"יש להם תמונת מציאות מעוותת, הם חושבים שישראל יורה עליהם. כשאני מסתכלת על זה, יש לי כאבי בטן"

סמדר בן אשר, איך הגעת לחקור ציורים של ילדים בדואים?

זה לא היה מחקר שתיכננתי, הוא עלה על השולחן שלי במקרה. להפך, הרבה זמן ניסיתי לדחות את ההתבוננות בממצאים הקשים שהיו לי.

אילו ממצאים?

הכל התחיל ב–2004–2008, כשהייתי פסיכולוגית חינוכית של מחוז הדרום במשרד החינוך. זו היתה תקופה קשה, שכללה את ההתנתקות מגוש קטיף, וגם אירועים לא פשוטים ביישובי עוטף עזה. התפקיד כולל לא רק שירותים בחברה היהודית, אלא גם בחברה הבדואית, ואלה 260 אלף איש שהייתי צריכה לחשוב גם עליהם. קצת אחרי אחרי שנגמר מבצע עופרת יצוקה, הגיעה אלי מורה מרהט שסיפרה על חוויה קשה של הילדים שהיא מלמדת בכיתה ג' בעקבות האזעקות. שאלתי אותה מה היא עשתה, והיא השיבה שנתנה להם לצייר, ואז ביקשתי לראות את הציורים האלה.