נכון, מרמים בבחינות המיצ"ב — אבל אי אפשר בלעדיהן - חינוך - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נכון, מרמים בבחינות המיצ"ב — אבל אי אפשר בלעדיהן

במקום להאשים את המבחנים, הגיע הזמן להסתכל להם עמוק בעיניים ■ לוח השעונים של החינוך מהבהב, ואם נכבה אותו לא נפתור את הבעיה

6תגובות
תלמין נבחן
ניר קידר

"זה לא יעבוד בישראל", אמר לי חבר שחזר מחו"ל, "כי אצלנו כולם רמאים". הוא סיפר לי ששם בסופר אין קופאית וגם אין שומר, כל אחד שוקל וסורק את המוצרים של עצמו, משלם והולך. נזכרתי בשיחה הזאת באחרונה לאחר שהתפרסם שבמבחני המיצ"ב האחרונים היו בתי ספר בישראל ש"מתחו" את הכללים לטובתם — תלמידים רבים סווגו כבעלי צרכים מיוחדים וקיבלו הקלות או פטור מהמבחן.

התגובה שלי היתה זעזוע עמוק. הרי איך ייתכן שאנשי חינוך אצלנו מעגלים פינות בצורה שכזאת? כיצד ניתן לצפות מהתלמידים להיות ישרים והגונים, כשהמבוגרים מראים להם בהתנהגותם דרך כל כך עקומה? להפתעתי, גיליתי שמומחים חשובים בשדה החינוך טוענים שמי שאשם זה בכלל המבחן. המבחן הוא שגורם לבתי הספר לסטות מדרך הישר.

הנושא כבר הגיע לבית המשפט העליון. המומחים כתבו חוות דעת מלומדת, לפיהן פרסום הנתונים יעודד תרמיות וירחיב פערים; והמידע ישרת הורים עשירים שיעתיקו את מקום מגוריהם בסמוך לבית ספר טוב. השופטים פסקו לטובת הדמוקרטיה — הם קבעו שהמידע שייך לציבור והנחו לפרסמו, תוך שהם מרימים גבה באשר לחוסר האמון של המערכת בסגל החינוך שלה.

אז איך המבחן יכול להיות אשם, ניסיתי לחשוב. האמת, מי לא צם בערב ומקפיד להישקל בבוקר כדי לצאת קצת רזה יותר? מי לא חושש מבדיקות דם ומפחד להסתכל כשהתוצאות מגיעות? כולנו זוכרים לאן הוביל המבט בראי את אמא של שלגיה. לכן, לפעמים באמת נראה שעדיף לא לדעת, פשוט להתעלם מהבעיות ולעצום עיניים.

זאת שעתם של שוללי המבחנים בחינוך. די לציונים; הם קוראים. הבעיה היא שבלי מדידה הציבור לא יסמוך על המורים. האמון שאנו נותנים במישהו לא יכול להיות אוטומטי — אמון כרוך במקצוענות, ומקצוענות תלויה במדידה. אם הרופא שלנו יקבע טיפול בלי בדיקה, או אם הטייס יכריז ברמקול שהוא מכבה את מערכות הניווט, כולנו נתייחס אליהם כחובבנים ונתפלל לנס.

במקום להאשים את המבחנים, הגיע הזמן להסתכל להם עמוק בעיניים. לוח השעונים של החינוך מהבהב, ואם נכבה אותו לא נפתור את הבעיה. המיצ"ב ומבחן הטימס (TIMSS) הבינלאומי מגלים שבכיתה ח' הפער במתמטיקה בין תלמידים ממשפחות עשירות ועניות בישראל הוא של יותר משתי שנות לימוד. לא ניתן לצפות ממורה ללמד בכיתה אחת ילדים שהפער ביניהם כזה. בכך צריך לטפל, ולא להסיט מבט.

בשביל להתמודד עם הפערים, חייבים להבין שכל ילד וילדה הם עולם ומלואו, ושהדרך היחידה לתת מענה לצרכים שלהם היא דווקא למדוד יותר. כמו שרופאים לא נותנים תרופה אחת לכל המחלקה, אלא מאבחנים כל מטופל ומעניקים לו טיפול אישי, כך גם המורים זקוקים לכלי אבחון אובייקטיביים, שיגלו היכן כל תלמיד ותלמידה נמצאים.

"בדיקת דם" חינוכית שכזו תסייע למורים לדעת עד כמה תלמידיהם מוכנים לשלב הלימודי הבא מבחינת ידע, הרגלי למידה ומסוגלות רגשית. "ווייז" חינוכי כזה יאפשר להם לבנות לכל תלמיד מפת ניווט, תוכנית למידה אישית המתאימה לו. הרי מה אנחנו מצפים מהמורים? שיחנכו את ילדינו על פי דרכם, שיאמינו בהם, שיציבו להם יעדים גבוהים ושייתנו להם יד וכתף.

ידע, יחס אישי ומדידה הם הבסיס שסביבו נבנים יחסים של אמון. אנחנו סומכים על המורים כי הם מכירים היטב את הנתיב שהילדים שלנו פוסעים בו. הם הובילו בו תלמידים רבים, הם יודעים לאן צריך להגיע ורואים את המכשולים בדרך. זאת דרך קשה והם זקוקים לשפה משותפת ולתמיכה הדדית. מי שמציע לקשור למורים, לתלמידים ולהורים מטפחת על העיניים, רק מכשיל אותם.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך וחבר ועד החינוך הלאומי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#