"זה לא היה מקרה קיצוני. ככה הדברים מתנהלים - השיטה שלהם היא לרסק אותך לרסיסים"

מערכת היררכית, כמעט צבאית, שבה לרופאים הבכירים יש כוח, מעמד והשפעה, מהווה קרקע פורייה להתעמרות בכפופים להם. כשהחוק לא מציע פתרון, ההתמודדות של הנפגעים משפיעה על תפקודם — ועל הטיפול שלו זוכים החולים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רופאים מתמחים בית חולים
צילום: הדס ברוש
רוני לינדר
רוני לינדר

נדב (שם בדוי, כמו רוב השמות בכתבה) התחיל לפני כמה שנים התמחות כרופא במחלקה יוקרתית בבית חולים גדול ומבוקש. "במחלקה היה רופא בכיר, שידוע לשמצה בכך שהוא מתעמר במתמחים", מספר נדב. "כל מי שמתמחה בתחום הזה עושה סבב (תקופת הכשרה של כמה חודשים; ר"ל) ביחידה הספציפית שלו, והסבב שם נחשב קשה ובעייתי בגללו. הוא ידוע בכך שהוא צועק ומזלזל במתמחים, מקרב אליו את חלקם ומרחיק או מתעלם מאחרים. אני התחלתי שם כמתמחה מבטיח ובהתחלה הייתי מעין בן טיפוחיו של הבכיר, שהילל אותי בפני אחרים".

אלא ששבועות ספורים לאחר ההתחלה המבטיחה, המצב השתנה בבת אחת. "הרופא שאל אותי שאלת ידע לגבי אחת המטופלות, והתשובה שלי היתה לא נכונה. בתגובה הוא התחיל לצעוק עלי: 'תעוף מפה ואל תחזור לפה לעולם, אני לא סומך עליך יותר'. מאותו רגע הייתי מחוק", מספר נדב. "אם במקרה היו משבצים אותי איתו בתורנויות, הוא לא החליף איתי כמעט מילה, ולא היה מוכן לקבל מטופלים שרציתי להעביר ליחידה. זה נמשך ככה כמה חודשים, עד סוף הסבב. באחת הפעמים הוא צעק עלי באמצע המחלקה מול המשפחות וכל הצוות. לא עמדתי בזה יותר, יצאתי משם נסער ומנהל המחלקה נאלץ לדבר איתו, אך גם זה לא עזר".

הסיפור של נדב רחוק מלהיות חריג. לפני כמה שבועות התחלנו לעבוד על כתבה שקשורה בעבודת המתמחים, אלא שבמהלך איסוף העדויות נחשף בפנינו סיפור גדול, עמוק ומטריד יותר. מהשיחות והעדויות שאספנו עלתה סביבת עבודה רעילה ופוגענית בצורה שלא מזכירה ענפי תעסוקה אחרים. מה שהיה מטריד אפילו יותר הוא שחלק ניכר מהמרואיינים והמרואיינות לא ראו בכך עניין חריג. הם סיפרו על כך כמעט כמו שמדברים על תופעת טבע נתונה, מציאות שאין בלתה. התעמקות נוספת בנושא העלתה שלא מדובר רק ברופאים וברופאות מתמחים, אלא גם בבכירים יותר — מערכת שלמה שזקוקה לניעור תרבותי מקיף. העדויות שיוצגו פה מייצגות מקרים יומיומיים של השפלות ותרבות ארגונית קשה, לצד התעמרות של ממש. המשותף לכולם הוא הפחד לדבר ולהיחשף, פחד שבמידה רבה משמר את התופעה — אך יש לו סיבות ברורות ורציונליות.

נעה היא רופאה ותיקה ומוערכת, שמילאה מגוון תפקידי ניהול. כשנכנסה לפני כשנתיים לתפקיד ניהולי בכיר ומבטיח בבית חולים, זאת היתה אמורה להיות הקפיצה הגדולה שלה. אבל תוך זמן קצר היא חוותה מפח נפש — ולא בגלל אופי התפקיד: הצלחתה בתפקיד היתה ברורה ובולטת, והיא זכתה להערכה מרובה מצוותה ומכלל חברי ההנהלה. אלא שהמנהל הישיר שלה, בכיר במערכת הבריאות, החל להתעמר בה באמצעות אמירות פוגעניות שנוגעות לעודף המשקל שלה.

"זה קרה כמעט בכל סיטואציה", היא מספרת. "הייתי נכנסת לפגישת עבודה איתו ומעלה סוגיות שדורשות שינוי בארגון, והוא היה אומר לי שאני חייבת לעשות ניתוח בריאטרי. הוא היה מעיר לי ליד עובדים שכפופים לי. בארוחות הוא היה מעיר ליד קולגות. הוא היה טוען שאני משמשת דוגמה אישית רעה לעובדים אחרים. זה היה בלתי נסבל, חודרני ומערער. זה היה עולה בלי קשר לנושא השיחה או העבודה השוטפת, וכל מטרתו היתה לערער את ביטחוני, להקטין ולהחליש אותי".

מה עשית?

נעה: "בהתחלה הייתי בהלם, קפאתי. אפילו צחקתי על עצמי. אחר כך הייתי עונה לו שייצא לי מהצלחת, ומבהירה שאני יודעת לדאוג לעצמי מצוין. בשלב מסוים פניתי למנהל כוח האדם בבית החולים, אדם ותיק במערכת, אבל באופן לא מפתיע הוא לא עשה עם זה כלום — התלוננתי על מנהל בכיר. בסופו של דבר הוצע לי תפקיד בבית חולים אחר, וסיימתי את תפקידי שם. אני חושבת שרק כשהתרחקתי מהמקום הבנתי עד כמה סבלתי שם מהתעמרות ואיזה מחיר אישי שילמתי".

עזיבת התמחות באמצע היא כתם

בעוד סוגיית ההטרדות המיניות במקומות עבודה כבר מוכרת, מדוברת ומטופלת יחסית — עם חוק ייעודי ואחראים על הטרדות מיניות בכל מוסד — התעמרות בעבודה נמצאת הרחק מאחור מבחינת המודעות הציבורית, הטיפול בה והחקיקה. אנשים רבים שנתקלים בהתעמרות על סוגיה השונים נאלצים פעמים רבות להתמודד לבדם עם התופעה, ולעתים נפלטים ממקום העבודה.

בעוד שהחוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק ב–1988, חולל מהפכה ביחס להטרדות מיניות, בישראל עדיין אין חוק דומה למניעת התעמרות בעבודה. אין משמעות הדבר שהחוק למניעת הטרדות חיסל את התופעה - היא עדיין קיימת במקומות רבים, ומשגשגת במיוחד במערכות היררכיות שבהן קשה יותר לעובדים להתלונן, כולל במערכת הבריאות. ואולם קיימת בהירות רבה לגבי השאלה מהי התנהגות שמהווה הטרדה מינית ומהם מסלולי התלונה והאנשים שאמורים להגן על המתלוננות והמתלוננים.   

לעומת זאת, הצעת חוק בנושא, של יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי יחד עם 30 ח"כים מכל קצות הקשת הפוליטית, עברה בקריאה טרומית ביולי 2015, אבל מאז היא תקועה. מי שמנעה עד היום את חקיקת החוק, שזוכה לתמיכה רחבה בכנסת, היא שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שנימקה זאת בחשש להצפה של בתי המשפט בתלונות. יש גם מי שמייחסים התנגדות לראש הממשלה בנימין נתניהו, מחשש להשפעה של החוק על התביעות השונות שכוללות טענות על התעמרות מצד עובדים במעון בבלפור.

צילום: אוהד צויגנברג

הצעת החוק קובעת פיצוי ללא הוכחת נזק למי שהתעמרו בו, ומגדירה לראשונה באופן ברור מהי התעמרות: התנהגות חוזרת ונשנית כלפי אדם שיוצרת עבורו סביבה עוינת, מבזה ומשפילה עד כדי שיבוש יכולתו לבצע את עבודתו. בין היתר כולל החוק דוגמאות להתעמרות, כמו התייחסות מבזה או משפילה, צעקות, קללות, האשמות שווא, הפצת שמועות מזיקות, פגיעה בפרטיות, הצבת דרישות בלתי סבירות או שאינן חלק מהעבודה, הפחדה או איומים, ייחוס הצלחות העובד לאדם אחר, שיבוש יכולתו של אדם לבצע את עבודתו וגרימת בידוד מקצועי. ההצעה מטילה על המעסיקים אחריות לפעול למניעת ההתעמרות.

מערכת הבריאות היא כר פורה להתעמרויות שכאלה: זאת מערכת היררכית עם מאפיינים כמעט צבאיים ומסורת סמכותנית. היא מתאפיינת בפערי כוחות ובתלות בין עובדים למנהלים שלהם שמשפיעים על כמעט כל היבט בעבודתם ובקידומם. המערכת גם רווייה באווירה של תחרות והישגיות קלינית, אקדמית וכלכלית, ובמקרים רבים מתאפיינת גם בעבודה תחת תנאים קיצוניים של מתח, עומס ולחץ. התנאים האלה משפיעים על כולם, אבל הרופאים המתמחים, שהם הדרגה הזוטרה ביותר בשרשרת, פגיעים במיוחד.

"הדבר שהכי קשה לי בהתמחות הוא היחס מצד הבכירים", אומרת גלית, שנמצאת בשנה השלישית להתמחות. "בהרבה מקומות הם מתייחסים לא יפה. בתחילת ההתמחות הייתי בהלם מזה, וכיום זאת המציאות שלי. היקף העבודה שמטילים עליך כביכול כדי לחשל אותך הוא אדיר. לפעמים זה נעשה כדי להעניש. כל אחד עובד בדרך אחרת ובקצב קצת אחר, ובמקום להבין את זה — חושבים שאת חלשה ומעמיסים עליך כדי ללמד אותך להתמודד. יש תפישה מעוותת שבשביל לבנות אותך צריך קודם לרסק אותך לרסיסים. זאת השיטה שלהם לחנך, וזה נעשה כביכול לטובתי".

כמו כל המתמחים שעמם שוחחנו, גלית אומרת כי "הסיכוי להתלונן על זה הוא אפסי. אם אתלונן לא יקרה כלום, או שמצבי יורע עוד יותר. אין שום סיכוי שאי־פעם אתלונן, וכולם יודעים שזה ככה".

למה מתמחות ומתמחים מסוגלים להתלונן על הטרדה מינית אבל לא על התעמרות?

גלית: "כי אנחנו חיים בדור שבו פגיעה מינית היא דבר מובהק וברור והתעמרות עדיין לא. אין לי למי להתלונן ואין חוקים וכללים ברורים בעניין. זה אפילו לא אפור — זה לבן. הם חושבים שהם עושים את זה לטובתי, אבל אותי זה משתק וגורם לי להיאטם. אתמול, למשל, הגיע למחלקה מטופל אחרי ניתוח גדול, והבכירה שהיתה אחראית עלי ניסתה לעשות לי טיצ'ינג (הדרכה; ר"ל). המטופל היה במצב יציב ונשארנו בחדר היא, אני ואחות — והיא התחילה לשאול שאלות במטרה ללמד אותי. אבל אני יחסית חדשה במחלקה ולא ידעתי מה לענות לה, אז היא התחילה לצעוק עלי: 'אני עושה את זה בשבילך! תחשבי'. ניסיתי לחשוב בהיגיון, אבל אחרי כל דבר שאמרתי היא התעצבנה עוד יותר וצעקה שהיא מנסה לעשות טיצ'ינג ולא יוצא כלום. התנהגות כזאת רק אוטמת אותי ולא מאפשרת למידה. זה לא היה מקרה קיצוני. ככה הדברים מתנהלים".

"הרופאים והרופאות הצעירים פגיעים במיוחד להתעמרות בגלל התלות שלהם בבכירים וההשפעה שלהם על השם המקצועי שלהם", אומר עו"ד דור לסקר, מנהל השטח של ארגון המתמחים מרשם. "אחרי שסיימת התמחות ואתה רופא בכיר, אתה יכול לעבור למקום עבודה אחר ולהמשיך הלאה, אבל לעבור התמחות זה לא פשוט: עזיבת התמחות באמצע היא סוג של כתם, ובמקום העבודה הבא יבררו למה עזבת. נניח שאני מתמחה במחלקת עיניים. אם אעזוב את המחלקה שלי וארצה לעבור למחלקת עיניים אחרת, מנהל המחלקה ירים טלפון למנהלת הקודמת, כי הם מכירים זה את זו. השנתיים הראשונות של ההתמחות הן תקופת ניסיון, כלומר למתמחים אין קביעות ואפשר לפטר אותם בכל רגע. בשנתיים האלה הם אפילו פגיעים יותר".

"הגופה שלי מוטלת על הרצפה, ומי שיכול בועט בה"

בכל השיחות שקיימנו עם רופאים, רופאות, מומחים ואנשי איגודים מקצועיים עלתה באופן חזק התחושה שמי שעובר התעמרות במערכת הבריאות יתקשה להתלונן על כך, מחשש לפגיעה נוספת במעמדו המקצועי והאישי. עו"ד לסקר מספר כי אף שהארגון מעוניין ללוות מתמחים שסובלים המתעמרות או מפגיעות אחרות, מדובר במשימה קשה: "במרבית המקרים המתמחים לא רוצים לפוצץ את זה. הם מתקשרים, כועסים ופגועים, ואנחנו אומרים להם — בואו נדבר על אפשרויות פעולה. שם הם משתתקים. האופציה הכי טובה למתמחה היא לעזוב את המחלקה או את ההתמחות ולא להישאר להתמודד עם זה. לעמוד מול המנהל ולהתמודד עם ההשלכות על העתיד שלו — זה מכשול כמעט בלתי עביר".

הסיפור של דפנה היה קיצוני מספיק כדי שהיא תיפלט בסופו של דבר מהמחלקה שבה התחילה התמחות. "הגעתי כמתמחה למחלקת ילדים בבית חולים שרציתי להתקבל אליו", היא מספרת. "היתה לי התחלה מוצלחת, הייתי מלאת מוטיווציה ורצון להוכיח את עצמי. מההתחלה נתפשתי כמתמחה חזקה, ונבחרתי לעבוד בטיפול נמרץ ילדים. אבל הגעתי לשם עם הכשרה מצומצמת ברפואת ילדים, ובדיעבד לא הייתי מספיק מוכנה. נוצרה תחושה שאני לא מספקת את הסחורה. בנוסף, דיווחתי על כל מיני כשלים שראיתי, וגיליתי שלא אוהבים את זה, אלא שמצפים ממני לעשות את העבודה שלי ולשמור על הראש למטה — וקשה לי לעשות את זה. פה התחילה ההתעמרות".

בשלב הזה התחילו לדבריה "להיווצר שמועות שאני לא טובה, ואז התחילו ישיבות רבות משתתפים של יחסינו לאן. כל הבכירים היו יושבים מולי ומסבירים לי מה לא בסדר איתי, אבל לא נתנו לי שום דוגמה קונקרטית לטעות רפואית שעשיתי או פגיעה בחולה, ולא נתנו לי הזדמנות להשתפר. חלק מהישיבות נעשו אחרי תורנות, כשבאתי גמורה אחרי שלא ישנתי 26 שעות. באחד המקרים נשברתי והתחלתי לבכות שאני לא עומדת בזה יותר. הרגשתי רע עם זה, והלכתי להתנצל בפני הרופאה הבכירה על כך שהתפרקתי מולם. היא אמרה לי בתגובה: 'ממש הגעלת אותי. הייתי צריכה לקחת תרופות לבחילה אחרי שראיתי אותך בוכה'".

עו"ד דור לסקרצילום: עמית ארטמן
פרופ' שרון טוקר צילום: עופר וקנין

בהמשך היא ספגה סוג של נידוי חברתי. "הייתי שעירה לעזאזל. היו דיבורים מאחורי הגב שלי, לא נתנו לי תורנויות מיון, היו שואלים מתמחים אחרים ואחיות איך אני. לאט לאט החבל הלך והתהדק סביבי. זה היה סוג של גזלייטינג (התעללות נפשית שכוללת שימוש במניפולציות הגורמות לקורבן לפקפק בתפישת המציאות שלו; ר"ל): לא משנה מה את עושה — את גרועה".

באחד המקרים, מספרת דפנה, "אחת המנהלות במערך אמרה לי שיש לי (הפרעת קשב וריכוז), כי אני לא מאורגנת ולא מציגה טוב את המטופלים, ושאני צריכה לקחת ריטלין. לא הייתי מוכנה לקחת תרופה על סמך האבחון שלה, אז הלכתי למבחן של הפרעות קשב וריכוז למבוגרים והתוצאה היתה שאני לא צריכה ריטלין. פניתי לפסיכיאטר שאמר לי: אין לך כלום, אבל אני ממליץ לך לעזוב את מקום העבודה הזה, כי זאת שערורייה. גם אחות ותיקה במחלקה אמרה לי: 'אם לא תעזבי, בסופו של דבר הם יפילו עליך מקרה בעייתי, ואת תאבדי את הרישיון שלך".

בסופו של דבר דפנה אכן עברה לבית חולים אחר, ושם סיימה את ההתמחות. "לקח לי זמן רב עד שהרמתי את הראש וחזרתי ליכולות שלי", היא מספרת. "במהלך התקופה הזאת נכנסתי לדיכאון, עליתי המון במשקל, הזנחתי את עצמי, נזקקתי לטיפול פסיכולוגי. במשך חצי שנה הסבירו לי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר. הרגשתי שהגופה שלי מוטלת על הרצפה, וכל מי שיכול לבעוט בה עושה את זה. כשהגעתי לבית החולים החדש פחדתי לדבר. מנהל המחלקה אמר לי שהוא בכיר הרבה זמן, ובחיים מתמחה לא הסתכל עליו בכזה פחד. הוא לקח אותי כפרויקט שיקום.

"בבית החולים החדש למדתי להכיר ביכולות שלי מחדש. אני עושה דברים מצוין ויש לי חוש אבחנתי טוב. אבל גם למדתי שיעור עצוב: להתאים את ההתנהגות שלי למערכת, לא לחשוב בצורה יותר מדי עצמאית, לא למתוח ביקורת ולא להעיר לבכירים גם כשאני רואה שדברים לא מתבצעים כמו שצריך. אני חושבת שכמעט בכל בית חולים בן אדם כמוני, שיש לו אופי שקצת לא מתיישר עם המערכת, חוטף".

"צריכה להיות אפס סובלנות"

עד כמה נפוצה תופעת ההתעמרות במערכת הבריאות? בישראל נערכו מעט מחקרים בנושא. פריצת דרך ראשונה נעשתה ב–2018, כאשר משרד הבריאות ערך בראשונה סקר על שחיקה בקרב עובדי מערכת הבריאות, שמתוכם 7,317 רופאים ורופאות. בסקר הוקדשה שאלה ספציפית לנושא התעמרות מצד הממונים. 9% מהרופאים והרופאות, כמעט 1 מכל 10, דיווחו על התעמרות מצד הממונים "תמיד או לעתים קרובות" — מעט יותר מממוצע של 8% בכלל המגזרים ברפואה.

בסקר נשאלו המשתתפים עד כמה הם מזדהים עם האמירה "אני חש/ה שהממונים עלי מתעמרים בי או משתמשים בכוחם לרעה כלפיי". 8.3% מהרופאים הבכירים השיבו כי מתעמרים בהם תמיד או לעתים קרובות. בקרב המתמחים שיעור המדווחים על התעמרות תמיד או לעתים קרובות היה 13.2% — יותר מאחד מכל 8 מתמחים. אבל כשמסתכלים על מי שהשיבו כי הם סובלים מהתעמרות "לפעמים" — המספרים גדולים בהרבה: 14.1% מהרופאים הבכירים ו–14.3% מהמתמחים השיבו כך.

"האם היינו מקבלים בשוויון נפש היקף גדול כזה של נשים וגברים שמדווחים כי הם סובלים מהטרדות מיניות לפעמים או אפילו לעתים רחוקות? התשובה כמובן שלילית", אומרת פרופ' שרון טוקר, ראש ההתמחות במערכות בריאות בפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל אביב, מיוזמות הסקר. "הדבר מדגים את הפיגור שבו נמצא נושא ההתעמרות במקומות עבודה לעומת תופעות אחרות. הטרדה מינית נהפכה למשהו ברור שיש לגביו חקיקה ואכיפה, ואם הייתי מספרת לך ש–25% אומרים שהוטרדו מינית לעתים רחוקות — לא היית עוברת על כך הלאה. יש לנו אפס סובלנות להטרדה מינית. השאיפה שלנו היא להגדיר בצורה ברורה מהי התעמרות, וברגע שהגדרנו — צריכה להיות לזה אפס סובלנות".

בשורה התחתונה, 27.5% מהמתמחים דיווחו על התעמרות תמיד, לפעמים או לעתים קרובות — יותר מרבע מכלל המתמחים ברפואה בישראל, ועוד כ-30% דיווחו כי הם חווים התעמרות לעתים רחוקות. מקרב הבכירים דיווחו על התעמרות קבועה 8.3% ועוד כ-40% דיווחו על התעמרות לפעמים או לעתים רחוקות. "כרגע אין חוק ולכן קשה להגדיר מה נחשב התעמרות, למשל מהם איומים על עובד ומה לא, ולכן מדברים על רצף ולא על הגדרה ברורה", מוסיפה פרופ' טוקר. "החשיבות הגדולה בקיומו של חוק היא שיש בו סעיפים שמגדירים מהי התעמרות. ברגע שהם קיימים אפשר להתווכח אם היתה או לא היתה התעמרות — אבל לפחות יודעים לאן לכוון. כל עוד אין חקיקה, אין לנו עוגן כזה. בדיון שבו נכחתי בכנסת היתה אחדות דעים שמעולם לא ראיתי בין כל חברי הכנסת, לא היה אחד שלא תמך. החקיקה הזאת תגרום לשינוי מהותי במקומות עבודה". טוקר אומרת שכבר היום, עוד לפני שהחוק עבר, בתי הדין מצטטים מההצעה ו"יש לא מעט פסיקות ברוח הצעת החוק".

ד"ר סיגל שפרן־תקוה, מרצה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, היא בין הבודדות שחקרו את התופעה במערכת הבריאות. לצורך ביצוע המחקר, שערכה עם יוליה לרמן ופרופ' אבי קלוגר, חולקו שאלונים הבודקים את מידת ההתעמרות וסוגיה ואת הקשר שלה לאקלים ההקשבה במחלקה ולרווחת איש הצוות. במחקר שלה מצאה שפרן־תקוה כי התנהגות פוגענית במחלקות יכולה להוביל לפגיעה פיזית, פגיעה בהרגלי השינה, בתזונה ובמצב הנפשי של עובדים. "ההתעמרות היא סל של התנהגויות: החל בדיבור מאחורי הגב, נידוי חברתי, צעקות ואיומים וכלה בהשפלה ליד הצוות או ליד המטופלים ובני המשפחה שלהם. התנהגות נפוצה אחרת היא פאסיב־אגרסיב: למשל כשאת מדברת ולא מקשיבים לך באופן מופגן, מבטים חדים, התעלמות. מצאנו גם שיש קשר ברור בין רמת הסטרס במחלקה ובתחום העיסוק לבין הסיכון להתעמרות: מחלקות שיש בהן רמת סטרס גבוהה יותר, כמו חדרי ניתוח, מועדות יותר להתנהגות פוגענית".

כמו רבים שעמם שוחחנו, גם שפרן־תקוה אומרת שההתעמרות פוגעת לא רק בעובדים עצמם אלא גם בצד שלישי — המטופלים. "אם אני מקבלת הוראה לבצע פעולה טיפולית מסוימת ורוצה לשאול את מי שנתן את ההוראה שאלה או לקבל הבהרה על הטיפול, אבל אני מפחדת ממנו כי הוא עלול לצעוק עלי או לזלזל בי — אולי אוותר על הפנייה ואבצע את ההוראה. בלילה, למשל, הסיכוי לטעויות גבוה יותר, כי תורנים עלולים לחשוש ולא להתקשר לרופאים בכירים בכוננות, ואחים חוששים לחשוש להתקשר לרופאות. כך שהתעמרות יכולה להשפיע על איכות הטיפול שהחולה מקבל, ולא רק על רווחתם של הרופאים".

פרופ' ציון חגיצילום: מגד גוזני
ד"ר סיגל שפרן-תקוהצילום: אוליבייה פיטוסי

חובה להתערב כשמבחינים בהתעמרות

לפני כמה שנים פנו שני רופאים בכירים ללשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית (הר"י), וסיפרו כי המנהל החדש שמונה למחלקה שבה הם עובדים שנים רבות מונע מהם לבצע ניתוחים. כתוצאה מכך, הרופאים הרגישו "מבוזים ומושפלים, ולמעשה נגרם נזק משמעותי ליכולתם המקצועית בחדר ניתוח, דבר הפוגע לא רק בהם אישית אלה גם בחולים עתידיים שבהם יכלו לטפל", נכתב בתיאור המקרה שמופיע באתר ההסתדרות הרפואית.

בעקבות המקרה התקיים דיון בלשכה לאתיקה של הר"י, ונוסח נייר עמדה למניעת התעמרות בין רופאים. "הנחלת הידע הרפואי היא חובה של הרופאים הנובעת משבועת הרופאים ובמסגרת זו חובת רופא מנהל היא הכשרת רופאים הכפופים לו, מתמחים ורופאים בכירים ולמידה מתמשכת מקולגות אשר התעמקו בתחומים מיוחדים", נכתב בו.

בנייר העמדה מצוין כי רופא מנהל חייב לדאוג שהרופא הכפוף לו יוכל לבצע את עבודתו בלי שייפגעו הכשרתו וכישוריו הרפואיים, ללא יצירת אווירה של הטלת אימה ותוך "דוגמה אישית, מוסרית ומקצועית". עוד נקבע בנייר העמדה כי לא רק שרופא יימנע בעצמו מלהצטרף להתנהלות מתעמרת — חלה עליו גם חובה להתערב כשהוא מבחין בהתנהגות כזאת: להעיר לגורם התעמר כי התנהגותו פסולה, "להשתדל לערב את הממונים" ולפנות ללשכה לאתיקה של הר"י, שמתחייבת מצדה "להתייחס לעניין בכובד ראש ולברר אותו לעומק". עוד מצהיר נייר העמדה על מחויבות של הארגון להעניק לרופא ולעמית התומך בו הגנה וסיוע למניעת המשך ההתעמרות.

אלא שבשטח, מודה יו"ר הר"י פרופ' ציון חגי, מעטים הרופאים שפונים לקבל סיוע. "רופא או רופאה שיפנו יקבלו מאתנו תמיכה וסיוע משפטי, כולל ממשרד עורכי דין מהמובילים בארץ", הוא אומר. לדבריו, במחלקה המשפטית של הר"י מטפלים גם בתלונות באופן אנונימי ומאחורי הקלעים, בלי שהמעסיק יזהה את הרופא שהתלונן, ובמועצה המדעית מתקבלות תלונות של מתמחים שלעתים מטופלות מול הנהלות בתי החולים והמחלקות בצורה אנונימית. עם זאת, לשאלתנו כמה רופאים ורופאות אכן משתמשים בשירות הזה הוא מודה כי מדובר ב"בודדים". לדבריו, "חלק מהרופאים שעוברים התעמרות מרימים ידיים מראש ויכול להיות שלא רוצים מאבק".

זו תוצאה עגומה. יש לכם עזרה להציע, אבל אנשים לא פונים. אולי אפשר לעשות יותר?

חגי: "היינו שמחים להתערב אם היו פונים אלינו. אנחנו רואים בהתעמרות דבר פסול, וכבר לפני חמש שנים החלטנו להגביר את המודעות לנושא והוצאנו נייר עמדה מיוחד. אני לא מכיר שום ארגון עובדים אחר שעשה דבר כזה".

מה יכול לשנות את המציאות הקשה של מערכת שהעובדים בה נתונים ליחס אגרסיבי ומתעמר שפוגע בבריאותם הנפשית והגופנית ואולי גם בטיפול שהם מעניקים? הצעד הראשון, העלאת מודעות לקיומה של התופעה, מתרחש ממש עכשיו עם סקר השחיקה, הדיונים בפייסבוק ושיח שמתחיל להתעורר בנושא. השלב הבא חייב להיות חקיקת החוק למניעת התעמרות בעבודה שייתן מסגרת חוקית ברורה לנושא ויוביל לקביעת נורמות חדשות.

לדברי טוקר, שינוי יגיע גם דרך טיפוח מיומנויות תקשורת וניהול טובות יותר במערכת. "ההכשרה ברפואה היא קלינית, ולרוב המנהלים במערכת אין הכשרה ניהולית מסודרת", אומרת טוקר. "פעמים רבות הם לומדים מהאופן שבו הכשירו אותם ולא תמיד זה לטובה. מתמחה הוא גם תלמיד וגם עובד, והמנחים צריכים להיות גם מורים שלו וגם מנהלים שלו. ברור שהם צריכים לתת לו משוב על עבודתו, ולפעמים זה משוב שלילי. זה איזון לא פשוט לתת משוב ועדיין לשמור עליך כעובדת. יש דרך לעשות את הדברים, למשל לא לתת משוב שלילי ליד אנשים אחרים — כי זאת כבר עלולה להיות השפלה".

אולי גם הזמנים המשתנים וחילופי הדורות במערכת יעשו את שלהם: "אני חושבת שהאקלים האלים הולך ומשתנה", אומרת גלית. "בקרב רופאים בכירים צעירים רואים הרבה פחות התנהגות כזאת. הם מפגינים יותר אמפתיה ונכונות ללמד בגישה אחרת, פניות וקשב. אני מאמינה שבעוד דור וחצי של רופאים ההתנהגות הזאת תיעלם". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker