טור אורח |

רוכשים השכלה: כך משרתת תעשיית מכירת העבודות האקדמיות את מדינת ישראל

אוניברסיטאות רוצות לגדול, מקומות עבודה רוצים להתגאות באקדמיזציה (וגם לאפשר העלאות שכר), המדינה מעלימה עין ומאסטרנטים רוצים פרנסה. ועכשיו, לך נסה לתת ציון נמוך לסמינריון של סטודנט

אודי לבל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלמה בראבא ב"הערת שוליים"
אודי לבל

קיומה של תעשיית מכירת העבודות האקדמיות, שתוארה בכתבתה של טלי חרותי־סובר, הוא אינטרס מובהק של המכללות, של האוניברסיטאות, של מוסדות המינהל הציבורי ושל ממשלות ישראל. אותם סטודנטים המתפרנסים מכך ממלאים תפקיד אסטרטגי בשירותם של כל אלו. יותר מכך, הודות להם שיטת הצמיחה מבוססת־הונאת־עבודות עובדת.

אוניברסיטאות ומכללות: בעבר הלחץ מצד מקבלי ההחלטות במכללות ואוניברסיטאות היה שהציונים שמרצים מעניקים ישקפו נאמנה את רמת התלמיד, ושלא תוענק נקודה אחת מעל הנדרש. היום הדבר הפוך: יורדים לחייו של מרצה שאצלו לא כולם עוברים. מי שעוברים, הם מי שיכולים להירשם לשנה נוספת כדי לסיים תואר ראשון ולהירשם לתואר השני. לעובדה כי ספק אם קראו אי פעם פסקה אקדמית אין סיבה לקלקל את החגיגה. 
מה יוצא מכך למוסד? לא רק שכר לימוד, אלא בעיקר יותר תלמידים. קרי  יותר תקנים. שזו הצדקה לגיוס עוד מרצים. ומתרגלים. וכיתות, ומעבדות. אז איך אומרים ללא מעט מרצים? אתה רוצה למנוע את האפשרות לקבל עבודה מאנשים שלמדו תואר ראשון, ושני, ושלישי, ויש להם כעת משפחות, ומשכנתאות, והלוואות, רק כי אתה מתעקש שמי שרכשו עבודה לא יעברו את הסמינריון? שיקום המרצה שלא מכיר את המסר הזה.

המינהל הציבורי: מנהליו מאוהבים בפירותיה של תופעת רכישת העבודות האקדמיות. מנהלים ציבוריים מתפארים באקדמיזציה המתרחשת תחת ניצוחם. הנה, הם אומרים, תחתינו יותר עובדים הפכו אקדמאים, והדבר מוצג כערובה ליעילות הארגון, אך למעשה סיום התואר הוא התנאי להעלאת שכר העובדים. במקום שהעובדים יקבלו את ההעלאה כתוצאה מוותק, מישהו עשה קומבינה עם מוסדות להשכלה גבוהה והכניס את התואר כתנאי הכרחי להמשך העסקה, בלי קשר לתרומת התואר לתפקוד העובד, ובלי קשר למסוגלות העובד לעמוד בדרישות התואר. לכן, לפי הגיון זה, למוסד האקדמי אין שום רצון לעמוד בין הסטודנט החדש לבין האפשרות לרכוש עבודה האקדמית. עצם העובדה שוועד העובדים בחר במוסד הזה ולא באחר – היא ההישג שיש לשמר. 

המדינה: ככל שיש יותר מחזיקי תארים, כן הדבר מלמד שבתקופת הממשלה נעשה משהו טוב. הממשלה סופרת כמות: זכאות לתואר. אך מה היחס למהות? קחו עשרים בוגרי.ות תואר ראשון במדעי החברה בהצטיינות ותנו להם מאמר בסיסי באנגלית. הודיעו  להם שתוך שעה נדון על העמדה המרכזית בו. המלצתי: שצוותי מד"א יחכו מחוץ לדלת. כל שר חינוך, ראש ממשלה, ראש עיר – כולם מתהדרים בכמות. הס מלדבר על המהות. לכמות עוזרת תעשיית העבודות הקנויות.

בסרט "שר המלחמה" (שכתב וביים אנדרו ניקול, 2005) סוחר הנשק יורי אורלוב (ניקולס קייג') מחמש כמעט כל מליציה אפריקאית באמצעי לחימה אמריקאיים. כשנתפס הוא אומר לסוכן ה- FBI שתיכף תגיע שיחת טלפון מדרג עז שתשחרר אותו. זה  קורה. וזה גם המסר של הסרט: המיתוס האמריקאי נשען על קרימינליים עלובים כמו אורלוב. הודות להם סוגדים בכל העולם לנשק אמריקאי, מייצרים עדויות לעליונות של נשק אמריקאי, מתבצעות הזמנות לנשק אמריקאי ואין אבטלה בשוק הנשק האמריקאי. 

אז עכשיו נשוב לדבר על תעשיית רכישת העבודות האקדמיות: מדובר בתעשייה שמתחזקת את האפשרות של מוסדות ההשכלה הגבוהה להתרחב; את האפשרות של ממשלות להשוויץ בכמות בוגרי התארים; מאפשרת לעוד אוכלוסיות במינהל הציבורי לזכות בתוספת שכר ולארגונים לקדם את ועדיהם ומקורביהם. והבדיחה הנוראית הזו מתאפשרת באמצעות אפיק פרנסה של מאסטרנטים, שאם ייתפסו לא תגיע שיחה מהבית הלבן ואיש לא יוקיע אותם על הזניית האקדמיה.

פרופ' אודי לבל הוא  מרצה בביה"ס לתקשורת, וחוקר במרכז בס"א, באוניברסיטת בר אילן

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker