איך שר החינוך מקבל החלטות? - חינוך - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך שר החינוך מקבל החלטות?

חוסר השקיפות אינו מקרי - אלא מדיניות מכוונת של משרדי הממשלה

12תגובות

יומיים לאחר ששי פירון התפטר מתפקיד שר החינוך, ביחד עם שאר שרי מפלגת יש עתיד, התחוללה סערה קטנה במשרד החינוך. המשרד העלה לאינטרנט מערכת דיווח שבה פירט כמה תקציבים מקבל כל בית ספר יסודי וכל גן ממלכתי בישראל. לאחר כמה שעות, הדיווח נעלם. משרד החינוך הסביר בדיעבד כי נמצאו טעויות בדיווח, ועל כן הוא הורד מהרשת עד שיתוקנו כל הטעויות.

האירוע התמוה הזה הוא מביך מאוד משתי בחינות: האחת, הוא מביך כי נכון להיום הציבור בישראל אינו יודע וגם לא יכול לדעת מהם התקציבים שמזרים משרד החינוך לבתי הספר היסודיים השונים בישראל. כך נסתרות מהציבור עובדות ציבוריות חשובות, כמו העובדה שבתי ספר השייכים לזרם הממלכתי־דתי נוטים לקבל הרבה יותר תקציבים מכל בית ספר אחר, וכך לא יכול הציבור לדעת עד כמה פושה האפליה בתוך תקציבי משרד החינוך בין יהודים וערבים, בין פריפריה למרכז, ועוד.

השנייה, האירוע הזה הוא מביך עוד יותר משום שמתברר כי העלמת הנתונים נעשתה לא רק מהציבור, אלא גם ממשרד החינוך עצמו. מתברר שכיום גם משרד החינוך עצמו אינו יודע להגיד כמה תקציבים בדיוק מועברים על ידו לכל בית ספר, ובעיקר — משרד החינוך אינו יודע גם לחבר את התקציבים שהוא מעביר עם התקציבים שמעבירות הרשויות המקומיות לבתי הספר של משרד החינוך.

זה מביך במיוחד, מאחר שהנתונים, ככל הנראה, מדווחים למשרד החינוך על ידי הרשויות המקומיות, רק שמשרד החינוך מעולם לא טרח לאגום אותם ולחבר אותם יחד עם הנתונים התקציביים של המשרד עצמו. רק לאחר שהמערכת תתוקן, יוכל משרד החינוך לראשונה לראות את הנתונים המדויקים של ההעברות התקציביות לבתי הספר בישראל, לרבות נתוני התקציב של הרשויות המקומיות.

העובדה ששר החינוך בעצמו, בבואו לנהל את תקציב משרדו, לא באמת יודע איך התקציב שלו מוקצה, היא כמובן תקלה חמורה. משמח לגלות שהתקלה הזו קרובה לפתרון — ברגע שהמערכת החדשה תעלה יוכלו גם שר החינוך וגם הציבור ליהנות ממנה — אבל פחות משמח לגלות שמדובר בפתרון לגבי בתי הספר היסודיים בלבד.

כשל ניהולי משרת כשל פוליטי

בכל מה שקשור לבתי הספר התיכונים, אין, וגם לא צפויה להיות בקרוב, מערכת דיווח המלמדת כמה תקציבים בדיוק מקבל כל בית ספר. בניגוד ליסודיים, השייכים למשרד החינוך ומנוהלים על ידו, בתי הספר התיכונים שייכים לרשויות המקומיות (או לרשתות חינוך כמו אורט, עמל ועוד).

מיכל פתאל

הרוב המוחלט של תקציב התיכונים מגיע ממשרד החינוך: הוא זה שמשלם את שכר המורים, שמקצה את תקציב שעות הלימוד, ושמגבה את הרשויות המקומיות עבור מרבית הוצאות הבינוי והתפעול שיש להן בבתי הספר התיכוניים. ועדיין, התיכונים שייכים לרשויות המקומיות, והן לא חשות חובה לדווח למשרד החינוך על השקעותיהן בבתי הספר התיכונים שלהן.

משרד החינוך, לפיכך, לחלוטין לא יודע את נתוני התקציב של בתי הספר התיכונים, וגם אין לו כל יכולת לדעת - כי הרשויות מסרבות לדווח למשרד כמה כסף הן מעבירות לתיכונים על חשבונן. התוצאה היא שתקציב בתי ספר התיכון בישראל הוא חור שחור מוחלט בהחלט - אף אחד לא יודע כמה כסף מקבל תיכון בישראל, וגם אף אחד אינו לא יוכל לדעת, כל עוד הרשויות מאפילות את הנתונים שלהן. התוצאה היא שמשרד החינוך מנהל את בתי הספר התיכונים בלי שיש לו את הנתונים הבסיסים ביותר לקבל החלטות ניהול לגביהם.

חוסר השקיפות של משרד החינוך, כלפי עצמו וכלפי הציבור, היה יכול להיחשב לפארסה, לולא היה עולה חשד מלפנינו כי מדובר בשקר עצמי מתוכנן ומבוצע היטב.

העובדה שנתוני התיכונים נסתרים מן העין, וגם צפויים להישאר נסתרים בעתיד הנראה לעין, מאפשרת להסתיר מהציבור עוולות כמו העובדה שבכיתה ממוצעת בתיכון ממלכתי־דתי יש כנראה 25 ילדים, ובתיכון ממלכתי־דתי יש כנראה בממוצע 450 תלמידים - ולמוסדות הקטנטנים והלא יעילים האלה יש מערכת ניהול כפולה (גם מנהל פדגוגי וגם רב). על פי הערכות, כלומר, המערכת הממלכתית־דתית עושקת את תקציב החינוך של התיכונים בישראל, אבל בהיעדר נתונים זה לעולם לא ייודע וגם לעולם לא יטופל.

חוסר השקיפות, לפיכך, אינה טעות כי אם מדיניות מכוונת — שמשרד החינוך משתמש בה גם כדי לכסות על חוסר המקצועיות של פקידיו שלו, וגם כדי לשרת את האינטרסים של מערכת פוליטית לא הגונה ולא מרוסנת.

הכשל הניהולי משרת את הכשל הפוליטי, עד שלא ניתן יותר להבחין בין האינטרסים של הפקידים לבין האינטרסים של הפוליטיקאים. כאשר לתוך הכשל המשולב הזה חודרים, בסופו של דבר, כמה פוליטקאים רעים באמת — שרוצים לעשות לביתם על חשבון כספי הציבור — הם מוצאים לעצמם כר נרחב מאוד לפעילות שלהם.

כאשר הכל אינו שקוף, ודבר אינו ידוע — אפילו הפקידים עצמם לא יודעים מה הם נתוני אמת — קל מאוד להסתיר גם החלטות המתקבלות מאינטרסים זרים. כך בדיוק, על פי החשדות, פעלו הפוליטיקאים בפרשת ישראל ביתנו.

הפקידים במשרד החינוך כמובן אינם פועלים מתוך אינטרסים זרים, ואינם מתכוונים לתת יד לפעילות לא חוקית בתקציב המדינה. אלא שחוסר השקיפות המכוון הופך את תקציב החינוך לבעייתי ופרוץ, אפילו כלפי הפקידים עצמם.

הבעיה היא שהכשל הזה אינו חד־פעמי ואינו מאפיין את משרד החינוך לבדו. בכל רחבי משרדי הממשלה נאספות עדויות על מכרזים ממשלתיים עם קריטריונים תפורים, על מכרזי גיוס עובדים שמסומנים מראש לזוכה יחיד, ועל כספי תמיכות שזורמים דרך תקנות כלליות, אבל שבהן מוגדרת רק עמותה יחידה. חוסר השקיפות וחוסר הסדר, לפיכך, הופכים את תקציב המדינה לפרוץ לשחיתויות — שבחלק מהמקרים, כפי שעולה מהחשדות לגבי ישראל ביתנו, כנראה אכן מתממשות.

תגובת משרד החינוך לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#