סינית אני מדבר אליכם? הגיע הזמן שילדים בארץ ילמדו סינית בבית הספר

קשה לדמיין תרחיש עתידי שבו ישראל לא תצא נשכרת מהיכרות עמוקה עם סין, אבל בישראל של כיפופי הידיים ודיבור מפוזיציה, לא נערכים די לעלייתה של המעצמה. הגיע הזמן להחלפת דיסקט, והצעד הראשון הוא ללמד סינית בחטיבות הביניים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פרסומת למשחקי מחשב, בייג'ין, 28 באוגוסט 2020. מעצמת על בצמיחהצילום: Ng Han Guan/אי־פי

אני כותב את הטור הזה ממלונית בידוד בשנגחאי, בדרכי לבייג'ין שם אגור עם משפחתי בשנתיים־שלוש הקרובות. כמי שעוקב אחרי התפתחות סין כבר קרוב לשלושים שנה, וכמי שזכה למבט מפנים על משרדי הממשלה בישראל, אני חושב שההיערכות הישראלית לעלייתה של סין לא רק אינה מספיקה. היא אינה קיימת.

כשהתחלתי את לימודי על סין באוניברסיטה העברית ב־1993, סין היתה מדינה נחשלת וכלכלה זניחה. כשהגעתי לללמוד בסין בשנת 2000, היו בבייג'ין רק שני קווי רכבת תחתית, בכבישים נסעו בעיקר מוניות, ורוב האוכלוסיה עוד התניידה באופניים. היום יש בבייג'ין קרוב ל-30 קווי רכבת תחתית, וסין היא מעצמת־על. מעצמה שבמידה רבה של ביטחון תחלוף על פני ארצות הברית עוד בעשור הנוכחי, כפי שזו חלפה על פני בריטניה כמאה שנה קודם לכן, מבחינה כלכלית, מדעית, צבאית ומדינית. מעצמה שמדברת "שפה" אחרת, בכל המובנים של מלה זו.

המציאות היא שסין הולכת והופכת לחלק משמעותי מחיינו אם נחפוץ בכך ואם לא. כיום יש בישראל מחסור עמוק בהבנה של סין – בממשלה (במשרד החוץ ישנם כמה ידענים אמיתיים, בבחינת היוצאים מהכלל המוכיחים את הכלל) כמו גם במגזר הפרטי. במצב כזה, החלטות בנושאים הקשורים לסין מתקבלות בכיפופי ידיים ובשיטת ה"נכון או לא נכון, דבר בביטחון". בערפל, כל אחד רואה מה שהוא רוצה – או חושש – לראות. כל גורם מדבר מפוזיציה – גורמים ביטחוניים רואים צל הרים כהרים כי כך אומנו, וגורמים כלכליים עלולים לפתח תקוות וציפיות לא מציאותיות.

אין תחליף לידע בלתי אמצעי. אף אדם רציני לא היה מקבל עצה על ארה"ב ממומחה שאינו מדבר אנגלית, לכל הפחות. משום מה, כשזה מגיע לסין, נתקלים – בממשלה, במכוני מחקר, בעסקים ובתקשורת — במומחים שמעולם לא שהו פרק זמן משמעותי בסין, אינם דוברים את השפה, וכל הידע שלהם מגיע מיד שנייה. בארץ העיוורים כנראה לא צריך אפילו עין אחת טובה, רק סיפור טוב.

במדינות רבות בעולם יש אוכלוסיית מהגרים סינית. בישראל אין. במדינות רבות בעולם משקיעים רבות בלימודי סינית במערכת החינוך. בישראל לא. במדינות רבות סטודנט ללימודי סין נדרש ללמוד בסין (או טיוואן) לפחות סמסטר אם לא שנה. בישראל לא. החוגים למזרח אסיה בישראל מוכוונים ברובם להיסטוריה עתיקה (החוג באוניברסיטת חיפה הוא יוצא דופן בעניין הזה), ולמרות שיש באקדמיה הבנה רבה לגבי הצורך הלאומי בבניית תשתית ידע איתנה על סין בישראל, מכאן ועד לקבלת תקנים ולשינוי תוכניות הלימוד (כך שיכללו שהות משמעותית בסין) עומדים מחסומים שלא ייפרצו מעצמם.

חזרה לבית הספר בעיר הנמל נאנג'ינג במחוז גְ'יָאנְגְסוּ במזרח סין, בתשעה בספטמבר, 2021. בישראל לא מלמדים סינית צילום: STR - AFP

בינינו ובין הסינים ישנם פערים תרבותיים גדולים, אבל הפערים האלה ניתנים לגישור באמצעות שפה משותפת. קשה לדמיין תרחיש עתידי שבו ישראל לא תצא נשכרת מבנייה של תשתית ידע איתנה על סין. יהיו מי שיגידו שאסור לישראל לקדם לימודי סינית כי זה ירגיז את ארה"ב.

ההיפך הוא הנכון. עוצמת הברית של ישראל עם ארה"ב ברורה לכל. מכון ראנד האמריקאי הוציא זה מכבר המלצה לישראל לבנות את תשתית הידע שלה על סין, וכמוהו עשה גם ה-INSS – המכון הישראלי לביטחון לאומי. רק שבישראל, כמו בישראל, המערכת זזה לאט וגם זה רק כשמכריחים אותה. בחטיבת הביניים ילדי ישראל צריכים לבחור אם ללמוד ערבית או צרפתית. זה צריך להיות ערבית או סינית.

ד"ר נעם גרובר הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פקין, לשעבר ראש אגף מחקר במועצה הלאומית לכלכלה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker