על אוכלוסייה רחבה ככל האפשר, ולאפשר את מימוש הביטוחים המשלימים ואת בחירת הרופא בתוך בתי החולים הציבוריים.

ההצעה, בקיצור, היא להרחיב את השר"פ מבית החולים הדסה (ושערי צדק) בלבד לכל בתי החולים בישראל. "וזה שהשר"פ נוהל רע בהדסה, זה לא אומר שהשר"פ הוא רעיון רע", הם אומרים. "עובדה שבשערי צדק השר"פ עובד מצוין. רק צריך לנהל את השר"פ היטב, ולפקח עליו היטב - וזאת תהיה הדרך הטובה ביותר גם לאפשר בחירת רופא, וגם לדאוג שמי שייהנה מכך יהיו בתי החולים הציבוריים, ובעקבותיהם האוכלוסייה כולה".

גם הפתרון הזה, יש לציין, מעלה מכשלות קשות. בעיקר נשאלת השאלה מי בדיוק יפקח על השר"פ, כדי שלא יתפתחו תופעות פסולות כמו אלה שנחשפו בהדסה, וזאת בעוד שכבר כיום מתקשה משרד הבריאות לפקח על בתי החולים הציבוריים - מבלי שיש בהם שר"פ. בלי עריכת רפורמה מרחיקת לכת בפיקוח על בתי החולים, ההצעה הזאת ככל הנראה רק תביא להכפלת הבעיות שנחשפו בהדסה לכל רוחבה של מערכת הבריאות הציבורית.

אלה שתי הצעות פתרון קוטביות לחלוטין, ששתיהן מעוררות בעיות קשות, ובין שתיהן פעורה תהום של עמדות הציבור הרחב. למעשה, שלוש שנים אחרי המחאה הציבורית, משבר הדסה חושף את הציבור הרחב במערומיו: איזו מדינה הציבור הרחב באמת רוצה? האם הציבור רוצה מדינת רווחה, עם מערכת בריאות ציבורית ושוויונית (כשהמחיר הוא ויתור על הזכות לבחור את הרופא המנתח), או האם השוויוניות והציבוריות הרבה פחות חשובות לציבור הרחב, ומה שבאמת חשוב לו זה היצע השירותים האיכותי והנוח שלו, כלומר בחירת רופא, גם במחיר של המשך השמירה על שירותי רפואה פרטיים וקפיטליסטיים, ועם רופאים בכירים שהופכים בעקבות זאת למיליונרים? מה באמת מעדיף הציבור הרחב? שעת ההחלטה הגיעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker