עם תקציב שנתי של 55 מיליארד שקל - איך הגענו למקום 40 בהישגי החינוך? - חינוך - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

עם תקציב שנתי של 55 מיליארד שקל - איך הגענו למקום 40 בהישגי החינוך?

בעשור וחצי האחרונים מערכת החינוך הכפילה את תקציבה, השני בגודלו רק לתקציב הביטחון, ועברה לא פחות מארבע רפורמות מבניות ענקיות - אך אין התקדמות משמעותית בהישגי התלמידים ■ האם הבעיה טמונה במחסור במשאבים או בניהול לקוי?

105תגובות
הפגנת מורים נגד מסקנות ועדת דוברת ב-2005
ליאור מזרחי

שנת הלימודים שנפתחה כסדרה השקיטה את הדיונים בנוגע לבעיותיה של מערכת החינוך הישראלית. סביר להניח שהדיונים האלה יתחדשו רק בעוד שנתיים, בעת שתוצאות המבחנים הבינלאומיים יפורסמו, יחשפו שוב את הדירוג הבינלאומי הנמוך של תלמידי ישראל ויחדדו את השאלות: לאן, לכל הרוחות, זורמים 55 מיליארד השקלים שאנחנו משקיעים במערכת החינוך מדי שנה, והאם הבעיה של מערכת החינוך הישראלית היא עדיין בעיית מחסור במשאבים או שמא מדובר בבעיית ניהול?

תקציב משרד החינוך, כ–55 מיליארד שקל בשנה, הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון. זהו תקציב ענקי, שגם צמח בקצב מסחרר: משרד החינוך גאה להציג כיצד תקציבו צמח ב–95% בשנים 2008–2017, וכיצד גם התקציב זינק באותן שנים ב–56% לתלמיד. ישראל היא המדינה הרביעית ב–OECD בגידול בתקציב החינוך שלה בעשור האחרון, וזו תוצאה של סדרת רפורמות ענקיות שבוצעו במערכת החינוך לאחר ההלם הגדול מכישלונם המתמשך של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים. ההלם הוליד את הקמתה של ועדה ציבורית, ועדת דוברת, שפירסמה דו"ח עב כרס על השינויים הניהוליים הנדרשים במערכת החינוך — דו"ח שהפך למצפן של מערכת החינוך מאז 2004.

בעקבות דו"ח דוברת, וגם בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג ב–2011, בוצעו שתי רפורמות שכר ענקיות למורים (אופק חדש בבתי הספר היסודיים ועוז לתמורה בתיכונים), נוספו ילדים בני 3–4 למערכת חינוך החינם, הוקטן מספר התלמידים בכיתות ונוספו גם צהרונים חינם. בעקבות כל אלה, ההוצאה של ישראל על מערכת החינוך שלה, כשיעור מהתוצר, מדורגת כיום במקום התשיעי בקרב המדינות המפותחות — הרחק מעל הממוצע ב–OECD. עם זאת, צריך לסייג שמאחר שישראל היא מדינה צעירה, עם תלמידים רבים, הדירוג הזה אינו מפתיע לטובה — הדירוגים הבינלאומיים מלמדים שבמונחי הוצאה לתלמיד, ישראל עדיין מדורגת בשליש התחתון של המדינות המפותחות.

התלמיד הישראלי מקבל מעט

לבזר את משרד החינוך

אין ספק שמאז דו"ח דוברת, מערכת החינוך הישראלית עברה מהפכה תקציבית ומבנית. אבל האם המהפכות האלה הביאו לתוצאות המיוחלות? בחלוף עשור וחצי, ישראל ממשיכה לדשדש באותו דירוג מאכזב במבחנים הבינלאומיים (מבחני פיז"ה): מקום 40, פחות או יותר, בכל המקצועות הנבדקים. ישראל היא אמנם אחת מהמדינות שרשמו את השיפור החד ביותר במבחן פיז"ה, אבל מאחר שגם מדינות אחרות השתפרו, המיקום היחסי של ישראל נותר נמוך — הרחק מתחת לממוצע ב–OECD. גרוע הרבה יותר הוא שהביצועים הירודים מתלווים לפערים עצומים — הגדולים ביותר בעולם. זהו הישג מפוקפק ביותר, במיוחד אם נזכור שהתלמידים החלשים באמת בישראל, החרדים, כלל אינם נבחנים בפיז"ה. בפועל, כלומר, מצבנו רע בהרבה מכפי שמשתקף בתוצאות המבחן.

התמונה העגומה המצטייירת, לפיכך, היא שהכפלנו את תקציב החינוך בתוך עשור, וביצענו לפחות ארבע רפורמות מבניות ענקיות, רק כדי להישאר עם אותם ביצועים ירודים שהיו לנו מלכתחילה. התמונה הזאת מחזקת מאוד את הטענה כי הבעיה של מערכת החינוך כבר אינה מחסור במשאבים — כאמור, לפי חלק מהמדדים, ישראל משקיעה כבר לא מעט בחינוך שלה, ולפי מדדים אחרים ההשקעה שלנו היא עדיין נמוכה — כי אם בעיה ניהולית. אין מקום להסתיר שמוקד הבעיה נמצא במי שמנהל את מערכת החינוך — משרד החינוך, שממשרדיו בירושלים מנסה לנהל מערכת של 2.2 מיליון תלמידים, 180 אלף מורים, 4,000 בתי ספר, וכמובן 55 מיליארד שקל. לא רק זאת, אלא שאת המערכת הענקית הזאת משרד החינוך מנהל על בסיס אותו מבנה היררכי שנקבע בו בשנות ה–50, ומאז שהוקם לא נעשה בו ככל הנראה אף שינוי ניהולי משמעותי, פרט לשינוי החשוב של יישום המלצת דוברת בהקמתה של הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה).

האם יכול להיות, בחלוף 70 שנה, ובשעה שמערכת החינוך מתמודדת עם אתגרים של המאה ה–21, שהגיע הזמן לשקול את המעמד והמבנה של משרד החינוך, ואולי להגיע למסקנה המתבקשת שמוטת השליטה של משרד החינוך היא ארוכה מדי, ונכון יהיה לבזר את ניהול מערכת החינוך?

זאת אינה שאלה חדשה. דו"ח ועדת דוברת, שפורסם ב–2004, נתפס תחילה ככישלון, לאחר שארגוני המורים הביאו לטרפודו. המורים כעסו על כך שלא שותפו בעבודת הוועדה, וגם לא ראו תוחלת במסקנותיה בשל האילוץ שהוטל על הוועדה לבצע רפורמה חינוכית מקיפה מבלי להגדיל את תקציב החינוך. ב–14 השנים שחלפו מאז שהדו"ח נדחה, ונקבר לכאורה במגירה, חלקים גדולים ממנו יושמו בפועל. צעד אחר צעד, מדינת ישראל מיישמת את המלצות דוברת, תוך שהיא מתקנת את שתי הטעויות שנעשו בדו"ח: המהלכים נעשים בשיתוף פעולה של ארגוני המורים, והם נעשים תוך הגדלה ניכרת של תקציב החינוך. רפורמות אופק חדש ועוז לתמורה, שהן כמובן שני הצעדים המבניים העיקריים שנולדו בדו"ח דוברת, הפכו מאז לעובדה מוגמרת בהסכמת המורים, ותקציב החינוך גדל בעקבותיהן כאמור בכ–95%.

ההישגים נמוכים

להפריד בין הביצוע לפיקוח

אף שבשנים הארוכות שחלפו מאז הפרסום שלו, קרנו של דו"ח דוברת רק עולה, והוא נהנה ממעמד של המסמך המכונן בנוגע לניהול מערכת החינוך, יש בכל זאת פרק אחד בדו"ח שמעולם לא נגעו בו, והוא מעולם לא יושם. זהו הפרק שנוגע לשינוי המבני הנדרש במערכת החינוך כדי לשפר את הניהול שלה, כלומר לבזר את סמכויותיו של משרד החינוך ולהעביר את ניהול מערכת החינוך לשלטון המקומי. בדו"ח דוברת דובר על הקמת מנהלות אזוריות שינהלו את בתי הספר במקום במשרד החינוך. דו"ח דוברת הציע להותיר בידי משרד החינוך את המדיניות, התקצוב והפיקוח: המשרד יקבע את מדיניות החינוך, יתקצב את מערכת החינוך, יקבע את תוכני הלימוד, יעניק רישיונות, יקבע את מדיניות ההכשרה וההסמכה של המורים, ויפקח על מי שמבצעים את המדיניות שלו. מי שיבצעו את המדיניות, וינהלו את בתי הספר, יהיו מנהלי חינוך אזוריים — ובפועל, השלטון המקומי בישראל, אם ישירות בידי הרשויות ואם בידי מנהלות משותפות למספר רשויות.

בהמלצה הזאת ביקשה ועדת דוברת להשיג שתי מטרות חשובות. האחת להפריד בין קביעת המדיניות והפיקוח ובין ביצוע המדיניות. המבנה המעוות שבו המשרד שקובע את המדיניות גם מבצע את המדיניות, וגם מפקח על ביצוע המדיניות על ידיו, הוא אמנם נפוץ במשרדי ממשלה נוספים (משרד הבריאות, למשל), אבל אין עוררין על כך שחלוקת הסמכויות הזאת אינה תקינה ואינה יעילה. נכון יהיה להשאיר למשרד החינוך את התפקידים הממלכתיים של קביעת מדיניות ופיקוח, ולהוריד לשטח את הניהול בפועל של בתי הספר.

המטרה השנייה היא להשיג אוטונומיה ויעילות בכך שהניהול של בתי הספר ייעשה בידי בתי הספר עצמם במידת האפשר, או בידי מנהלי חינוך שנמצאים בשלטון המקומי, ולכן קרובים מאוד לצרכים ולמצוקות של בתי הספר. קשה עד בלתי־אפשרי להיות קשוב מירושלים לצרכים של בתי ספר ברהט, בתל אביב ובמגדל העמק בו זמנית.

רק שההמלצה הזאת של ועדת דוברת, שמקפלת בתוכה את השאלה לגבי המבנה הניהולי היסודי של מערכת החינוך בישראל, לא רק שלא יושמה — אלא גם מעולם לא נשקלה ברצינות. למשרד החינוך היה קל לטאטא את ההמלצה, שכמובן איימה על כוחו ועל סמכויותיו, אל מתחת לשטיח, והמדינה מעולם לא טרחה להתעמת עם משרד החינוך בנוגע לניהול מערכת החינוך על ידו. להפך — בעשור וחצי שחלפו מאז, המדינה המטירה על המשרד עוד ועוד תקציבים וסמכויות. רק שבחלוף השנים, ועם הצטברות סימני השאלה לגבי ההצלחה של הרפורמות הענקיות ותוספת המשאבים, הגיע הזמן לדון לעומק בשאלה הזאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#