חברי הסגל השקופים של האקדמיה

כל מי שעוסק בהשכלה גבוהה יודע כמה אקוטי להציב מול הסטודנטים מרצים שיהיו מודל לחיקוי. זה נכון תמיד, אבל במיוחד כשמדובר באוכלוסיות מודרות שמתקשות להאמין שיוכלו לפרוץ את חומות הבטון שביניהן נולדו

יובל אלבשן
יובל אלבשן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סטודנטים ערבים מפגינים באוניברסיטת תל אביב
סטודנטים ערבים מפגינים באוניברסיטת תל אביב. גיוון הסגל חשוב מאין כמוהוצילום: מוטי מילרוד

בניגוד לקלות ההכאה על חזה של אחרים, דרוש אומץ רב לפרסם מחקר על המוסד שבו אתה עובד. ואומץ, כך נראה, אינו חסר לשלושת חברי הסגל ממכללת ספיר שפירסמו באחרונה מחקר על הגיוון העדתי, הדתי והגיאוגרפי של סגל הפנים ושל תלמידיהם במכללה הדרומית והמצוינת הזו. תחת הכותרת "אקדמיה מגוונת" בדקו ד"ר סיגל נגר־רון, ד"ר מוטי גיגי וד"ר תמר רזי את 128 חברי סגל המכללה בעלי תקן וקביעות (להבדיל מכ–700 מורים מן החוץ שמלמדים לצדם).

חשיבות המחקר נובעת גם מהעובדה שכיום, עדיין קשה מאוד לקבל נתונים מהלמ"ס או ממוסדות ההשכלה הגבוהה השונים על נושאים אלה. בתואנות מתואנות שונות נדחות כל הבקשות למידע בנושא. מביכה במיוחד העובדה שמוסדות שמתהדרים בפתיחות ובחשיפת ידע, נוהגים בכל הקשור אליהם פנימה כאחרוני המסתגרים. הנהלת מכללת ספיר לא חרגה מכך כשסירבה לשתף פעולה, אולם גיגי, נגר־רון ורזי לא התעצלו ובדקו בעצמם מאין הגיעו אותם חברי סגל פנים ותלמידיהם.

התוצאות לא יפתיעו את כל מי שמסתובב בקמפוסים: כ–70% מחברי הסגל הם אשכנזים; 19% מזרחים ו–2% ערבים. מבחינת מיקום גיאוגרפי — 70% מחברי הסגל מגיעים מהמרכז ומירושלים, ו–27% בלבד מגיעים מהדרום. בקרב הסטודנטים, אגב, המצב כמעט הפוך: יותר ממחצית הסטודנטים מגיעים מהדרום, ו–41% בלבד מגיעים מהמרכז.

אלא שכשבודקים את מה שנתפש כחוגים היוקרתיים, בהם משפטים וקולנוע, מגלים שמרבית התלמידים אכן מגיעים מהמרכז. לדברי גיגי, מדובר בתלמידים שלא יכלו להתקבל לאוניברסיטה במרכז, אבל ציוני הפסיכומטרי והבגרות המשוקללים שלהם עדיין טובים בהרבה מהממוצעים בפריפריה. לדבריו, בחוגים האלה "הפריפריה של המרכז" משתלטת על "המרכז של הפריפריה" — כך שבחוגים הללו אין מדובר במכללה "דרומית" שמעצימה את תושבי אזורה, אלא במכללה ששוכנת בדרום אבל מעצימה את תושבי המרכז שהיו רחוקים מרחק נגיעה מקבלה לאקדמיות באזוריהם.

קשה להפחית בערכו ובחשיבותו של המחקר. כל מי שעוסק בהשכלה גבוהה יודע כמה אקוטי להציב מול הסטודנטים חברי סגל שיהיו מודל לחיקוי לתלמידיהם. זה נכון תמיד, אבל במיוחד כשמדובר באוכלוסיות מודרות שמתקשות להאמין שיוכלו לפרוץ את חומות הבטון שביניהן נולדו. כשהללו רואים על הפודיום חבר סגל ש"דומה" להם, קל להם יותר להאמין שגם הם יכולים, שהדבר אפשרי. נוסף על כך, הרקע שממנו מגיעים החוקרים משפיע לא רק על מושאי מחקריהם, אלא גם על הפרשנות שהם נותנים לתוצאות מחקריהם.

למרות מושכלות יסוד אלה, פרסום המחקר עורר סערה ברשתות האקדמיה. התגובות הצפויות ("איך אתם יודעים מיהו מזרחי?") התחלפו עם קבלת תשובות החוקרים לשאלות בנוסח "למה זה בכלל חשוב?" ולתגובות אוטומטיות כמו "הקריטריון היחידי שצריך להכתיב קבלה לסגל היא מצוינות אקדמית" — כמו היתה המצוינות מושג נטול פניות לחלוטין, וכאילו השאיפה לגיוון סותרת אותו. ספרו זאת לנשים המעולות שקידמו את האקדמיה בעשורים האחרונים, אחרי שנים שבהן הודרו מממנה בשם אותם טיעונים עצמם.

כדקאן שעמל בשנים האחרונות על גיוון הסגל שלנו, קל לי להעיד שהמחקר רק התעשר מהגיוון ברקע החוקרים שלנו. יתרה מכך, הניסיון לימדני שכשמשקללים באיזון המחקרי ה"טהור" את הדרך שנעשתה על ידי החוקרים — ולא רק את הפרסומים שבסופה — מקבלים מנבא טוב יותר להצלחה אקדמית. הרי מי שהצליחה לפרסם מחקרים אף שבו בזמן עבדה וגידלה ילדים, ובלא הטרמפולינות שברשותם של חוקרים פריבילגיים, תשגשג יותר כשתקבל את התנאים הנוחים למחקר כחברת סגל פנים.

אבל כל זה יבוא רק אחרי שתהיה מודעות לעצם הבעיה המבנית באקדמיה; וזה יקרה אחרי שעצימת העיניים תיפסק, המוסדות יחשפו את הנתונים הללו ופרסום וחשיפה של מחקרים חשובים כאלה לא תחייב אומץ כה רב מצד עורכיהם.

פרופ' אלבשן הוא דקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker