בית הספר הדו־לשוני: שתי שפות, שתי תרבויות ושתי מורות בכל שיעור - חינוך - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בית הספר הדו־לשוני: שתי שפות, שתי תרבויות ושתי מורות בכל שיעור

לימודים בשתי שפות עוד מהגן, תקציב נמוך וללא מבחני קבלה — בית הספר הדו־לשוני בירושלים מדורג כאחד מבתי הספר הערכיים והמצטיינים בישראל ■ מנהליו מספרים על ההתמודדות עם פערי התרבויות ועל האווירה בתקופות של אירועים ביטחוניים: "אנחנו חממה, אבל אנחנו לא בועה"

4תגובות
תלמידים בבית הספר הדו-לשוני
אמיל סלמן

"נאדיה, נאדיה", שתי ילדות רצות לכיווננו ומתנפלות בחיבוקים על נאדיה כנאנה, מנהלת בית הספר היסודי יד ביד על שם מקס ריין. הן מתעלמות מאתנו, או אולי כלל לא מבחינות בנו, מתרפקות עליה וממשיכות לרוץ בחצר.

זה נראה מעט מוזר בתחילה, אבל לאורך הביקור ביד ביד, אנחנו מתרגלים למראה הזה, פשוט מפני שהוא חוזר על עצמו כל הזמן: ילדים ניגשים אל כנאנה, לפעמים סתם מחבקים וממשיכים הלאה, לפעמים מבקשים דבר מה. חלקם פונים אליה בעברית; היא עונה בערבית. "את מחבקת המון", אנחנו מעירים. "כן, ככה אני", היא צוחקת, אבל לא עושה מזה עניין.

בית ספר דו לשוני - דלג

אל ניהול בית הספר היסודי הדו־לשוני בירושלים, כנאנה הגיעה כמעט בטעות. היא ילידת נצרת, ועברה לירושלים לאחר שהתחתנה ושימשה מורה במזרח ירושלים. "לא פגשתי יהודים בבתי הספר שבהם לימדתי", היא אומרת. "כלומר היו יהודים סביבי, אבל לא היה בינינו מגע. כאילו היה בינינו קיר מזכוכית.

"אחד ההורים בשכונה זימן מפגש שעסק בהקמת בית ספר מעורב של יהודים וערבים, והגעתי עם בעלי כזוג הורים ששוקלים לרשום את ילדיהם לבית ספר כזה. באחרונה בעלי סיפר שאפילו הוא יצא מהמפגש בתחושה שזה בלתי־אפשרי — שהפערים בינינו לבין היהודים גדולים מכדי שזה יעבוד".

כאמא לא חששת לרשום את הילדים שלך לבית ספר כזה?

"בטח שהיה חשש, כמו בכל התחלה חדשה, כשאתה לא יודע למה לצפות. גם לא ידעתי הרבה על יהודים, אבל ידעתי שהמסגרות הקיימות, שבהן יש הפרדה בין יהודים לערבים, לא מתאימות לי, וגם חשתי ששיטת החינוך הערבית המסורתית לא התאימה לי, ושיש מקום לשיטה ליברלית יותר מבחינת החינוך. היה חשש, אבל גם המון התלהבות והמון אנרגיה".

12 שנים אחרי שבית הספר הוקם, כנאנה, ששימשה בו לפני כן כמורה, נהפכה למנהלת שלו. "הדרך שעשינו מההתחלה, כשההקמה של בית ספר כזה נשמעה כמו דבר שלא יכול לקרות, ארוכה מאוד. כשאני מראיינת מורות לקבלה לעבודה אני מרגישה שהן נפעמות מהמקום; והוא באמת יוצא דופן ומצליח להביא יחד שתי קבוצות שנמצאות בקונפליקט כואב. אנחנו לא מפחדים לדבר על השונות". במתחם בית הספר פועלים גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון — שכולם דו־לשוניים.

ראינו שאת מדברת בערבית גם אם התלמידים היהודים פונים אליך בערבית.

"אנחנו לא רוצים לטשטש את הזהות, אלא דווקא לחדד אותה. כל ילד לומד את השפה שלו ואת השפה של האחר כבר משלב הגן".

באיזו שפה לומדים מתמטיקה למשל?

"תלוי במורה ובשפת אמו".

נאדיה כנאנה, מנהלת בית הספר היסודי בבית הספר הדו־לשוני
אוליבייה פיטוסי

כלומר ייתכן שילד יהודי יידרש ללמוד מתמטיקה בערבית — ולהפך?

"כן. כשילדים נכנסים לפה מהגן ועד לחטיבת הביניים, הם כבר יודעים ערבים ועברית. בבית הספר היסודי, בכל כיתה יש שתי מורות — ערבייה ויהודייה. ועדיין, העברית היא השפה הדומיננטית, והשפה הערבית נלחמת על המקום שלה אצלנו".

למה?

"ילד ערבי יכול להגיע ולהתחיל לדבר עברית בתוך חודש, אבל לתלמידים יהודים זה לא יקרה בקלות. השפה השלטת מחוץ לבית הספר היא עברית. גם המורות הערביות יודעות עברית, אבל המורות היהודיות לא יודעות לדבר ערבית. אותו דבר קורה גם בקרב ההורים. אבל אנחנו שואפים להנחיל לתלמידים את השפה הערבית מתוך עיקרון של שוויון".

אלונה לינפילד, שעלתה השנה לכיתה ה', אומרת: "אני נהנית ללמוד פה. מרגישים כאן שיש לך חברים מהרבה מקומות וזה נותן הרגשה טובה. חברים שלא לומדים פה שואלים אותי אם אני יודעת ערבית ומבקשים ממני להגיד כמה מלים. בדרך כלל הם מופתעים ולפעמים אומרים שהם מקנאים בי. אני אוהבת ללמוד ערבית כי זה גורם לי להרגיש שאני נחשפת לשפה חדשה ולומדת כל יום משהו חדש".

חברתה ללימודים, מלכ עליאן, אומרת דברים דומים: "אני לומדת כאן עוד שפה, את העברית, וזה טוב ומחבר ביני לבין החברים היהודים שלי. יש לי חברים ערבים ויהודים ואני נפגשת איתם אחרי הלימודים".

מה אתם עושים עם ספרי הלימוד? בספרי הלימוד בעברית יש הרבה תכנים שמן הסתם פונים ליהודים, ולהפך. איך מיישרים קו?

"זו דילמה, כי מערכת החינוך בישראל פועלת בהפרדה מוחלטת, אז מה שנכתב ליהודים לא תמיד מתאים לערבים. השנה בחרנו ספר מסוים ללימודי עברית וכבר ביום הראשון שהתחלנו ללמוד ממנו התקשרה אלי אמא של אחד התלמידים ואמרה לי: 'אני חושבת שטעיתם וחילקתם ספר תנ"ך לילד שלי', ואז ראיתי שבאמת רוב הספר, שמיועד לכיתות ב', כלל טקסטים תנ"כיים או על חגים יהודיים, הכל סביב היהדות — והוא היה מיועד לבתי ספר ממלכתיים".

אז מה עשיתם?

"החלפנו את הספר. אבל לא תמיד אנחנו פועלים כך. פעם חשבנו שאפשר למחוק כל מיני משפטים שלא התאימו מספרי הלימוד, אבל אחר כך הגענו למסקנה שאין סיבה למחוק דברים כאלה, כי התלמידים ייתקלו בהם בהמשך. כעת אנחנו מביאים תכנים שלא בהכרח מתאימים לשיח ומעלים את המודעות שלהם לקריאה ביקורתית".

אז אתם מדברים עם הילדים בשני קולות?

"תראו, כשהבת שלי, שלמדה בבית הספר הזה בזמן שלימדתי פה, עשתה בגרות בהיסטוריה אמרתי לה שהיא לא יודעת מי יבדוק את המבחן, ובסוף היא כתבה מה שמצופה ממנה לכתוב. אנחנו מפתחים מודעות למציאות אצל התלמידים ולא מנסים לנתק אותם ממנה. אבל הם בהחלט לומדים להיות ביקורתיים".

מצד שני, בית הספר מפתח גם תוכניות לימוד ייחודיות, למשל את תוכנית הלימוד בהיסטוריה. "זו תוכנית הכוללת ריבוי נרטיבים", מסביר אריק ספורטה, מנהל התיכון בשבע השנים האחרונות. "הגשנו בקשה למשרד החינוך לקיים מבחן בגרות ייחודי בהיסטוריה ובספרות לפי תוכנית הלימודים שלנו, ולא לקיים את המבחן הרגיל".

אריק ספורטה, מנהל התיכון בבית הספר הדו־לשוני
אוליבייה פיטוסי

בתפקידו הקודם ניהל ספורטה את עמותת JVP בקהילה, הפעילה בתחום החינוך בשכונות חלשות בירושלים, והיה אחר ממקימיה.

"להרגשתנו, בנט יצא מהביקור פה נפעם"

האתגר בקיומו של בית ספר דו־לשוני מעורב כמובן אינו מתחיל או נגמר בבחירת ספרי הלימוד ובתוכניות הלימוד. כשהמציאות בחוץ סוערת, מבחינה מדינית או ביטחונית, הדברים משפיעים על התלמידים וגם על הצוות, ולא תמיד דווקא בכיוון הצפוי.

"באירועים ביטחוניים או במלחמות, בזמן שבחוץ הערבים והיהודים מתרחקים אחד מהשני כמו צדדים הפוכים של מגנט, פה בבית הספר חשוב לנו לא להיות בועה, ולתת למציאות להיכנס", אומר ספורטה. "אבל האירועים האלה דווקא גורמים לנו להבין שיש כוח גדול מאוד בלהיות יחד. למשל, אחרי מבצע צוק איתן בחופשת הקיץ, אחת התלמידות הערביות באה אלי ואמרה: 'סוף־סוף נגמר החופש הגדול, לא יכולתי כבר להיות בבית ורציתי להיות כאן אתכם ביחד'. אני חושב שדווקא באירועים קשים יש לתלמידים רצון להיות פה. מבחינתם, בית הספר הוא מקום שבו אפשר להגיד דברים שלא בהכרח שני הצדדים מסכימים עליהם".

ספורטה מוסיף כי "אחרי פיגוע הטרור בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים ב–2014, שבו נרצחו שישה אנשים, נכנסתי לאחת הכיתות ודיברתי אתם על מה שקרה. אחת התלמידות סירבה להשתמש במלה מחבל. הרגשתי שאני מתכווץ כולי בבטן — מה זאת אומרת? הוא מחבל, הוא רצח אנשים. שאלתי אותה למה קשה לה להגיד מחבל והיא ענתה שאף שהוא עשה מעשה קיצוני שהיא לא מסכימה אתו, קשה לה שתמיד רק לצד אחד קוראים מחבלים. זה שיח לא פשוט, גם לא לי, אבל חשוב שהוא יתקיים. יש הסכמה גורפת בקרב כל תלמידי בתי הספר נגד אלימות, אבל צריך להבין גם את הצד היהודי וגם את הצד הערבי, ולכן בית הספר מאפשר את השיח הזה".

לדבריו, "אנחנו חממה, אבל אנחנו לא בועה. הרעיון הוא להכניס את הנושאים האלה בצורה שבה אפשר לעבוד אתם. אנחנו מלמדים פה אזרחות ופוליטיקה מכיתה ד' ברמה של חמש יחידות מתוך הבנה שזה כלי לדבר על הדברים".

לדברי כנאנה, "אנחנו פותחים את השיח על פיגועים, מלחמות והפרת זכויות אדם. יש לנו מנגנון שמאפשר את זה כמו ליווי של הצוות ועבודה קהילתית עם המורים וההורים. אף מורה לא מגיע לכיתה ולילדים בלי לעבור הכשרה מתאימה לעסוק בדברים האלה".

תלמידי בית הספר חשופים לאלימות מפני שהם לומדים כאן?

ספורטה: "כן, היו מקרים שהיתה נגדם אלימות בגלל החולצה של בית הספר. באחד המקרים, אישה תקפה שלוש תלמידות כאן גם פיזית וגם ביריקות והשפלות. התגייסנו ללוות אותם ואישרנו להם להגיע עם חולצה חלקה בלי הסמל של המוסד".

מאיזה צד מגיע רוב הכעס כלפי בית הספר והתלמידים?

ספורטה: "רוב הכעס מגיע מהצד היהודי. גם כתובות נאצה ודברים כאלה באים בדרך כלל מהצד היהודי".

כנאנה: "זה קיים יותר בצד היהודי כי האוכלוסייה הערבית היא המיעוט המדוכא ולכן אין להם את התעוזה להגיד דברים כאלה בפומבי. יהודי יכול לכתוב 'מוות לערבים' בפייסבוק או בגרפיטי".

האירוע הטראומטי ביותר שחווה בית הספר אירע לפני שלוש שנים, אז הוצת על ידי פעילי ארגון הימין הקיצוני להב"ה ונגרם לו נזק רב ורוססו בו כתובות הסתה. "זה היה הלם. זה היה מבחינתנו סוף בית הספר", נזכרת כנאנה. "פחדנו שהוא הולך להיסגר. איזה הורה ירצה לשלוח את הילד שלו לבית ספר ששורפים אותו?

ההצתה בבית הספר יד ביד ב– 2014 על ידי פעילי ארגון הימין הקיצוני להב"ה. "רוב הכעס מגיע מהצד היהודי"
אמיל סלמן

"אחרי ההצתה הגענו לבית הספר והיינו בפנים עם כוחות הכיבוי, נציגי העירייה והמשטרה. היינו סגורים בפנים ולא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. ברגע שפתחו את השערים שטף אותנו נהר של אנשים מהקהילה, מהשכונה, הורים ותלמידים. זה היה מרגש מאוד ואז נפל לנו האסימון. החום והאהבה שקיבלנו הדהימו אותנו. יום למחרת כולם הגיעו לבית הספר והתגייסו לעזור. גם בתי ספר אחרים מהאזור — כולם באו לעזור. אז כבר היה לנו ברור שנצא מזה ונתחזק".

לדבריה, "בעקבות האירוע הזה גילינו את הכוחות שלנו עוד יותר. גילינו גם שיש לנו אחריות על מה שקורה מחוץ לבית ספר. מאז אנחנו יוצאים המון למקומות כדי לספר על בית הספר ועל המודל שלו".

יש פה ילדים ומורים שהם לא שמאלנים?

ספורטה: "אני חושב שכן. לא הרבה, אבל יש".

מה המוטיבציה שלהם?

ספורטה: "יש בבית הספר דברים שמושכים את כל האוכלוסייה, כמו הצלחה בלימודים, כיתות קטנות (בבית הספר הכיתות מונות עד 30 תלמידים), ושתי מחנכות בכיתה. לא רק האידיאולוגיה. בדרך כלל הקונפליקט בין ימנים לשמאלנים לא עוסק בערביי ישראל. פה אנחנו מדברים בבית הספר על קהילות שחיות בתוך ישראל ועל ניסיון לחיות יחד בצורה שוויונית".

אז הקונפליקט היהודי־פלסטיני לא נכנס פנימה.

ספורטה: "ברור שכן, אבל אני רוצה שוויון בחברה הישראלית ויש בה 20% ערבים".

חילופי שרי החינוך השפיעו על בית הספר?

כנאנה: "יש לנו שיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך והוא מפרגן מאוד ומאפשר. השר נפתלי בנט היה אצלנו בביקור לפני כמה חודשים".

מה הוא אמר על בית הספר?

"להרגשתנו, בנט יצא נפעם. אבל יש תמיד חשש שיום אחד ייכנס שר, וזה לא יתחבר לתפישת העולם שלו".

מה דעתך על האופן שבו מערכת החינוך מטפלת בנושא היהודי־ערבי?

"מחוץ לבית הספר הנושא הזה מופקר ולא מטופל. התקציב הנמוך ביותר במשרד החינוך מיועד לטיפול בגזענות, ולא מתעסקים בנושאים האלה. החזון שלי הוא שבכל אזור יהיה בית ספר כזה כאלטרנטיבה להורים, ובמקביל שכל בית ספר, גם אם הוא חד־לאומי, יעסוק בתכנים שאנחנו עוסקים בהם. כי הפתרון לבעיה הוא בתי הספר. דרך מערכות החינוך אפשר לשנות תפישה ואת המציאות במדינה. השאיפה שלי שגם בתי הספר הערבים יכניסו את התכנים בשיח היומיומי וגם היהודים — ללא קשר למפגש היומיומי בין האוכלוסיות".

דיברת על זה עם בנט?

כנאנה: "הוא שאל איך אתם רואים שניתן לטפל בתופעת הגזענות, ואנחנו צחקנו, כי זה הסימפטום לא הבעיה. הגזענות תיעלם מעצמה ברגע שיהיה מפגש בין הקבוצות, ברגע שיכירו, יתקרבו וידברו".

ספורטה: "נלסון מנדלה אמר שלא נולדים גזענים וצריך לחנך לאהבה".

"מציינים את החגים של שלוש הדתות"

בית הספר היסודי הוא ממלכתי, ומתבסס על תקציבים ממשרד החינוך — בתוספת תשלומי הורים גבוהים יחסית. בית הספר אמנם לא עורך מבחני קבלה, "אבל מפני שיש יותר מתעניינים בלימודים ממספר התלמידים שאפשר לקלוט, אנחנו מקבלים תלמידים בהגרלה, ויש גם רשימת המתנה. רוב התלמידים מתחילים ללמוד כאן בגיל הגן ויש כאלה שנכנסים בכיתה א'. אחר כך מצטרפים תלמידים בודדים".

כמה תלמידים ממתינים ברשימת ההמתנה?

כנאנה: "יש לנו שני גני ילדים ולשנת הלימודים הנוכחית קיבלנו 60 ילדים מתוך כ–130 שנרשמו — חצי מהם יהודים וחצי ערבים. אגב, יש יותר תלמידים ערבים ברשימת ההמתנה".

זה אומר שיהודים פחות רוצים להגיע.

"הם גם רוצים, אבל המבחר החינוכי עבור היהודים עצום, וגם מספר המשפחות החילוניות בעיר יורד, ולכן כל בתי הספר הממלכתיים בירושלים נלחמים על כל תלמיד. מצד שני, כל בתי הספר במזרח ירושלים לומדים לפי תוכנית הלימודים הפלסטינית, ולכן יש לנו ביקוש מצד הורים שמעוניינים שילדיהם ילמדו לפי תוכנית הלימודים הישראלית".

תלמידים בבית הספר הדו־לשוני יד ביד. "מלמדים אזרחות ופוליטיקה מכיתה ד' ברמה של 5 יחידות"
Dave Brown / Pears Foundation

ומה לגבי התיכון? מה הם תנאי הקבלה?

ספורטה: "אין. יש לנו מדיניות של אפס מיונים וסינונים וללא הנשרה, וגם שיעור הזכאות לבגרות גבוה — יותר מ–80%".

למרות היעדר המיונים והקושי המובנה שבקיום לימודים דו־לשוניים, בית הספר יד ביד מגיעים בשנים האחרונות להישגים יפים. התיכון דורג כאחד מבתי הספר הערכיים והמצטיינים בארץ בדירוג שפירסם באחרונה משרד החינוך.

ההישגים של בית הספר משמעותיים במיוחד לאור העובדה שהתקציב שמשרד החינוך מעביר לו נמוך יותר מאשר לבתי ספר אחרים בעיר. שיעור בעלי תעודת הבגרות המצטיינת, לפי הגדרת משרד החינוך (המבוססת על ממוצע ציונים גבוה ומספר יחידות לימוד גבוה, עם דגש על מתמטיקה ואנגלית), גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי — 31.5% מהתלמידים לעומת 7.5% בכל התיכונים בישראל, אחד משיעורי ההצטיינות בבגרות הגבוה בארץ.

גם השיעור הכללי של הזכאים לבגרות גבוה יחסית ומסתכם ב–87.5% לעומת 66% בכל הארץ, ולכ–69% מהתלמידים יש בגרות בחמש יחידות מתמטיקה, לעומת 33% בממוצע הארצי. כל זאת, כששיעור נשירת התלמידים בתיכון נמוך מהממוצע הארצי (1% לעומת 1.5%), וכך גם שיעור ההעתקות בבחינות הבגרות (0.5% בהשוואה ל–0.8%).

רמת בית הספר היסודי גבוהה גם היא, ובמבחן המיצ"ב האחרון, שנערך לתלמידי כיתות ה' ב–2015, ההישגים בו היו גבוהים בכל המדדים מהממוצע הארצי. הציון במתמטיקה היה גבוה במיוחד (604 לעומת 545 בממוצע הארצי). אף שלפי נתוני משרד החינוך קיימים פערים משמעותיים בהישגים בין תלמידים ערבים ליהודים, בבית הספר הדו־לשוני הפערים, לדברי כנאנה, פשוט לא קיימים.

"מעבר לדו־קיום, אנחנו קודם כל בית ספר", אומרת כנאנה. "יש לנו אחריות לתת לתלמידים את כל הכלים להצלחה לימודית ולמיצוי היכולות שלהם, ולכן אנחנו מובילים גם תוכנית למצטיינים וגם מענה לילדים עם אתגרים. אין לנו כיתות חינוך מיוחד, וילדים עם צרכים מיוחדים ולקויות למידה משולבים בכיתות הרגילות, כי התפישה שלנו היא שסובלנות היא לא רק בין יהודים לערבים, אלא כלפי כל החברה. אנחנו יודעים שכדי להיות משמעותיים אנחנו חייבים להציג הצלחה לימודית וערכית ולקדם את התלמידים לרמות גבוהות".

מה לגבי ההישגים של התלמידים הערבים?

כנאנה: "במבחני המיצ"ב, התלמידים הערבים שלנו מגיעים להישגים גבוהים יותר משל בתי הספר הערביים בארץ. כולם מורווחים מהמקום הזה".

ספורטה: "דווקא מבחינת ההישגים יש הישגיות ותחרותיות שמגיעה יותר מהאוכלוסייה הערבית. אמנם שיעורי הזכאות לבגרות שווים, אבל מבחינת הציונים — בקרב האוכלוסייה הערבית הציונים גבוהים יותר. חשוב להם להוכיח את עצמם, וזה מושך את כל התלמידים כלפי מעלה. במקביל להישגים הלימודיים שלהם, בוגרי בית הספר פעילים מאוד בחברה ובוחרים בעשייה. הם אקטיבים ומעורבים בקהילה".

רוב התלמידים בבית הספר היסודי (89%) דיווחו בשאלוני משרד החינוך כי בית הספר מקדם ערכי סבלנות כלפי האחר והשונה, ורובם (76%) הרגישו תחושה חיובית כלפי בית הספר. עם זאת, שיעור תלמידי התיכון שדיווחו כי בית הספר פועל לקדם ערכים של סבלנות כלפי האחר והשונה היה קרוב לממוצע הארצי (כ–70%), ושיעור האלימות היה גבוה יותר מהממוצע (18% לעומת 7%).

ספורטה אמר בתגובה כי לדעתו "משום שבית הספר הוא דו־לשוני ורב־תרבותי, אני מאמין שהתלמידים לא מתייחסים אחד לשני כשונים, וייתכן שזה מה שמסביר את התשובות".

בנוסף, לדבריו, ייתכן שמדובר בבעיות שנבעו מכך שהשאלונים של משרד החנוך הודפסו בעברית. על נתוני האלימות אמרו מנהלי בית הספר כי הם אינם משקפים את המציאות.

תגידו, מה אתם עושים עם כל החגים?

כנאנה: "יש פה ערבים ויהודים, ארמנים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, זה בית ספר רב־תרבותי אמיתי והוא נותן מקום לכולם. אנחנו כמובן מציינים את החגים של שלוש הדתות".

ואחרי זה נותרים ימי לימודים?

ספורטה: "בסך הכל אנחנו מנצלים אותו מספר של ימי חופש, אבל מציינים גם את החגים המוסלמיים והנוצריים. אנחנו עושים את זה עם התאמות בלוח השנה. למשל, מתחילים ללמוד יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים או מקצרים חופשים אחרים. יש מסר מאחורי זה. דמיינו שילד יהודי יהיה בבית בחופשה בחג מוסלמי, והשכנה תשאל למה, והוא יגיד שזה בגלל עיד אל־פיטר. יש משהו במסר הזה. זאת התייחסות שוויונית לכולם".

מה לגבי היבטים תרבותיים אחרים? נניח, גם פה מעירים על אורך המכנסיים?

כנאנה: "בטח שמעירים. אורך המכנס בבית הספר הוא דיון סוער וחזק יותר אפילו מהסיפור הפלסטיני הישראלי. יש פה שונות גדולה בין אנשי הצוות. אני דווקא בעמדת המיעוט בצוות שלי, כי העמדה שלי היא שלא צריך להתערב באורך המכנסיים".

והחברויות בין הילדים? הן חוצות לאומים?

כנאנה: "ברור. הם הולכים אחד לשני ונפגשים גם אחר הצהריים ויש גם קשרים בין הורים, כי יש פה קהילה תומכת מאוד ומעורבת".

ספורטה: "לבן שלי, שהוא תלמיד פה, יש חברים טובים מאוד שהם ערבים. אני לא אשכח שבאחד מערבי ימי העצמאות הם באו אלינו הביתה, ישבנו כולנו בסלון והם ראו יחד 'ארץ נהדרת'. בין היתר, היו שם מערכונים סטריאוטיפיים מאוד על ערבים. אני ואשתי התכווצנו מרוב מבוכה, והם צחקו. שאלתי אותם אם זה לא מפריע להם, והם השיבו שלא, שהם רגילים, וחוץ מזה, שזה ממש מצחיק".

אז מן הסתם יש גם זוגות מעורבים בתיכון?

ספורטה: "בין הילדים לא. יש הורים שהם זוגות מעורבים, והילדים שלהם לומדים פה, אבל בין הילדים אין".

קצת מוזר, לא?

ספורטה: "האמת שזה לא מוזר. אנחנו מתרשמים שהמפגש בין הערבים ליהודים דווקא מחדד את הזהות ומאפשר לכל אחד להיות שלם עם הזהות שלו, ולא מטשטש אותה".

"אין מצב שבו תלמיד לא ילמד בבית הספר בגלל כסף"

בית הספר יד ביד מתוקצב על ידי משרד החינוך, אך הוא מקבל מימון נוסף מתשלומי ההורים, שמגיעים עד כ–5,000 שקל בשנה בתיכון, ומתרומות פרטיות, שנאספות על ידי עמותת יד ביד, הפועלת לקידום החינוך הדו־לשוני בישראל, ומפעילה ותומכת בבית הספר.

התשלומים הנוספים נועדו לאפשר, בין השאר, מחנכת נוספת בכל בכיתה, מגיל הגן ועד כיתה י"ב, ולימודים עד 15:30. בסך הכל, רק 40% מתקציבו של בית הספר מגיעים ממשרד החינוך. תוספת המימון מאפשרת את תפעול בית הספר במתכונת הנוכחית, והיא גם קריטית מכיוון שהתקציב שמשרד החינוך מעביר לבית הספר נמוך יותר מאשר התקציב שהוא מעביר לבתי ספר אחרים בירושלים: 15.8 אלף שקל לכל תלמיד בבית הספר היסודי, לעומת 19.5 אלף שקל בממוצע לתלמידי היסודי בירושלים (עם זאת, התקציב גבוה מעט מהממוצע הארצי — 14.6 אלף שקל). גם בתיכון התקציבים שמעביר המשרד נמוכים: 19.7 אלף שקל לתלמיד, לעומת 27 אלף שקל בממוצע לתלמיד בתיכונים בירושלים (הממוצע הארצי הוא 23.2 אלף שקל).

התרומות מאפשרות חלוקת מלגות לתלמידים לפי מצבם הכלכלי. בעמותת יד ויד דיווחו כי 20% מתלמידי בתי בספר זכו במלגות שכר לימוד מלאות וכי הנחות נוספות ניתנות על ידי ועדת המלגות של משרד החינוך. "אין מצב שבו תלמיד התקבל לבית הספר ולא יתחיל ללמוד בו בגלל כסף. זה בכלל לא שיקול. נאפשר להם לקבל הנחה", אמרו מנהלי בית הספר.

עמותת יד ביד מפעילה את בית הספר והאחראית על פיתוח התכנים הפדגוגיים הייחודיים בו לצד חמישה בתי ספר נוספים בגליל, חיפה, יפו, בית ברל וכפר קרע. ברשת מדווחים כי בארבע השנים האחרונות יש גידול עקבי של כ–15% בשנה במספר התלמידים במוסדות הלימוד שלהם, וכרגע יש יותר מ–700 משפחות ברשימות המתנה לשנה הנוכחית.

העמותה מפתחת עם צוות המורים בבתי הספר תוכניות לימודים ייחודיות הנלמדות בהם, ומיועדות לבתי ספר שבהם לומדים תלמידים ערבים ויהודים. התוכניות מפותחות בפורום של המורים בבתי הספר יחד עם מדריכים ואנשי העמותה. למשל, בבית הספר הדו־לשוני קיימת תוכנית על מורשת ותרבות של כל דת שנלמדת ביחד על ידי כל התלמידים, אך השיעורים מועברים במקביל על ידי מורים יהודים, מוסלמים ונוצרים. תוכנית נוספת נקראת תוכנית זהות, המיועדת להעצמת הזהות של של כל קבוצת תלמידים ונלמדת בהדרגה מגיל הגן ועד לסיום התיכון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#