טור אורח |

הדבר שהמדינה מפספסת בטיפול בתופעת האלימות בחברה הבדואית

עתידה של החברה הבדואית טמון בבני הנוער שלה, ואל הוואקום שמשאירה המדינה נכנסים גופיים פרטיים ואזרחיים. במקום להתמסר לסטריאוטיפ של "הבדואי המסוכן", יש להבין כי פשע ועוני נוצרים, בדיוק כמו עובש, היכן שקיימות הזנחה ומצוקה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית ספר של הפזורה הבדואית בנגב. רק 5,000 מסיימי תיכון בשנה

בשנה החולפת עלו לכותרות ידיעות על מקרי אלימות במגזר הערבי: רצח, גניבות ופשע, בפרט בציבור הבדואי. הידיעות שאינן שקריות לכשעצמן, מוגשות לצופה ולקורא ממוסגרות, באגביות, ללא כל קשר למצב הסוציו־אקונומי או כל הבנה של המורכבות בחברה הבדואית. ההצגה הסטטיסטית כמעט של פשע כגזירת גורל והצגה של האלימות כחלק מתרבות האיסלאם, תורמות לחיזוק הסטריאוטיפ ״הבדואי המסוכן״, ולחשדנות בחברה הכללית כלפי אוכלוסייה זו.המדינה משקיעה משאבים רבים לטיפול בתופעה, אך דבר אחד היא כנראה מפספסת — חינוך.

כדי להבין את תמונת המצב של החברה הבדואית, חשוב להכיר את הנתונים שמאחורי הידיעות: האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ-250 אלף נפש, וכמחציתה בני פחות מ־18, כל היישובים הבדואים נמצאים באשכול 1, שהוא הנמוך ביותר בדירוג הסוציואקונומי של מדינת ישראל. כמחצית מהשכירים מרוויחים פחות משכר המינימום, והשכר הממוצע של הבדואים באזור הנגב נמוך בכ-20% מהשכר הממוצע במדינת ישראל. כמו כן, כמחצית מהמשפחות הן משפחות מרובות ילדים.

מתוך אוכלוסייה זו, רק 5,000 בני נוער מסיימים בכל שנה את בית הספר התיכון, כשלצדם רבים שנפלטו מהמערכת בשלב מוקדם יותר. הנשירה, המצב הסוציו־אקונומי הנמוך ואלמנטים נוספים מובילים אותם לפשיעה עקב החלום על "התעשרות מהירה", ומכאן הדרך כבר מוכרת — תיקים פליליים במשטרה וכניסה למסלול חיים מפוקפק שקשה להילחץ ממנו. לכן אני טוען, ריכוז מירב המשאבים במלחמה בפשיעה הוא חשוב, אך זהו ניסיון לשים פלסטר על פצע שכבר הזדהם. כדי להביא לפתרון אמיתי לתופעה הכואבת הזו, על המדינה להשקיע הרבה יותר בחינוך. רק כך יהיה אפשר ליצור שינוי אמיתי.

מניסיוני הרב בשטח, עולה לא פעם תמונת מצב עגומה: העדר מסגרות שיקומיות לנוער ושיעור נשירה גבוה ממערכת החינוך. התוצאה היא גידול של 28% בעבירות על סדר ציבורי (קטטות והפרעות ברחובות ובמוסדות, איומים, שוחד), יחד עם מאות בני נוער שמבצעים עבירות תנועה וסמים בכל שנה. גם בני הנוער שבחרו בדרך הנורמטיבית מרגישים בלבול, תסכול, וחוסר כיוון בחיים עם סיום בית הספר התיכון. עיקר המצוקה שעומדת לפניהם היא רמה נמוכה בשפה העברית, שמהווה מחסום בהשתלבות בעבודה ובחברה הישראלית.  

אל תוך הוואקום שנפער, נכנסו ארגונים אזרחיים שפועלים לשיפור המצב בקרב האוכלוסייה הבדואית ומתרכזים בדור הצעיר. ארגונים אלו קוראים ללקיחת אחריות לעתיד טוב ובריא יותר — עתיד  שיאפשר חיים ראויים ושווים ועבודה משותפת לחברות הישראלית והבדואית. ההתמקדות באוכלוסייה הצעירה יותר היא שתקדם חזון של עתיד טוב יותר לנגב.

כבר עתה אפשר לראות בשטח פעולות משותפות שמקדמות את החזון הזה, בין אם בשילוב עשרות צעירים בדואים ויהודים בפיתוח יזמי של אפליקציות ובין אם  בשיתופי פעולה עם מפעלים טכנולוגיים מהגדולים באזור. כך לדוגמה רק לאחרונה, הושק עם אחד המפעלים הללו פרויקט צילום של בני נוער המתעד מוקדי דת כפי שהם נראים בעיניהם.

לבסוף, מה שכלל הציבור צריך להבין הוא שלא כל אדם שקוראים לו אחמד או איסמאיל הוא פושע, בדיוק כמו שלא כל אדם שקוראים לו משה או יצחק הוא אלים. אנו מוקיעים את הפושעים בתוך החברה הבדואית, נלחמים בתדמית השלילית מבפנים. פשע, אלימות ועוני הם לא גזירות גורל ולא נגזרת של מוצא, גזע או לאום. אלימות היא תוצר של נסיבות קשות. פשע ועוני אינם נוצרים בלי סיבה. הם נוצרים, בדיוק כמו עובש, היכן  שקיימות הזנחה ומצוקה.

השעון המעורר כבר צילצל מזמן לאלו שמאמינים שניתן לצעוד יחד אל עתיד טוב יותר עבור הנוער הבדואי והאוכלוסייה הבדואית, עבור הנגב וישראל כולה. קל להתמכר לחושך ולעצום עיניים. אך למרות שלפעמים קשה לחשוב על מציאות אחרת, אפשר לפחות לנסות ולהתחיל.

ג'מאל אלקרינאווי הוא מנכ"ל עמותת השחר החדש בנגב ועובד סוציאלי 

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker