אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

במארס אשתקד התכנסו שרי ישראל לדיון דרמטי בהטלת סגר קורונה ראשון על ישראל. טיוטת התקנות לשעת חירום הונחה על השולחן. במשרדים התנהלו דיונים קדחתניים שהתארכו לתוך הלילה, ונמשכו גם בשישי ושבת.

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, הוזעק לירושלים כדי לסכם את תנאי ההשבתה של 700 אלף עובדי המגזר הציבורי, ואת היקף תרומתם לנשיאת האלונקה. נציגי המעסיקים הגדולים הוכנסו אף הם ללופ. הצווים נוסחו, המשפטנים אישרו, הפוליטיקאים התיישרו — ואחרי שהכל סיכמו לאחד שורות לטובת המאבק במגפה — נותרה למדינת ישראל משימה אחת אחרונה: לשכנע בדחיפות השעה גם את ירום הודם, ארגוני המורים.

ראשונה הגיעה יפה בן דוד, יו"ר הסתדרות המורים. למשמע כוונות ההשבתה, בן דוד השתוללה. "אבל יפה, סוגרים את כל המשק, לא רק אתכם. הכל יהיה סגור!", ניסו בממשלה להסביר ליו"ר את נסיבות ביטול ימי הלימודים, אך לשווא.

"לא צריך לסגור כלום. אפשר ללמד מרחוק", התעקשה בן דוד. ולימינה, התייצב הרגולטור השבוי, מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב (ההוא שקבר מיליוני שקלים על סדרת צילומים של שיעורי רשת בכיכובו).

120 אלף עובדי הוראה מייצגת בן דוד (שאינה כפופה להסתדרות). ואולם ארגון העובדים הנפרד שבראשו היא עומדת אינו עשוי מקשה אחת. עם חבריו נמנים מורי היסודי, מורי חטיבת הביניים וגם גננות — ומה שמתאים לתלמידי ח' לא תמיד מתאים לילדים בגן חובה.

אילו שיעורים מרחוק אפשר להעביר עבור ילדי הגנים? כמה שעות זום שבועיות יחזיקו הזאטוטים מול המסכים, באופן שיצדיק העסקה מלאה של צוותי הגנים? את בן דוד שאלות לא הטרידו מכיוון שהיא אינה סמכות פדגוגית, אלא דמות פוליטית שעומדת לבחירת מיוצגיה. וכפוליטיקאית, בן דוד אינה יכולה להיראות כמי שהסכימה ללא מאבק לפגיעה בהכנסתם של עובדי הוראה — גם אם מדובר במגפה שמונעת מהם לעבוד — ובוודאי שהיא לא תוכל להפלות בין הציבורים שהיא מייצגת. כלומר, לאפשר לאלה להמשיך ללמד — ועל אלה לכפות חופשה ללא תשלום (אך עם דמי אבטלה).

שכר מלא ללא עבודה

חרף גודל השעה, בן דוד עמדה בסירובה לאשר כל הסדר לכניסה תחת האלונקה. משכך נאלץ ראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב — ולהתקפל: בלחצה של בן דוד, הממשלה הסכימה לכרוך יחדיו בהסכם החירום את חטיבות הביניים, את בתי הספר היסודיים ואת הגנים — ואילו הסתדרות המורים הסכימה מצדה להארכת שנת הלימודים בתשעה ימים (על חשבון החופש הגודל), וכן להכניס כמה שיעורי זום במהלך חופשת פסח.

בסופו של המשא ומתן העלתה בן דוד תנאי אחרון לחתימה: "שגם ארז יסכים" — קרי, רן ארז, שמייצג 60 אלף עובדי הוראה בתיכונים, תחת ארגון נפרד.

מה הקשר בין הסדר להעסקת גננות בימי סגר לבין שיעורי זום בחטיבות הביניים? אין קשר. אבל זו הפוליטיקה הוועדית שקובעת את צעדי הממשלה במערכת החינוך, ובן דוד לא יכולה לצאת "פראיירית" — כלומר להסכים להשבתת מערכת החינוך, שעה שמורי הארגון המקביל ממשיכים לעבוד "על הנייר".

התחרות הסמויה בין הארגונים הביאה את ארז לדחות על הסף כל דיל שכרוך בביטול ימי עבודה — גם אם אין עבודה. בן דוד נסוגה בעקבות זאת מהסכמותיה כלפי המדינה, וכשנציגי המדינה פנו לבית הדין לעבודה, זה זרק אותם מכל המדרגות בטענה שהם, בחדלונם, הסכימו לכריכת הסכם עם ארגון אחד בהסכם עם ארגון אחר.

והתוצאה: שיעורי זום הועברו בעיקר על הנייר, בהיקף לא ידוע, לא אחיד, לא מוסדר; שעות ההוראה ב–2020 בישראל דורדרו; נזק בלתי הפיך נגרם להכשרת הדור הצעיר; אבל במקביל, עשרות מיליארדי שקלים זרמו ב–2020 כדבר שבשגרה לשכרם של המורים והגננות, שהיו היחידים במשק לקבל שכר מלא, גם ללא עבודה — בלי שהכסף הותנה בתוספת שעות הוראה פרונטליות בהמשך, ובלי שהתגמול השרירותי נוצל לצורך תיקונים נדרשים כלשהם במערכת החינוך או בהסכמים הקיבוציים.

הקורונה כסימפטום

לקראת הסגר השני השתנו הדמויות במשרד החינוך. שר החינוך רפי פרץ ומנכ"לו אבואב הוחלפו בשר יואב גלנט ובמנכ"ל עמית אדרי. אלה השקיעו ממרצם על מנת לפתוח את שנת הלימודים ב–1 בספטמבר, ויהי מה, תוך שבכך הם מבטיחים חזרה מדויקת על השגיאות שעשו קודמיהם.

ואמנם, בחלוף שלושה שבועות החליט קבינט הקורונה על סגר שני — ועל למידה מרחוק רק עבור כיתות ד' ומעלה. בן דוד התנפלה על השר גלנט. משרד החינוך התקפל ברגע, ומאז שילם הכל ולכולם — גם למורי כיתות א'־ג' ולצוותים בגני הילדים — בלי הוראה בפועל, בלי דיווחים על מה נלמד, כמה נלמד והיכן נלמד — בלי כניסה תחת האלונקה ותמורת שכר מלא.

40 מיליארד שקל משלמת המדינה מדי שנה כשכר למורים — בלי קשר לתפוקות, במנגנון תופח והולך, על בסיס ותק ותוך הפלייתם לרעה של מורים צעירים ביחס לוותיקים. שכר זה שולם ב–2020 גם עבור ימים רבים שבהם לא התקיימו כלל לימודים, או שהתקיימו באופן חלקי. בהתנהלות זו, המדינה החמיצה הזדמנות ליצור מנגנון לתגמול דיפרנציאלי או לקבע את השינויים הפדגוגיים הזמניים שאושרו (צמצום בחינות הבגרות והמקצועות הנלמדים) — שינויים שבימים כתיקונם ארגוני המורים חוסמים באמצעות כוח פוליטי, מחשש לפגיעה במורי דור א' הוותיקים.

יו"ר הנהלת ארגון המורים, רן ארזצילום: עופר וקנין

ומה לגבי תוספת שעות הוראה בכמה מהחופשים שאחרי משבר הקורונה? "אין מחיר לחופש", הודיעה הסתדרות המורים, והוציאה את ילדי ישראל לחופשת פסח ארוכה ומיותרת, זמן קצר לאחר ששבו סוף סוף ללימודים.

כך סיימה ישראל את משבר הקורונה עם מספר שעות הלימוד הנמוך בין מדינות OECD; וכך זכתה השבוע לאזהרה ברורה שפירסם בנק ישראל ולפיה המחדל "השפיע משמעותית לשלילה על רווחת התלמידים בטווח הקצר, והוא עלול לגרום פגיעה ארוכת טווח בהשכלה הממוצעת".

בין לבין, גם מבקר המדינה הספיק לפרסם דו"ח ביקורת חריף על כשלי מערכת החינוך בהכשרת דור העובדים הבא — ללמדנו שכשלי משבר הקורונה הם רק סימפטום למחלה.

השיעור הראשון שנלמד בישראל

למדינת ישראל יש ניסיון בהתמודדות עם ועדי מונופולים, שבשם פוליטיקה ארגונית נוטלים כבן ערובה את אינטרס הציבור, כופים סטגנציה משתקת, מונעים קדמה, פוגעים בפריון, מתמרצים סיאוב ויוצרים עיוותי שכר קשים ומנגנוני טייס אוטומטי שכורים בורות תקציביים ללא תחתית.

מה שמעוללים ארגוני המורים לאזרחי ישראל אינו שונה מההרס המקרו־כלכלי שהמיטו עשרות שנים עובדי חברת החשמל ונמלי הים על פיתוח ענפי התשתיות והמסחר בישראל. סביר כי הוא חמור יותר מהנזק שנגרם על ידי המונופולים בתשתיות — אך נדמה שהמורים זוכים לחסינות מסוימת מביקורת ציבורית, בעיקר בזכות תלושי השכר המשפילים שבהם מנופפים המורים הצעירים (שוב, תוצר מדיניות תגמול מפלה שארגוני המורים מקדמים).

יו"ר הסתדרות המורים, יפה בן דודצילום: ראובן קפוצינסקי

האחראים לכשל הם כמובן לא המורים, וגם לא (רק) נציגיהם. אלה מאמצים את המנטליות המצופה מהם, שהרי השיעור הראשון שנלמד בישראל הוא: נותנים לך — תיקח.

האשם נעוץ בראש ובראשונה ברגולטורים — משרדי החינוך, האוצר, המשפטים וראש הממשלה — שמאפשרים לוועדים לעשות במערכת החינוך כבשלהם, בראי האינטרסים המגזרים הכלכליים של שכבת המורים הדומיננטית יותר, תוך הפקרת עתידם של הילדים והפקרת שוק העבודה העתידי. ומדוע מדינת ישראל, זו שפירקה לבסוף את חברת החשמל ושכפתה על נמלי אשדוד וחיפה תחרות והתייעלות, אינה פועלת בנחישות כלשהי בכל הקשור להבטחת סלע קיומנו, ובמגזר שבו היא מטביעה 60 מיליארד שקל מדי שנה (תקציב שהכפיל עצמו בתוך עשור)?

אין כסף, אין עניין

ייתכן כי המענה לפשר האדישות נעוץ במעמדם הציבורי "הנקי" יחסית של המורים, שמונע נחישות ציבורית במאבק בהם. לחלופין, ייתכן כי הסיבה לחוסר המוטיבציה נעוצה בהיעדר נוכחות כסף במשוואה. כלומר, חינוך לקוי אינו גורע דבר (מיידי) מכיסו של איש — ושיפור המצב אינו מבטיח תשואה לאף בעל עניין. ומשאין בעל אינטרס כספי בתיקון המציאות — זו לא תתוקן.

אין זה סוד שיזמות פרטית משמשת קטליזטור לרפורמות. לכן הסיכוי לראות הבראה בנמלי הים גבוה בהרבה מהסיכוי לשדרג את מערכות החינוך והבריאות. במילים אחרות, גובה העניין הפוליטי נגזר מגובה פוטנציאל הרווח, ואין פלא בכך שמגזר ההיי־טק הוא הכוח המרכזי היום בדחיפה לשיפור מערכת החינוך (מתוך צפי למחסור עתידי בכוח אדם מיומן).

במשרד האוצר מעלות אבק שורת תוכניות מגירה לרפורמות הנדרשות במערכת החינוך. אלה ממתינות לשרי חינוך ואוצר עם אופק כלשהו בתפקיד, ולראש ממשלה שיגבה אותם ביציאה למאבק — בדיוק כפי שנעשה, לטוב ולרע, לצורך הרפורמה בנמלים (נתניהו־ישראל כ"ץ) ובחשמל (נתניהו־כחלון). שום פקיד הרי לא יעז להיאבק על תרגום הסכמי העבודה של המורים למאה ה–21 ללא גיבוי מיניסטריאלי; ואף שר לא יתאבד פוליטית ביציאה למאבק על כך ללא גיבוי ראש הממשלה.

ולכולם ברור כי כל מהלך בחינוך, החל בסנכרון חופשות הלימודים עם צורכי שוק העבודה וכלה בצמצום מספר בחינות הבגרות, כרוך בהתנגשות עם האינטרסים הוועדיים של המורים.

היות שההסכם הקיבוצי עם הסתדרות המורים ממילא אמור להיפתח השנה למשא ומתן מחודש (באיחור של יותר משנה), כדאי להציף שוב את השינויים הדחופים במערכת החינוך — שינויים שעבור יישומם שווה יהיה לספוג השבתה נוספת.

"שם המשחק הוא יוזמה", חוזר ואומר בשנים האחרונות צבי פלג, מנכ"לה הוותיק של רשת אורט ישראל ומעסיקם של 8,000 מורים. "במקום להמשיך לשחק תפקיד פסיבי, לחכות לדרישות המורים ואז להגיב, המדינה צריכה להניח על השולחן תוכנית — ואז לדון בתנאים ליישומה", הוא מזכיר.

פלג מסתובב זה זמן עם תוכנית סדורה לרפורמה מקיפה במערכת החינוך (שאותה חשף לפני שנה בראיון לכתב החינוך ליאור דטל ב–Markerweek). תוכנית זו כוללת, בין היתר, שכר דיפרנציאלי שיאפשר חלוקת בונוסים למורים מצטיינים, ביטול חטיבות הביניים ושכבת י"ב וצמצום בחינות הבגרות והמקצועות הנבחנים.

ואולם על ארבעה עקרונות בסיסיים בתוכניתו, כמו בתוכניות אחרות שגובשו בשנים אחרונות, דומה שיש להילחם, ולנצל את שעת הכושר שאחרי משבר הקורונה כדי לקדמם בכל מחיר. זאת, לאור ההרעה בביצועי מערכת החינוך:

1. להגביל את מעורבות הוועדים. כמו שעובדי נמל אשדוד אינם מחליטים אילו סחורות ייפרקו בשערי ישראל ועובדי חברת החשמל אינם מחליטים באיזו אנרגיה ייוצר כאן החשמל, כך למורי ישראל ולנציגיהם אסור שתהיה שליטה על קביעת מבנה מערכת החינוך, וגם לא על תוכני השיעורים שיילמדו.

"לא שומרים על מורים לצפרות רק משום שבעבר למדו צפרות", אומר פלג — וגם לא מחליטים על בחינות בגרות מורחבות כדי לספק תעסוקה למורים במקצועות שאבד עליהם הכלח.

צבי פלג, מנכ"ל רשת אורטצילום: אייל טואג

ארגוני מורים צריכים לדאוג לזכויות עובדים — ולא להתערב בעולמות התוכן, וקו ההפרדה צריך להימתח באופן ברור, כפי שנמתח בעת שהגיעו מים עד נפש במשק החשמל. אז, המדינה גררה את עובדי המונופול הממשלתי עד לבית המשפט העליון, וביקשה לדון מחדש בתחולת דיני עבודה ובהגדרת זכות השביתה, בעקבות דרישת העובדים להתערב בניסוח השינוי המבני במשק.

2. מעסיק אחד, הסכם אחד. לא ניתן לנהל בית ספר כשבחדר מורים אחד יושבים זה לצד זה מורים שמאוגדים בארגונים שונים, כפופים להסכמים קיבוציים שונים, מועסקים על ידי מעסיקים שונים (משרד החינוך או רשויות מקומיות) — ושמשתכרים דרך מערכות תגמול שונות (ותיקים/צעירים).

חדר מורים שכזה מגלם ניגודי עניינים אינהרנטיים שגוזרים שיתוק ומייצרים מעין מעגל שוטים: שכר רעב למורים מתחילים; נטישת צעירים את המקצוע; הישענות על מורים ותיקים; חסימת שינויים (פדגוגיים או תעסוקתיים), ואז ויתור על מדידת תפוקות; תגמול לפי ותק שפוגע במורים מתחילים ובאטרקטיביות הפרופסיה; הנמכת רף הקבלה הנדרש; ושוב — הישענות על מורים ותיקים.

כל הסכם שכר חדש שלא יבטל את המציאות הסכיזופרנית שבה מתקיימים הסתדרות מורים לצד ארגון המורים אינו שווה את הנייר שעליו ייכתב, וכל יום שבו מעגל השוטים הזה ממשיך להתקיים רק מעמיק את התהום שלתוכה ידורדר החינוך.

מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, שמואל אבואבצילום: לעמ

3. ממשלה היא לא מעסיק. המודל שלפיו משרד פדרלי מעסיק במישרין 200 אלף מורים וגננות התאים אולי לימי הקמת המדינה — אך הוא מזמן נהפך גורם מפריע ומכשיל. פרט לשיקולי אגו ופוליטיקה, אין היגיון בהנצחתו, ובשלה העת להעביר את העסקת עובדי ההוראה לרשויות המקומיות — בתוספת סמכויות ניהול נוספות.

כמו כן, יש להעניק אוטונומיה תקציבית ופדגוגית למנהלי בתי הספר (לרבות גמישות ניהולית וסמכות לגמול דיפרנציאלי). זהו הבסיס ליצירת בנצ'מרק תחרותי גם בחינוך, ולהגברת השיח הציבורי המפרה והמקדם באשר לנעשה בין כותלי בתי הספר.

4. החינוך כתשתית לאומית. מערכת החינוך אינה מקום עבודה ואינה בייביסיטר — אלא כלי חיברות לאומי שנועד להכשיר את הילדים לאזרחות תורמת ולעבודה נדרשת. משכך, אסור שהיא תפעל כבועה מנותקת מהאקו־סיסטם הישראלי והגלובלי, והיא חייבת להיות מסונכרנת עם צורכי שוק העבודה העתידי והנוכחי, החל בקביעת תוכני הלימודים ודרך העברתם, וכלה בסנכרון החופשים.

היעדר חפיפה בין ימי החופשות לבין ימי העבודה במשק, יש להזכיר, גורם למשק נזק שנתי של כ–11 מיליארד שקל — וגם זה תוצר ישיר של הפעלת כוח ועדי שרירותי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker