הורים תתעוררו |

"המוסדות היחידים בחברה שלנו שפועלים באופן דומה לבתי הספר הם בתי הסוהר"

לא רק הכיתות והמבנים של בתי הספר מיושנים, גם שיטות ההוראה, השיעורים, המבחנים, והחלוקה בין שכבות הלימוד אינם רלוונטיים לתלמידים במאה ה-21 - כך טוען אחד מחוקרי החינוך הבולטים בארה"ב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תלמידים בתיכון רמז פרדס כץ
תלמידים בתיכון רמז פרדס כץ צילום: תומר אפלבאום
ליאור דטל
ליאור דטל

פרופ׳ ריצ׳רד אלמור, אחד מחוקרי החינוך הבולטים בארה״ב, מקפיד לבקר פעם בשבוע בבתי ספר, להיכנס לכיתות ולצפות בשיעורים. לפני כמה שנים הוא חווה ביקור מדכא במיוחד באחד מבתי הספר בחוף המערבי של ארה״ב. לאחר הביקור, הוא תיאר כיתה של 36 תלמידים, יישובים בשורות בחדר חשוך וצופים בסרט ישן. השעה היתה 10:00 בבוקר, תלמידים אחדים ישנו, כמה מהם ניהלו שיחה ערה בנושא אחר מעל ראשו של המורה, שניסה באופן נואש לייצר דיון בכיתה, ורק בודדים ניסו לענות על שאלותיו. שאר התלמידים, כתב אלמור, ״בהו בשקט בחלל וחיכו לצלצול הפעמון״.

בכיתה אחרת, צפה אלמור ב–31 תלמידים, שקיבלו הסבר ארוך וטכני על האופן שבו הם צריכים לארגן את הקלסרים שלהם. ״נראה כי התלמידים נהנים מהשיעור הזה, וברור שהסיבה לכך נובעת מכך שהוא דחה את שאר המטלות שחיכו להם בהמשך היום״, כתב. אין שום דבר חריג בתיאור הזה, שיכול היה להתייחס גם לבתי הספר בישראל. ואולם דווקא בשל כך, הביקור ההוא דיכא את אלמור במיוחד.

״הלוואי שאלה היו דוגמאות יוצאות דופן, אבל הן לא", כתב. "קיוויתי שהמורים והמנהלים יתקוממו כמוני ממה שראו בכיתות, אבל הם לא. מבחינתם, הם לא ראו שום דבר חריג״.

אלמור, חוקר בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת הרווארד, הגיע השבוע לישראל וישתתף היום בכנס על תפישות מתקדמות בחינוך, שבו גם יציג הדמיה של שיעור. הכנס נערך ביוזמת רשת בתי הספר אמי״ת במתחם גוגיה ברעננה.

לטענת אלמור, מצבם של בתי הספר נהפך לבלתי נסבל. ״המוסדות היחידים בחברה שלנו שפועלים באופן דומה, באותה רמה של מיקוד ויעילות, הם בתי הסוהר. ילדינו מבזבזים את רוב ימיהם במוסדות טיפשיים ומדכאים מתקופת האבן. בתי הספר בארה״ב משמשים בעיקר מוסדות לשמירה על נערים. נראה שהם עוצבו רק כדי לשמור עליהם מחוץ לשוק העבודה ולהכין אותם לקבלת מרות ממבוגרים״.

את הטור שלו, בעקבות אותו ביקור, חתם בסדרה של שאלות: ״מה היה קורה אם היינו פשוט פותחים את הדלתות ונותנים לתלמידים ללכת? האם זה יהיה כל כך נורא? האם זה יכול להיות נורא יותר מהחוויות שהם חווים כרגע בבתי הספר? האם מבוגרים יתייחסו אחרת לצעירים, אם יפגשו את ילדיהם ברחובות ולא יכלאו אותם במוסדות? אולי זה מה שייאלץ אותנו להחליט איך סביבת לימודים הומנית ובריאה צריכה להראות״.

"בית הספר צריך להתאים לילדים"

אתה מוצא גם היבטים חיוביים במערכת החינוך הנוכחית?

אלמור: ״בתי ספר הם הגורם היחיד שמטפל בילדים במהלך היום. למדנו להסתמך על בתי הספר כאמצעי לשמירה על הילדים, כי זה נוח לנו. אנחנו יכולים לשנות את המצב הזה ולתת להורים למצוא דרכים אחרות לדאוג לילדים שלהם בלי להסתמך על בתי הספר, אבל לא בטוח שאנחנו רוצים לעשות את זה. אנחנו יכולים גם לדאוג לכך שבתי הספר יהיו מקומות מרגשים, שבהם תלמידים יגלו עניין בלימודים, והמורים בבתי הספר יגלו עניין בתלמידים וברווחה שלהם בלי קשר להישגים שלהם״.

אתה מרגיש שאנחנו קרובים לסיום תפקידם ההיסטורי של בתי הספר כספקי חינוך לציבור?

בתי ספרצילום: ניר כפרי

״אני חושב שזה התרחיש הסביר. כשתלמיד נכנס כיום לכיתה, הוא נכנס לעולם שהוא שונה באופן קיצוני מזה שהוא מכיר מחוץ לבית הספר. בתי הספר מתייחסים למהפכה הדיגיטלית כאילו היא לא קיימת. אני מניח שעכשיו, כשברור לכולם שבזכות המהפכה הדיגיטלית אפשר ללמוד גם מחוץ לבתי הספר ובאופן יעיל יותר, תהיה התנגשות בלתי נמנעת בין אופן הלימודים בבית הספר לבין הליך הלמידה החופשי בחברה הרחבה שמחוץ לכותלי בית הספר, והמשמעות של מוסדות החינוך תפחת.

"יגיע שלב שבו ההורים יתחילו לחפש אפשרויות אחרות עבור ילדיהם, מעבר לבתי הספר המסורתיים. אם בתי הספר לא יאמצו את השינויים שנדרשים מהם, אז הורים בעלי יכולת יתחילו להוציא את הילדים שלהם מבתי הספר ולהכניס אותם לסביבות שמתאימות יותר להתפתחות שלהם. כבר כיום יש הרבה אנשים שמפתחים סביבות כאלה, אבל רובם לא רוצים לעבוד בתוך בתי הספר, ואנחנו צריכים לחשוב על כך ברצינות.

"בתי הספר צריכים להפוך להיות מקומות מותאמים פיזית לילדים — מקומות שמזכירים יותר את העולם שמחוץ לבתי הספר. הגורם הכי משמעותי הוא הסביבה הלימודית. יש קשר בין סביבת לימודים טובה להתפתחות הפסיכולוגית והרגשית של התלמידים וליחס שלהם ללימודים".

"צריך להבין שיש
 שוני בין התלמידים"

בזמן שישראל, כמו מדינות רבות בעולם, משקיעה בעיקר באמצעים לשיפור איכות המורים, אלמור איבד אמון במבנה הנוכחי של בתי הספר. לדבריו, בתי הספר כיום פועלים בניגוד גמור לאופן שבו אדם אמור ללמוד ולהתפתח. לא רק שהמבנה עצמו מיושן, או שהכיתות לא מתאימות ללימודים במאה ה–21, אלא ששיטות ההוראה, השיעורים, שיטות המבחנים והערכת התלמידים והמורים, הסטנדרטים הזהים שבהם צריכים התלמידים לעמוד, אופן הכשרת התלמידים וגם החלוקה בין שכבות הלימוד — כולם מיושנים ולא רלוונטיים.

הוא מסביר שהוא מדמיין חזון רחב יותר ללמידה, שלא מתקיימת בתוך בתי הספר, אבל הוא עדיין מנסה לשפר את האופן שבו בתי הספר מתקיימים ולהפוך אותם לסביבות חדשניות ויצירתיות. אלמור דוגל בפיתוח סביבות למידה שיתמכו בהליך הלמידה, שבו תלמידים רוכשים מידע ומעבדים אותו לידע. עבודתו מתייחסת גם למחקר במדעי המוח, שלדעתו יש להתייחס אליו וליישם בכל הליכי עיצוב בתי הספר, תכנון הלימודים ושיטות ההוראה בהם.

אלמור אינו זונח את הכשרת המורים. הוא רואה בכך חשיבות גדולה, אך טוען כי חייבים לשנות את שיטות ההכשרה ולעדכן אותן למציאות במאה ה–21, כאמצעי לשינוי שיטות ההוראה.

״ב–20 השנים האחרונות העבודה שלי מתרכזת באיתור הגורמים שמעודדים למידה באיכות גבוהה, ובפיתוח סביבות בתוך בתי הספר שיאפשרו לתלמידים לנצל את כל היכולות האישיות ותחומי העניין שלהם", אומר אלמור.

"אנחנו מנסים ליצור סביבה שתומכת בחוויית למידה חזקה הרבה יותר מזו שקיימת כיום בבתי הספר. לצד זה, צריך להתמקד בהכשרת מורים שתתייחס להליכי הלמידה הייחודים של כל אחד מהתלמידים, מתוך הבנה שתלמידים שונים זה מזה באופן שבו הם לומדים. זה הכיוון שבו מתרכז המחקר הנוכחי במדעי המוח, שכל מורה חייב להיות מודע אליו".

איך אתה מיישם מחקר במדעי המוח בתוך בתי הספר?

בית ספר בירושליםצילום: אמיל סלמן

"אפשר לקחת המון מהמחקר העדכני במדעי המוח, ולשלב אותו בלימודים. למשל, איך אפשר לעדכן את יכולת ההוראה של המורים, כך שתתאים לכיתות מגוונות שבהם לומדים תלמידים עם יכולות שונות; ואיך נכון יותר לפנות לכל תלמיד, כי כיום ברור שכל תלמיד מגיב באופן שונה וברמת עיבוד שונה לתוכן, לנתונים ולנושאים שונים. יש כיום מחקרים על התהליך הרגשי של הלמידה, על התנאים שמשפיעים לטובה או לרעה על יכולת הלמידה, ועל ההבדלים שבהם אנשים שונים מעבדים מידע.

"הדבר שחייבים לעשות הוא לשלב את המידע שקיבלנו מהמחקר במדעי המוח בתוך תוכניות ההכשרה של המורים. כיום הליך ההכשרה לא מתייחס לממצאים רבים מהמחקר החדש בחינוך ובמדעי המוח, ואנחנו ממשיכים להשתמש בתוך בתי הספר ברעיונות ישנים מאוד, שנולדו במאה ה-18-19, ומשום מה עדיין קיימים בבתי הספר ובתוכניות ההכשרה של המורים״.

איך אתה מסביר את העובדה שבתי הספר כמעט לא השתנו מאז המאה ה–19, אף שהחברה השתנתה לחלוטין.

"אני נדהם מכך לחלוטין, זאת תעלומה מבחינתי. אני חושב שבתי הספר קיבלו הגנה מפני האתגרים הרבים שעמם החברה מתמודדת. מוסדות החינוך הם חלק מממסד עתיק וחזק, שהדרך היחידה שלו להחזיק במונופול על הלמידה היא רק על ידי המשכיות של מה שעשה בעבר. לדעתי, אנשים בתחום החינוך מחפשים יציבות, ולכן הם בחרו להיות בבתי הספר, שהם מקומות בטוחים וצפויים מאוד. הם לא מאתגרים אותך אינטלקטואלית, אבל הם מקורות תעסוקה יציבים מאוד״.

"שולחים לתלמידים מסרים שליליים"

אלמור מעיד כי ההתעניינות שלו בחינוך נבעה מניסיונו האישי כתלמיד בבית הספר היסודי. ״קראתי לאט, גמגמתי, הייתי ביישן ושונה״, הוא מעיד על עצמו. ״בית הספר היה עבורי מקום מפחיד ותובעני״. למרות זאת, הוא סיים את התיכון בהצטיינות, המשיך לקולג׳, ולפני שפיתח קריירה בהוראה, עבד בקונגרס בוושינגטון. ״אני זוכר שהרגשתי מרומה מהניסיון שלי בבית הספר. הבנתי כמה שטחי ומלאכותי היו הלימודים שלי בתיכון״, הוא כתב.

״כשהייתי בבית הספר היסודי, באמת התמודדתי עם קשיים, במיוחד בשנים הראשונות", הוא אומר. ״אני בטוח שהתקופה הזאת עיצבה את ההשקפה שלי על בתי הספר. הייתי תלמיד שונה, ואני חושב שבתי הספר לא ידעו איך להגיב לזה באותה תקופה.

״כיום אני חושב שרוב התלמידים נכשלים בגלל היעדר תמיכה של המבוגרים, ולא בגלל שהם לא חכמים, וזה מתסכל עבורם. קשה לשמור על מוטיבציה גבוהה כשכל הזמן אומרים לך שאתה לא טוב במשהו. אנחנו אולי לא שמים לב לזה, אבל אנחנו שולחים המון מסרים שליליים לתלמידים שמתמודדים עם קשיים במקום לעזור להם. הדוגמה הכי טובה היא מתמטיקה. כשתלמיד נאבק עם לימודי מתמטיקה, אז אנחנו אומרים לו שהוא ׳לא טיפוס מתמטי׳. במקום זה, אנחנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו מה יש באופן שבו אנחנו מלמדים מתמטיקה שגורם לו לקשיים״.

גם בישראל אנחנו מתמודדים עם יכולת נמוכה מאוד של התלמידים במתמטיקה ובמדעים.

"אז אולי גם אתם מאבדים המון תלמידים טובים, שפשוט לימדו אותם לחשוב שהם לא טובים, כשלמעשה האופן שבו לימדו אותם גרם להם לאבד עניין. אם לא ניצור הזדמנויות שיאפשרו לתלמידים למצוא עניין בתחומים שבהם הם מתקשים, נפסיד המון הון אנושי וכישרון. זה נכון שיש הרבה אנשים שהצליחו בחיים, אף שלא היו תלמידים טובים בבתי הספר, אבל זה כי המוטיבציה שלהם מבוססת על הרצון להוכיח שהביקורות השליליות שקיבלו שם לא נכונות, במקום שתנבע מהיתרונות שלהם. אז יש אנשים ששרדו את בתי הספר ונהפכו להיות מוצלחים, אבל איבדנו המון אנשים מוכשרים בדרך".

בית ספר באשדודצילום: אילן אסייג

בדרך כלל, כשמדברים על ״שורדים״, מתייחסים לאנשים ששרדו אסון או מלחמה - ולא בית ספר.

״גם בית ספר יכול להיות מקום קשה מאוד, אם אתה לא חלק מהבודדים שמצליחים במיוחד. אני מקפיד לבקר בבתי ספר ובכיתות, ורואה המון תלמידים שלא מקבלים שום דבר חוץ מפידבק שלילי. לצערי, זאת תבנית שחוזרת ברוב בתי הספר שבהם אני מבקר. אשתי ראיינה, כהכנה לספר שכתבה, קבוצה גדולה של אנשים שהצליחו בחיים למרות ניסיון שלילי בבתי הספר, והם חושבים שתקופת הלימודים שלהם היתה פשוט בזבוז של זמן, ושבסופו של דבר, היה עליהם להתגבר וללמוד איך ללמוד ללא העזרה של מבוגרים. אלה אנשים ששרדו את מערכת החינוך״.

"מדהים שההורים מסתפקים בבינוניות"

בתי הספר ממלאים בכלל את תפקידם, ומכינים את התלמידים לחיים בוגרים במאה ה–21 או להשתלבות בחברה ובתעסוקה?

"רוב בתי הספר לא עושים את זה, כי המורים מלמדים בדרך כלל בשיטה ארכאית, באותו אופן שבו לימדו אותם כשהם היו נערים. המורים מוסרים לתלמידים המון עובדות, והתלמידים אמורים לאחסן את המידע הזה עד למועד שבו יידרשו למסור אותו בחזרה בדיוק באותו אופן.

"ואולם אחת המיומנויות הכי נדרשות במאה ה–21 היא פתרון בעיות, והיא דורשת שימוש אקטיבי במידע ולא רק זיכרון, או עבודה בקבוצות שכמעט ולא מתאפשרת בבתי הספר, כי אנחנו עדיין חושבים על למידה כעל תהליך אישי. בדרך כלל כשהתלמידים מגיעים לשוק העבודה, הם מגלים יכולות נמוכות מאוד בעבודה משותפת בצוות, וצריכים ללמוד הרבה דברים מחדש״.

כתבת באחד מהמאמרים שלך על השימוש שבתי הספר עושים במחשבים, כאילו מדובר במחברות או חוברות עבודה דיגיטליות, או רק לצורך העתקה והדבקה של טקסטים, במקום כשלוחה לידע עמוק יותר. אבל בכיתות הלימוד בישראל כמעט ולא תמצא מחשבים.

״זה לא מתיישב עם המציאות. תראה את מקומות העבודה המודרניים, ואילו כישורים נדרשים מכוח העבודה בעתיד, במיוחד מהכישורים שנדרשים מההון האנושי בישראל. לא הגיוני שתוכל להתקבל לעבודה נורמלית אחרי הלימודים בלי הבנה ושליטה בטכנולוגיה. כיום רוב האנשים משיגים שליטה בטכנולוגיה לבד, וזאת עוד סיבה לכך שהלמידה מתרחקת מבתי הספר, שנתפשים כמקומות משעממים מאוד".

אנחנו משקיעים כיום את רוב המאמצים בהכשרת המורים, אבל אתה מצביע על כיוון אחר.

"חשוב להשקיע במורים. אם תנסו להמשיך ולנהל את מערכת החינוך שלכם על ידי למידה מסורתית בלבד, אז הכל תלוי בכמה תשקיעו במורים. תצטרכו להשקיע במורים רק כדי שבתי הספר ימשיכו לשרוד. אבל גם אם בתי הספר ישתנו ויתאימו את עצמם לעולם, אז המורים יהיו אלה שיצטרכו להוביל את השינוי. כיום אני מודאג מכך שאנחנו לא נותנים למורים את הידע כדי לבצע את המעבר הזה. המורים לא לוקחים חלק בשיחה".

תלמידה לקראת בגרות במטמתיקהצילום: אילן אסייג

אבל יש דברים שהמורים לא יכולים לשנות, כמו המבנה ההיררכי של בתי הספר.

"כשתלמיד מגיע לבית הספר, הוא צריך לרכוש גם כישורים חברתיים, ולא רק כישורי למידה, אבל בתי הספר תחרותיים ופוגעים בכישורים החברתיים של התלמידים. כשאתה מארגן את בתי הספר כארגונים שבהם ההישגים הם הכי משמעותיים, אתה צריך לארגן את התלמידים בקבוצות לימוד לפי התפישה שלך לגבי היכולת שלהם. ואז אתה שופט אותם מבלי להכיר בכישורים האחרים שלהם, או בכישורים החברתיים שלהם״.

המודל האידיאלי שאתה מתאר רחוק מאוד מהמצב בישראל ובארה״ב. בישראל, רוב כיתות הלימוד הן בשטח של 50 מ״ר, עם לוח אחד ועד 40 תלמידים שלומדים בהם בטורים ובשורות.

"המצב שאתה מתאר הוא מודל של בית ספר מהמאה ה–19. זה נראה כאילו המאה ה–20 לא התקיימה מעולם, ואני עדיין לא מדבר על המאה ה–21. כמו שאמרתי, המודל הזה יהפוך להיות פגיע מאוד בעתיד הקרוב, אז כדאי שתמצאו פתרונות. גם בארה״ב אפשר למצוא כיתות כאלה עם 40 תלמידים, אף שיש יוצאים מן הכלל".

הרעיונות שאתה מציע שאפתניים במיוחד, גם מבחינת המשאבים שמוקצים למערכת.

"אם תצליחו להגיע לפתרון למערכת החינוך שלכם, שידרוש השקעה גדולה של כסף, אז הציבור צריך לדעת מה המצב ומה האפשרויות שעומדות בפניו. ברמה מסוימת, חשיבה מחדש על סביבת הלימודים חייבת לכלול גם חשיבה על סדרי עדיפויות גם מחוץ וגם בתוך המערכת — למשל, על ההשקעה הרבה בניהול. בלי לדעת דבר על ישראל, ברור שאנחנו משקיעים משאבים רבים מדי על מינהלה, אדמיניסטרציה ובעלי תפקידים בדרגות הביניים שבין המטה לכיתות. המחקר והניסיון במערכות חינוך מוצלחות בעולם מראים כי לא צריך כל כך הרבה שכבות של פיקוח ודרגי ניהול בחינוך כדי לנהל בתי ספר באופן אפקטיבי״.

"באוסטרליה לכל מורה יש תוכנית אישית"

לפני שנה, התחיל שר החינוך הקודם, שי פירון, לקדם בישראל תוכנית ללמידה משמעותית. אתה חושב שזה פתרון שיישא פרי בקרוב?

"העובדות מראות שתהליכים כאלה לוקחים הרבה יותר זמן ממה שחשבנו, ותלויים גם במשאבים שמאפשרים לעשות את זה. אנחנו לא יכולים לעבור ללמידה משמעותית רק באמצעות המורים הקיימים. אנחנו צריכים לחשוב על כל ההון האנושי במערכת, ולראות איך אפשר לגייס צעירים שיבחרו בהוראה כקריירה ולהפוך עבורם את המקצוע למרגש ומעניין״.

מה דעתך על אמצעים להערכת מורים, שהתחילו להתפתח גם בישראל?

ריצ'ארד אלמורצילום: Tom Kates

"בסך הכל אנחנו מעריכים מורים באופן רע מאוד, בדרך אכזרית ולא חכמה. במחוז ויקטוריה באוסטרליה לכל מורה יש תוכנית התפתחות אישית, לא משנה עד כמה הם טובים, והמדינה מעריכה אותם על פי היעדים שהציבו לעצמם ועל פי ההתקדמות שלהם לפי התוכנית. זאת אולי אחת הסיבות שבאוסטרליה יש כמה מהמורים הטובים בעולם. הם כל הזמן חושבים איך הם יכולים להשתפר, והמדינה מעודדת אותם לעשות את זה״.

האם יש צורך בכל כך הרבה מבחנים כדי להעריך את התלמידים?

"אני חושב שב–25–30 שנים האחרונות עשינו את כל המאמצים כדי לקלקל את כל נושא המבחנים. מבחני הערכת תלמידים כמו מבחני פיז"ה של OECD, שבוחנים כישורים בנושאים שונים, עוזרים לנו להבין אם מה שאנחנו עושים כרגע טוב או לא. אבל ככל שאתה מתרחק מהמודל הזה, אתה מקבל מידע שיכול להיות הרסני.

למערכת החינוך הישראלית יש בעיות בכל אחד מהתחומים שמרכיבים אותה, אבל למרות זאת, נראה שאין בעניין תחושת דחיפות ציבורית, לפחות לא של ההורים.

"זאת גם בעיה שקיימת בארה"ב, וזה מבלבל אותי מאוד. מדהים אותי שיש הורים שמסתפקים בבינוניות עבור הילדים שלהם, ושהם לא מעורבים יותר בבתי הספר, בהתחשב בהשפעה העצומה שיש להם על הילדים שלהם ועל עתידם.

"ייתכן שלהורים יש ביטחון במערכת, כי היא מספקת תוצרים צפויים מאוד, והם חושבים שאם בתי הספר נראים כיום כמו בתי הספר שהם הכירו כשהם היו ילדים, אז הכל בסדר — אבל זה לא, כי החברה השתנתה והיא ממשיכה להשתנות.

"זה מפתיע אותי בעיקר כשמדברים על מדינה כמו ישראל, שתלויה מאוד באיכות כוח האדם שלה. יכול להיות שלא תבינו עד כמה בתי הספר לא מתפקדים, עד שלא תחוו משבר גדול בחברה. ההורים צריכים להתעורר. בארה"ב אפשר למצוא אנשים שמתעוררים לפתע ואומרים 'רגע, אני לא בטוח שהילדים שלי מקבלים את היחס שמגיע להם, ואולי אפשר לקבל תוצאות טובות יותר'. אבל מצד שני, יש הורים שמרוצים ממערכת חינוך בינונית מאוד.

"אני מרגיש שיש פה גם סוגיה פוליטית. מדינות שהחליטו להיות טובות בחינוך, עשו זאת במשך עשורים בהקפדה רבה, כי הן הבינו שעתיד הכלכלה שלהן תלוי באופן שבו ישקיעו בחינוך. התוצאות החיוביות שלהן הן תוצאה של השקעה והקפדה במשך דורות על איכות בתי הספר ואיכות חוויית הלמידה".

יש לך הצעה לשר החינוך שלנו, נפתלי בנט?

"אם בישראל באמת רוצים להשתפר בתחום החינוך, אתם צריכים לדעת שזה דורש זמן ומאמץ רב. הייתי מציע לכם להסתכל ולהתאים לצרכים שלכם לא רק את מה שעשו במדינות שנחשבות למוצלחות במיוחד, כמו אוסטרליה, קנדה ופינלנד, אלא גם מה שעושות מדינות שנמצאות ברמת הישגים בחינוך דומה לשלכם — כמו צ׳ילה למשל, שכבר כיום מצליחה לשפר את מערכת החינוך שלה באופן מרשים".

בית ספר בהלסינקיצילום: אייל טואג

המורים הישראלים שיפיצו את הבשורה של אלמור

בשנה שעברה התחילה רשת בתי הספר אמי"ת ליישם כמה מהעקרונות של פרופ' ריצ'רד אלמור בבתי הספר שלה.

כדי לעשות זאת, הקימה הרשת את מתחם גוגיה (קיצור של פדגוגיה) ב–2014, בכפר הנוער כפר בתיה ברעננה, בשיתוף פעולה עם אלמור ועל פי תכנון של פראקש נאיר, אדריכל המתמחה בעיצוב מבני חינוך. המתחם מעוצב בקפידה כסביבת לימודים נוחה, שונה לחלוטין מאלה שמוצאים בבתי הספר בישראל, במטרה לאפשר למידה יצירתית ובקבוצות, עם קירות שקופים, פינות למידה וקריאה, ריהוט מודולרי, מקרנים, מחשבים ומדפסת תלת־ממד.

אמי"ת היא רשת חינוך ציונית ממלכתית־דתית, המופעלת על ידי ארגון נשי אמי"ת (ארגון מתנדבות למען ישראל ותורה) בארה"ב ובישראל. בשלב זה, מתחם גוגיה מיועד למורי אמי"ת, אך הרשת מאפשרת גם למורים חיצוניים להשתמש בו. "הקשר שלנו עם פרופ' אלמור התחיל בפגישה של הנהלת הרשת אתו באוניברסיטת הרווארד, כשהבנו שהוא מתמקד במערכות חינוך בעולם שעשו שינוי משמעותי, בעזרת עבודה עם צוותי ההוראה בבתי הספר ובבניית 'למידה אחרת'. נקודת המבט שלו פורצת דרך", אומר מנכ"ל אמי"ת, ד"ר אמנון אלדר.

"הבנו שאנחנו צריכים לתת למורים כלים כדי לבצע את הלמידה בצורה אחרת לגמרי", מסביר אלדר. ההליך כלל הקמה של צוותי מחקר ופיתוח של המורים בכל אחד מבתי הספר של הרשת, שמקדישים יום אחד בשבוע ללמידה ומחקר עצמי, ולא להוראה. פעם בחודש, צוותי הפיתוח נפגשים במתחם גוגיה, שם הם מחליפים רעיונות ולומדים יחד. כשהם חוזרים לבית הספר, הם מפיצים את הכלים שהם רכשו בקרב שאר המורים.

"אלמור מראה שיש בעיה תפישתית", אומר אלדר. "התלמיד לא יכול ולא צריך לזכור כל כך הרבה חומר, וגם לא מעוניין בכך. הרגשנו שחייבים לשנות את שיטת ההוראה, ואלמור היה אחד החוקרים שסייע לנו להתמקד בכך כדי לשפר את חוויית הלמידה של התלמידים".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker