חורים? האנשים שגרים כאן יעדיפו לקפוץ מהמצוק הקרוב לביתם לפני שיסכימו לשמוע על חיים במרכז

מהיישוב היהודי הגבוה בישראל ועד ליישוב הנמוך בעולם ■ מהכפר שחציו בלבנון ועד למושב שעל קו התפר ■ הצצה ליישובים שהדבר היחיד שמציק לתושבים שלהם הוא הצורך לנסוע 20 דקות לקנות חלב

גילי מלניצקי
גילי מלניצקי
צילום: גיל אליהו
גילי מלניצקי
גילי מלניצקי

רק שעה אחרי שהם פתחו לי את הדלת, הכניסו אותי לחממה, העלו אותי על המנוף, הגישו לי סעודה של חמש מנות, התלוננו על העוולות, הציעו פתרונות, חשפו אלבומי תמונות וסיפרו על כל הנכדים - רק בסוף כל ביקור, נזכרו המארחים שלי לשאול "למה בעצם הגעתם לכאן?"

אולי מדובר בקוד אתי משותף של הכנסת אורחים, הנהוג גם אצל הבדואים באיבטין שבצפון וגם בנווה זוהר שבדרום ים המלח, ואולי הם פשוט התרגשו מכך שמישהו דרך ביישוב בכוונה מלאה - ולא כי איבד את הדרך.

"אז בעצם בחרתם בחורים הכי נידחים על המפה ובאתם להראות איך חיים פה?", שאל רז כשעמדנו בגובה 13 מטר מעל שטחי הגידול של התמרים ביישוב נאות הכיכר, פיסת ירוק בלב מדבר, צופים לשום מקום.

"רק תעשי טובה ואל תוציאו אותנו יותר מדי הזויים. את רואה, אנחנו דווקא נורמליים ואפילו די שמח כאן", הפצירו בי בקיבוץ פלך, בין צהלות השמחה של הילדים לקולות הבכי של התינוקות.

הלוואי שזה מה שהיינו מגדירים כנורמלי, חשבתי. שעת אחר צהריים מוקדמת, גינת משחקים משותפת, ללא שאון כלי רכב וצופרים, ולמען האמת - גם כבישים אין ממש בנמצא. אף אחד לא אוחז בטלפון שלו בבהלה, ואין שום אי-מייל דחוף לענות עליו. אמהות יושבות על ספסל, אבות מקפצים עם ילדים על טרמפולינה - ואין סבתא או בייביסיטר באופק.

שבעה מהיישובים הנידחים ביותר בישראל קובצו כאן יחד, כולם מוכרים רשמית על ידי המדינה אך כמעט שאינם מוכרים לציבור הרחב. בהם היישוב הגבוה ביותר בישראל והיישוב הנמוך ביותר בעולם.

הקטן שבהם מונה חמש משפחות, והגדול שבהם 2,800 תושבים - עובדה שעדיין אינה מצדיקה בעיני הרשויות את הגעתה של משאית לפינוי זבל או הסדרת תשתיות הביוב והתחבורה. בכל אחד מהם פתחו בפנינו התושבים את הבית ואת הלב, ותוך שהם מספרים על היישוב שיתפו אותנו גם בסיפורם האישי.

נמרוד: "מגיעים אלינו כדי לראות את ההפצצות בסוריה"

סהר ונעמי גוטמכר

מספר תושבים: חמש משפחות.

מקור השם: היישוב נמצא בקרבת "קלעת נמרוד" (מצודת נמרוד) - על שם דמותו התנכ"ית של נמרוד.

רקע: היישוב היהודי הגבוה בישראל (1,110 מטר) אשר ממוקם על פסגת הר קטע הצופה ללבנון וסוריה, ושייך למועצה האזורית גולן. הוא הוקם ב-1982 כהיאחזות נח"ל וב-1999 נהפך ליישוב אזרחי. רק לפני חודש קיבל היישוב הכרה רשמית, והשם נמרוד נרשם בתעודות הזהות של התושבים. בשנים הקרובות מתוכננת הרחבה שתגדיל את היישוב משמעותית.

מקורות פרנסה: כל התושבים מחזיקים בצימרים ובבתי הארחה, שביקוש השיא שלהם הוא בחורף, עם בוא השלגים. מלבד זאת, כל משק בית נשען על לפחות מקור פרנסה נוסף, כגון תפעול המסעדה המקומית, אומנות או בניית בתי עץ.

"כשהשלג מתחיל להיערם, הקסם מתחיל״

סהר גוטמכר

מוסדות חינוך: בית ספר היסודי האזורי במרום גולן. תיכון עינות ירדן בקיבוץ עמיר או הר וגיא בקיבוץ דפנה.

תחבורה ציבורית: אין.

נפגשנו עם: סהר, 46, ונעמי, 44, גוטמכר, הורים לשניים (וכלבה). בני הזוג הגיעו לנמרוד בשנת 2000 ויש להם שתי בקתות אירוח ועסק ליבוא ולהתקנת דודי מים ירוקים.

הישוב נמרוד

מהווי המקום: "כשהשלג מתחיל להיערם, הקסם מתחיל - גם בשבילנו וגם בשביל מטיילים ומתארחים מכל רחבי ישראל. הטמפרטורות כאן מגיעות למינוס 15, מינוס 20 מעלות. זאת חוויה מטורפת, עם סופות שלגים וטנדר לחילוצים - כל הבלגן. אני מת על זה. אנחנו צריכים להתכונן לתקופת החורף כמו שצריך. אם יש לך תקלה באמצע סערת שלגים, אתה תהיה בבעיה גדולה מאוד. יש כאן קרה ברמה כזאת שהמים בשירותים פשוט קופאים, ואתה חייב לחשוב בעצמך על פתרונות יצירתיים".

לאן הולכים לבלות: "כדי לראות סרט או הצגה הולכים לקרית שמונה ולקיבוצים שמסביב, אבל זה לא בילוי אמיתי בשבילי. הבילוי הוא על הגבעה שלנו, על צלע ההר - אנחנו נהנים ממופעי שקיעה מרהיבים ותערוכות כוכבים משתנות. אני לא צריך לנסוע לשבת בבית קפה, יש לי קפה, חברה ונוף בבית שלי. באחרונה יש תופעה של צופים שמגיעים לכאן לראות את ההפצצות בסוריה, בעיקר בכפרים שמסביב".

מה עושים כשנגמר החלב: "אני יורד למג'דל שמס ולמַסעדה. קל מאוד להסתדר עם השכנים שלנו ואנחנו בוטחים מאוד אחד בשני, בעזרה הדדית וגם בעסקים".

עוד משהו: "המגורים כאן מאפשרים הרבה זמן עם הילדים. בכלל, הדבר שאני הכי נהנה ממנו כאן זה לגדל את הילדים שלי, לראות אותם גדלים בחלקת האלוהים הקטנה שלי. הילד הגדול שלי מבלה במגרש המשחקים העצום שפרוש מתחתינו - הטבע. יש לו שם חמורים, מעיינות שנובעים מהחרמון, כלבים, מדורות, מרחבים. הוא ושני חבר'ה מהיישוב בני גילו יורדים לעשות קפה בטבע וחוזרים. לפעמים הם גם יוצאים לכמה לילות וחוזרים מאושרים.

״אנחנו נהנים ממופעי שקיעה מרהיבים ותערוכות כוכבים משתנות. אני לא צריך לנסוע לשבת בבית קפה, יש לי קפה, חברה ונוף בבית שלי״

סהר גוטמכר

"לקטן אין ילדים בני גילו ביישוב ואנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים לפעמים מה לעשות
איתו, איך לייצר גירויים. מצד שני, הם יכולים לשחק בחוץ שעות ואני לא צריך לדאוג איפה הם נמצאים. אני מסביר לבנים שלי כל הזמן שמה שיש לנו כאן זה משפחה ושורשים. אין משהו שהוא יותר חשוב מזה".

סהר מספר כי הוא חושש מההרחבה הצפויה משום שהוא דואג לטבע: "יגיעו דחפורים וביורוקרטיות, יגידו שכך צריכה להיבנות הדרך, פה צריך לעמוד עמוד החשמל. מבחינתי, כמה שפחות אנשים - פחות בלגן. אנחנו לא מרגישים צורך בעוד אנשים שיגיעו ויכריזו פתאום על חגיגות יום עצמאות משותפות ביישוב. אין לנו צורך בזה, אנחנו אוהבים את המרקם הטבעי של המקום, זה הקסם שלו. אני גדלתי בקיבוץ והיה לי מספיק מזה. כאן אף אחד לא מתערב לשני - וזה כל היופי. הטבע עושה את שלו".

ע'ג'ר: המקום בו עובר קו הגבול

נג'יב חטיב

מספר תושבים: 2,500.

מקור השם: כך נקרא הכפר כשהיה תחת ריבונות סורית, ושמו אומץ בישראל.

כפר רג'ר

רקע: עד מלחמת ששת הימים היה הכפר תחת ריבונות סורית. ב-1967 הוא נכבש על ידי ישראל, וב-1981 סופח לפי "חוק רמת הגולן" ולתושבים ניתנה אזרחות ישראלית. שנה לאחר מכן הוא הוכר כמועצה מקומית עצמאית. במאי 2000, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, קבע האו"ם כי קו הגבול בין ישראל ללבנון יעבור במרכז הכפר ויחצה אותו, כך שכוחות הביטחון הישראליים הורשו להיכנס רק לחלקו הדרומי של הכפר, שנמצא בריבונות ישראלית. עד 2006 תפס חיזבאללה עמדות בחלק הצפוני, אך מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006 וסילוק חיילי חיזבאללה - נמצאים כוחות הביטחון הישראליים גם בחלק הצפוני באופן לא מוצהר. ע'ג'ר הוא היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו עלאווים, קבוצה אתנית המהווה גם פלג של האסלאם השיעי, שמרכזה בסוריה.

מקורות פרנסה: רוב תושבי הכפר עובדים במפעלי הצפון, בסופרמרקטים, בבתי החולים ובבתי המרקחת האזוריים. עם זאת, חלק ניכר הם בעלי מקצועות חופשיים.

מוסדות חינוך: בכפר בית ספר יסודי שלומדים בו 360 תלמידים, וחטיבה עליונה בת 300 תלמידים. הלימודים מתקיימים בערבית, לפי תוכנית משרד החינוך למגזר הדרוזי.

כפר רג'ר

תחבורה ציבורית: אין. אם אינך תושב - יש לקבל מראש אישור מגורם צבאי כדי להיכנס לכפר.

נפגשנו עם: נג'יב חט'יב, 53, נשוי ואב לשבעה. חט'יב משמש כדובר המועצה ופעיל בה כ-35 שנה. אביו היה המוכתר של הכפר.

מהווי המקום: "בגלל איסור הכניסה לכפר בין 2000 ל-2006, תושבים שהיו צריכים לתקן מקרר היו צריכים להביאו למחסום בכניסה ולחבר אותו לכבל מאריך כדי שהטכנאי יוכל לבדוק את התקלה. יתרה מכך, בכל פעם שמישהו מת וקצין משטרה וגורם רפואי היו צריכים לקבוע את מותו, היינו צריכים להביא את הגופה לשערי הכפר. הייתי אומר להם - 'רבאק, מילא אתם לא נותנים לנו לחיות בשלום, אבל אפילו לא למות בשלום? בן אדם מת. תנו לו כבוד אחרון. זה לא מקרר'".

כפר רג'ר

לאן הולכים לבלות: "לבלות? אין כאן איפה לבלות. הבילוי שלנו זה כאן. זה הבית, המשפחה. אנחנו קשורים לבית ולאדמה הזאת וזה הכיף שלנו וחלק מאתנו. הצגות וסרטים יש בקרית שמונה. אנחנו מרגישים כמו שכונה בקרית שמונה, לחלקנו יש אפילו נכסים שאנחנו משכירים שם".

מה עושים כשנגמר החלב: "אני קונה פרה (צוחק). סתם, הפרות נשארו בלבנון. יש בכפר כמה מכולות, אבל הרבה ספקים לא נכנסים לכאן. חלקם פורקים את הסחורה במחסום ובעלי המכולות צריכים לבוא ולאסוף אותה. אם רוצים סופרמרקטים גדולים נוסעים 20 דקות לקרית שמונה".

כפר רג'ר

עוד משהו: "אנחנו העלאווים היחידים בישראל. אנחנו מתחתנים בתוך הכפר וגם 'מייבאים' מבחוץ - מטייבה, מיפו ואפילו מרוסיה. כולנו פה אזרחי מדינת ישראל ואנחנו נאמנים לה. רק מה? חלות עלינו כל החובות - אבל אנחנו לא ממש מקבלים זכויות. במלחמת לבנון השנייה נפגענו, סבלנו וניזוקנו מקטיושות, כמו כל תושבי הצפון. אחרי שהגיעו שמאים ואמדו את הנזקים קיבלנו מכתב ממשרד ראש הממשלה - זהו איננו שטח ישראל ולכן לא נוכל לסייע בפיצוי'.

"מאז 2006 צה"ל מפטרל גם בחלק הצפוני וזה כבר מעניק תחושת ביטחון - לנו, לספקים ולנותני שירות. אבל גם כיום, כשבזק רוצה לשקם את המערכות שלה, היא חוששת. אם משהו יקרה לעובד בזמן שהוא נמצא בחלק הצפוני של הכפר - אין לו ביטוח, כי הוא לא בשטח ישראל. מסיבה זו בזק לא מפתחת את התשתיות שלה בכפר. כשילדה נפצעה, האמבולנס שהגיע למחסום ביקש שייכנס אתו ליווי. זה גורם לנו לחיות במצב הזוי. בין לבין".

פּלֶך: חולמים לשנות את החברה

כרמל ויינגרטן-כץ

מספר תושבים: כ–100 (25 משפחות).

מקור השם: פלך הוא מוט עץ ששימש בעת העתיקה ובימי הביניים לטוויית צמר, פשתן וכותנה.

"אנחנו מנסים להוריד את כל מה שמיושן ומעיק מבחינתנו בדפוסי הקיבוץ המקורי, ולבחור לעצמנו מה נכון״

כרמל ויינגרטן-כץ

רקע: הקיבוץ ממוקם בגליל המערבי ושייך למועצה האזורית משגב. הוא עלה על הקרקע ב-1983 כהיאחזות נח"ל של גרעין בוגרי השומר הצעיר, אך ניסיונות ליישב את המקום באופן קבוע כשלו בזה אחר זה. בתחילת שנות ה-2000, כשבמקום נותרו חמש משפחות בלבד, הוחלט לנסות פעם נוספת לאכלסו בגרעיני השומר הצעיר. הניסיון צלח וכיום פועלות בקיבוץ חמש קבוצות שונות, לא כולן של השומר הצעיר. הקיבוץ מגדיר את עצמו חינוכי-משימתי, וחבריו פועלים לעיצוב ושינוי החברה הישראלית.

מקורות פרנסה: רוב חברי הקיבוץ עוסקים בעבודות חינוכיות וטיפוליות כגון פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית והוראה. הרבה תושבים עובדים ב"כישורית", פנימייה לבעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ כישור הסמוך. חלק ניכר מהמשכורות נכנס לקופה משותפת, והקיבוץ מספק לחבריו שירותי בריאות, חינוך, דיור, תחבורה ופנסיה.

מוסדות חינוך: מערכת חינוך לגיל הרך ומסגרות בלתי-פורמליות כמו צהרון וקייטנות מופעלות במקום בשיתוף קיבוץ תובל הסמוך. בית הספר היסודי שמשמש את ילדי המקום הוא בית הספר הדו-לשוני גליל בקיבוץ אשבל, כחצי שעה נסיעה. בתיכון הם לומדים בבית הספר העל-יסודי של המועצה האזורית משגב.

מושב פלך

"יש ויכוחים בתוך הקיבוץ לאן לשלוח את הילדים וכל דור מקבל החלטה משלו", מספרת כרמל ויינגרטן-כץ. "אנחנו מעורבים בהקמת בית ספר אזורי חדש בהתאם לערכינו, ואנחנו מקווים שילדינו ילכו לשם כבר בשנים הקרובות".

תחבורה ציבורית: אוטובוס שמגיע לכרמיאל חולף במקום חמש פעמים ביום.

נפגשנו עם: כרמל ויינגרטן-כץ, 36, אשת חינוך הנשואה לרוני, 35, ואם לשלושה.

מהווי המקום: ויינגרטן-כץ מספרת כי "ערבות הדדית, שוויון ערך האדם ודיאלוג הם הערכים ששמנו לעצמנו בליבת העשייה של הקיבוץ. אנשים עלולים לגחך למשמע רשימת הערכים האלה, אבל אנחנו באמת משתדלים שאלה יהיו דברים שמנחים אותנו.

"כדי לעלות לפלך אתה צריך להיות חלק מקבוצה, להצטרף לקבוצה קיימת או להקים קבוצה בעצמך. באופן גורף מגיעים לכאן אנשים שמחפשים חיי קהילה או איזשהו מעגל שהוא מעבר לחיי משפחה. לרוב האנשים קשה עם המרחק הרב מההורים שלהם, מהמשפחות שיעזרו בגידול הילדים - ועל זה אנחנו מנסים לחפות עם קהילה מעורבת מאוד".

לאן הולכים לבלות: "כאן בקיבוץ יש מועדון שמשמש לפעילויות החברתיות של הקבוצות השונות ושל הילדים, ולכל קבוצה יש מתחם משותף. אנחנו עדיין בחיפוש מתמיד אחר מקומות טובים לשתות בהם בירה. יש בכרמיאל, במשגב, בתרשיחא, בכליל - אבל זה כרוך בנסיעה של לפחות רבע שעה לכל כיוון. הצגות אנחנו רואים בכרמיאל ובקרית מוצקין, ופעם בשנה אנחנו יוצרים מחזמר פרי עטנו שאנחנו ממחיזים ומציגים, בכל פעם על נושא אחר ועם שירים אחרים. האחרון היה להיט ונשען על שירי יענקל'ה רוטבליט".

מה עושים כשנגמר החלב: "ניסע לדיר אל־אסד, ירכא או כרמיאל".

קיבוץ פלך

עוד משהו: "יש לנו כאן אסיפות ומפגשי ועדות, והזמן שמשקיעים בכל אחד מהם תלוי בנושאים שעולים ובסלעי המחלוקת סביבם. ההחלטה המהותית האחרונה היתה קביעת הליבה הסוציאלית ועוצמתה, והחלטנו לחזק את השותפות בינינו בענייני הבריאות והחינוך. הוחלט שהקיבוץ יסבסד טיפולים בריאותיים מסכום מסוים. מצד אחד זה מעמיק את הקשרים בינינו, ומצד שני זה בדיוק הציר שעליו נע המתח הגדול בחיים שלנו - בין עצמאותו של הפרט למחויבות לחיי הקבוצה.

"אנחנו מנסים להוריד את כל מה שמיושן ומעיק מבחינתנו בדפוסי הקיבוץ המקורי, ולבחור לעצמנו מה נכון. ויתרנו על חדר אוכל, כלבו, מכבסה - כל מה שמחייב כוח עבודה, שלדעתנו מיותר. נעדיף שאנשים יבחרו מקצועות שבהם ירגישו שהם מממשים את עצמם, ולא בענפי שירות".

איבטין: "מתגעגע לאוהל - וחולם על ספרייה"

סאלח עמריה מהכפר איבטין

מספר תושבים: 2,800.

מקור השם: לא ידוע. חוקרים מעריכים כי ייתכן שמקור השם בעיר המקראית בֶטֶן המופיעה בספר יהושע.

רקע: איבטין הוא יישוב בדואי המשתייך למועצה האזורית זבולון. ההתיישבות במקום החלה בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, אז הוקמה במקום חווה חקלאית (חוות קרמאן). בסוף שנות ה-60 המדינה הפכה את המקום ליישוב קבע עבור כלל בני הפזורה הבדואית שחיו ברדיוס של עשרות ק"מ מהמקום, רובם באוהלים וצריפים. מחצית מבני היישוב הם בני שבט עמריה והיתר משתייכים לשבטים ומשפחות אחרות.

"בכפר אין פיסה אחת של שטח ציבורי או מטר אחד של ירוק. בגלל תכנון לקוי אין כאן אפילו אפשרות להקים מסעדות נורמליות או בתי מלון. הכל צפוף, מגיעים למצב שבו 70 נשים נלחמות להיות מנקות של המועצה"

סאלח עמריה

מקורות פרנסה: תושבי המקום מתפרנסים מעבודות חקלאות, ניקיון, תחזוקה, בניין ומעבודה במפעלי האזור. "עד לפני כמה שנים היה בכפר שיעור גבוה של מובטלים", מספר סאלח עמריה, 56, המתגורר במקום. "בכפר אין פיסה אחת של שטח ציבורי או מטר אחד של ירוק. בגלל תכנון לקוי אין כאן אפילו אפשרות להקים מסעדות נורמליות או בתי מלון. הכל צפוף, מגיעים למצב שבו 70 נשים נלחמות להיות מנקות של המועצה".

מוסדות חינוך: ביישוב בית ספר יסודי ותיכון.

תחבורה ציבורית: אוטובוס מאיבטין לחיפה עובר פעם בשעה.

נפגשנו עם: עמריה ואשתו נדיה, 51, הורים לחמישה. סאלח עובד במפעל ליציקת מתכות בקרית אתא ומכהן בהתנדבות כראש הוועד המקומי וסגן ראש המועצה המקומית זבולון. נדיה מנהלת משפחתון ביתי.

מהווי המקום: נדיה: "אני וסאלח היינו מהראשונים שסיימו תיכון בכפר. ההורים שלנו היו אנאלפבתים והחוויה שלנו - לחזור לכפר ולדעת לקרוא ולכתוב בעברית, באנגלית ובערבית - נתנה לנו כוח.

הכפר איבטין

"אחרי שישבתי באותה הכיתה עם מישהי שאמא שלה רופאה, רציתי להיות מסוגלת לתת לילדים שלי להגיע לזה, להיות רופאים בעצמם ולא להתבייש בבתים שלהם. כיום, כולם בכפר מנסים לחקות אותנו. כולם אומרים 'הבנים של סאלח משכילים'". סאלח מתקן: "'הבנים של נדיה' הם אומרים. היא הכוח והמנוע של כל הבית הזה".

סאלח מספר כי החלום שלו הוא לבנות באיבטין ספרייה ציבורית: "מקום שבו נוער יוכל לקבל מידע ושיהיה אולם שיכבד את הלמידה. שהנוער יראה שהכוח לא נמצא בטרקטורונים, בנשק לא-חוקי, בסמים ובאלימות - אלא בספרייה. זה לא צריך להיות במקום מגרש כדורגל וגינות ציבוריות - שגם אין פה - אלא יחד אתם".

לאן הולכים לבלות: "הבילוי הכי טוב עבורי הוא ללכת עם נדיה לראס עלי. זאת נביעה שממשיכה את נחל ציפורי שגיליתי לא מזמן, ושם אני מרגיש שאני חוזר לשקט ולזמן של הטבע. יש כאן אנשים שעבורם ללכת להצגה, לסרט ולחוג זה יקר, ומרוב שזה זר להם הם אפילו לא יודעים שזה מה שהם רוצים. אני מאמין שאם יהיו באיבטין הצגות, סרטים וחוגים אנשים יילכו, אבל היישוב נמצא בפיגור של עשרות שנים. זאת מדיניות מכוונת שכיום מנסים לתקן, אבל הפער הוא גדול מאוד".

״הייתי מעדיף להמשיך להיות בדואי אמיתי. אז לזמן היה ערך סגולי, היתה משמעות לכל רגע״

סאלח עמריה

מה עושים כשנגמר החלב: סאלח: "יש כאן מכולת, אבל אם רוצים לעשות קניות גדולות או לקנות יותר מאשר חלב, צריך לנסוע לקרית טבעון, תל חנן או שפרעם. מי שאין לו מכונית אכל אותה. לפעמים אנחנו רואים נשים סוחבות ברגל סלים על הראש מכפר חסידים, הולכות מרחק של כמעט שעה כי האוטובוס לא הגיע".

עוד משהו: סאלח: "הייתי בן 7 כשעברנו לבית באיבטין. כילד, כשהיינו מזהים מישהו מתקרב ממרחק של ק"מ מאתנו היינו שואלים מי זה ונערכים לקראת בואו. כיום בכל רגע יש מישהו במרחק חמישה מטרים ממני. אני מתגעגע למרחבים, לטבע, לאוהל. הייתי מעדיף להמשיך להיות בדואי אמיתי. אז לזמן היה ערך סגולי, היתה משמעות לכל רגע. הייתי מוכן לבנות לנדיה וילה גדולה ומפוארת ולשבת מחוץ לווילה עם אוהל בדואי ולארח אנשים. למרות זאת, אף פעם לא חשבתי לעזוב. כאן גדלתי, כאן הקמנו את המשפחה שלנו. אני מכיר כל אבן וכל סלע. בשעת הצורך - כולנו משפחה אחת גדולה שבניה יעזרו זה לזה".

שקף: 500 מטר מגדר ההפרדה

שמעון ויעל פחימה

מספר תושבים: 77 משפחות, כ-400 איש.

מקור השם: ביישוב הקדום אום א-שקף, שמיקומו ההיסטורי סמוך למושב שקף הנוכחי.

רקע: שֶׁקֶף הוא מושב במועצה האזורית לכיש, הממוקם על קו התפר בצמוד לאזור הר חברון. המושב הוקם על ידי תנועת בית"ר והסוכנות היהודית ב-1982. בקרוב צפויה להיבנות במקום שכונת הרחבה קהילתית. במרחק של כ-500 מטר ממזרח, מעברה השני של גדר ההפרדה, שוכן הכפר הפלסטיני בית עווא.

מקורות פרנסה: חקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של 12 מהמשפחות, המטפחות את כלל 80 הנחלות החקלאיות שבמושב. ענפי הגידול העיקריים הם ענבי מאכל וירקות חממה. יתר התושבים עוסקים במגוון תחומים, מחינוך ועד נהיגה במשאית.

מוסדות חינוך: במושב גני ילדים ומעונות. בית הספר היסודי הקרוב ביותר, לובה אליאב, נמצא בלכיש. בתי הספר התיכוניים הם צפית בקיבוץ כפר מנחם, או בתי הספר בקרית גת.

תחבורה ציבורית: במקום עובר אוטובוס לקרית גת פעמיים ביום. "כדי להתנהל כאן חייבים להחזיק מכונית. זה לא מותרות", אומר שמעון פחימה, 59, תושב המקום.

״לילדים שלנו אמרתי שלא יעזו להתקרב לחקלאות. אני אהיה אחרון החקלאים בבית הזה, נקודה״

שמעון פחימה

נפגשנו עם: פחימה ואשתו יעל, 54, הורים לשישה וסבים לשבעה. שמעון הוא חקלאי שמגדל פלפלים, ענבים ועגבניות, ומכהן כמזכיר המושב וחבר הנהלה. יעל היא נטורופתית ובעלת חברת קייטרינג.

מהווי המקום: "קליפורניה הקטנה, טוסקנה", כך מכנה שמעון את האזור. "יש כאן יקבים וכרמים מדהימים, שטחים ירוקים, צמחייה - הכל. כשהראש שלי טרוד אני יושב בכרם ומנסה להירגע קצת. הבית שלנו הוא המרכז עבור כל הילדים, ומכיוון שאנחנו ממייסדי המקום יש לנו קשר עמוק מאוד לבית". יעל מוסיפה ומספרת כי השניים עבדו שנתיים כדי לבנות את הבית: "הנחנו כל אבן ועבדנו קשה מאוד. זאת החוויה הכי טובה שהיתה לנו והבית הזה הוא חלק מאתנו".

שמעון פחימה

לאן הולכים לבלות: שמעון: "כאן במושב יש פיצרייה נהדרת, ויש גם דיר עזים וחוות סוסים. אם רוצים הצגה או סרט נוסעים לקרית גת או באר שבע".

מה עושים כשנגמר החלב: שמעון: "ניסע לרוב לקרית גת".

עוד משהו: התושבים במקום מתמודדים גם עם תחלואי ענף החקלאות בישראל. "מצב החקלאות כיום הוא לא מה שהיה. כל החיים שלי הייתי חקלאי, אבל ב-7-6 שנים האחרונות זה מידרדר והולך. התשומות עלו במאות ואלפי אחוזים והמחירים לצרכן נשארים אותו דבר. לא נשאר לנו רווח. אנחנו חיים על הרווחים שהצלחנו לעשות לפני 10 ו-20 שנה. אבל חקלאות זאת התמכרות, ולכן קשה לי לעזוב את התחום. לילדים שלנו אמרתי שלא יעזו להתקרב לחקלאות. אני אהיה אחרון החקלאים בבית הזה, נקודה. עד שקברניטי המדינה לא ייראו בחקלאות משהו אידאולוגי, אלא יבחנו את הנושא רק דרך החור שבגרוש - זה לא ייפתר".

"אנחנו לא מעסיקים כאן ערבים מהשטחים", מספר שמעון. "זו החלטה שקיבלנו במושב אחרי שב-1987 נרצח לנו פה חבר שנדקר בכרם שלו. זה היה הרצח הראשון מעבר לקו הירוק שהתרחש באינתיפאדה הראשונה. עד אז תושבי חברון היו חברים שלנו, היתה מערכת יחסים טובה, אבל מאז אותו אירוע שקף הוא שטח סטרילי, וכיום יש גם גדר. לא שהיא עוזרת - עדיין יש חדירות, פריצות לבתים, גניבות; בראש השנה שעבר הורידו לי חצי כרם".

נווה זוהר: "הרוב עזבו"

מוטי בן מרדכי

מספר תושבים: כ-20 משפחות.

נווה זוהר

מקור השם: שמו של היישוב הקהילתי ניתן לו על שם נחל זוהר שנשפך אל ים המלח הסמוך.

רקע: נווה זוהר הוקם בשלהי שנות ה-60 על ידי הסוכנות היהודית. זהו היישוב הנמוך בעולם (367 מטר מתחת לפני הים), הממוקם במרחק של כמה מאות מטרים מחוף ים המלח, ומשתייך למועצה האזורית תמר.

בקרוב ייבנה במקום פרויקט הרחבה חדש שבמסגרתו ישווקו כ-140 מגרשים לבנייה עצמית וליחידות נופש והארחה. אף ששנים ארוכות קיימות תוכניות להקמת אזור תעשייה שיתמוך בבתי המלון של ים המלח (מאפיות, מכבסות וכדומה), לצד תעשיות טכנולוגיות - היוזמה לא מומשה בפועל.

מקורות פרנסה: חדרי הארחה ביישוב ומלונות ים המלח.

 נווה זוהר

מוסדות חינוך: בית הספר היסודי האזורי תמר נמצא בנווה זוהר וקולט גם תלמידים מנאות הכיכר, עין תמר ועין גדי. התיכון האזורי נמצא בעין גדי.

תחבורה ציבורית: קווים העוברים בכניסה ליישוב מגיעים לירושלים, לערד, לבאר שבע ולתל אביב.

נפגשנו עם: מוטי, 54, וורד בן מרדכי. מוטי הוא מלונאי, והזוג מחזיק בחדרי הארחה ביישוב.

מהווי המקום: "הגעתי לכאן בגיל 22 מירושלים, יחד עם מלונאי שהכרתי שם ורצה שאעבוד אתו כאן במלון", מספר מוטי. "הוא הלך ואני נשארתי 32 שנה. 27 שנה מתוכן עבדתי בבתי המלון, וכשהגעתי לגיל 50 החלטתי להקים עסק קטן משלי של צימרים שאני משכיר, ומאז אני חי בשקט, בכיף.

"כשהגעתי לנווה זוהר היו כאן משפחות רבות, מלח הארץ, שרצו ליישב, לעשות ציונות - אבל הם עזבו אחת-אחת. כל מה שהובטח לנו לא התקיים, ולא היה ממה להתפרנס. עד היום לא מכירים את נווה זוהר.

"המועצה ומשרדי הממשלה עושים יד אחת עם בתי המלון, מסייעים להם, משקיעים בחופים שלהם, ואנשים לא יודעים מספיק על תיירות כפרית, זולה ונגישה יותר במחירים עממיים סביב ים המלח. אפילו גישה לחוף אין לנו - לפני שנתיים סגרו לנו את הגישה וזהו, מאז אנו מחכים. גם את הצמחייה בשטחים הציבוריים אנחנו מסדירים לעצמנו עם תקציבים שהשגנו. יש כאן יישוב שלא מצליח להתקרב למיצוי הפוטנציאל של עצמו".

ים המלח

לאן הולכים לבלות: "אין כאן מסעדה או מרכזי תרבות. היה פעם מועדון ביישוב ובעשור האחרון הוא סגור. בבתי המלון ובעין גדי יש הצגות וסרטים, אבל אין אלטרנטיבה אזורית אחרת.

"אין כאן חיי קהילה, ואין תחושה שהמועצה רוצה לשנות משהו בנידון. יש מדיניות של 'הפרד ומשול', כל אחד לעצמו. פסטיבל התמר הוא האטרקציה האזורית שלשמה הוקם חאן של חבר'ה מעין גדי שמושך אליו את כל התיירים - ואנחנו נותרנו מחוץ לתמונה".

מה עושים כשנגמר החלב: "יש מכולת חדשה ביישוב, שפועלת כמה חודשים. אם היא סגורה, אנחנו יכולים לקנות בבתי המלון חלב ב-12 שקל, בעלות כפולה מזו שבכל מקום אחר, או לנסוע 20 דקות לערד".

עוד משהו: "חיינו תקופה באילת וגם בירושלים, אבל תמיד חזרנו לכאן. ורד נפגעה בשני פיגועים שונים בירושלים, בהפרש של כמה שנים, והשיקום הוא תהליך שאינו נגמר.
"נווה זוהר הוא אזור מספיק שקט ומספיק רחוק כדי לנסות להתרפא מהתופת וההמולה שחוזרים בכל מעבר בירושלים - מכל סירנה של אמבולנס ובכל פעם שמתרחש הפיגוע הכי קטן במדינה - שיכולים כולם להרעיד את הלב ולפגוע בנפש. ככה זה, זה המזל שלנו ואלה החיים שלנו. יוצא שעם כל הקשיים, השקט פה הוא טוב. גם הריחוק והנידחות של המקום יכולים להיות גורם מרפא".

נאות הכיכר: "הפנסיונרים גרים חצי שבוע במרכז"

רז ונטע צבר

מספר תושבים: כ-70 משפחות ועוד עשרות עובדים זרים מתאילנד, וייטנאם והפיליפינים.

מקור השם: על שם נאות מדבר שהיו ליד כיכר סדום המקראית.

נאות הכיכר

רקע: מושב בצפון הערבה השייך למועצה האזורית תמר. היישוב נוסד ב-1953 כחווה חקלאית לגידול בקר, אך בשל קשיי המחיה היא ננטשה אחרי כמה שנים. בראשית שנות ה-70 הגיע למקום גרעין מתיישבים מטעם הסוכנות היהודית והאיחוד החקלאי, וזה הכה שורש. גל משפחות נוסף הגיע בשנות ה-90.

מקורות פרנסה: חקלאות, תיירות (צימרים וחאנים) וארבע גלריות אומנות פעילות. כיום מבקש היישוב לקלוט בעלי מקצועות חופשיים ועובדי היי-טק. "הרבה משפחות צעירות שבאו לעסוק בחקלאות התרסקו בשנים האחרונות", מספר רז צבר, 43, שגדל במקום וכיום מגדל בו את ילדיו. "הביקושים היורדים ברוסיה, העלויות הגדלות - כל אלה גרמו למשפחות להיכנס לחובות של ממש".

נאות הכיכר

מוסדות חינוך: ביישוב פועלים פעוטון וגן ילדים. בית הספר היסודי האזורי נמצא בנווה זוהר - במרחק 20 דקות נסיעה. לאחר שעות הלימודים מתקיימים בין היתר במושב חוגי טניס, כדורגל, סיור וטבע. כמו כן, ביישוב פועל קן של תנועת האיחוד החקלאי. התיכון האזורי נמצא בקיבוץ עין גדי.

תחבורה ציבורית: אוטובוס לדימונה חולף ביישוב פעמיים ביום.

נפגשנו עם: צבר ואשתו נטע, 35, הורים לארבעה. רז הוא חקלאי ומורה דרך, ונטע גננת במושב חצבה.

נאות הכיכר

מהווי המקום: "אני אוהב את הטבע ואת האפשרות לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה", אומר רז. "חייתי בתל אביב, ברמת גן, באוסטרליה, ביקרתי בערים גדולות בעולם, אבל אחרי שאתה גדל כאן, אתה אף פעם לא לגמרי מצליח להתרגל לכל הבלגן שמסביב. השקט המדהים הזה, המדבר, ההשראה - יש רק כאן".

לאן הולכים לבלות: "לרוב נוסעים לבאר שבע. מדובר בשעה נסיעה, והעיר התפתחה בשנים האחרונות ללא היכר מבחינת מסעדות ופאבים. יש שם גם קניונים ובתי קולנוע. אפשר גם ללכת לסינמטק בדימונה, ויש במושב בריכה כיפית שהיא כמעט פרטית ואין כמו לבלות בה".

נאות הכיכר

מה עושים כשנגמר החלב: "נוסעים לדימונה או לערד".

עוד משהו: "באחרונה התחיל טרנד בקרב דור המייסדים והפנסיונרים, שגרים חצי שבוע בתל אביב וחצי שבוע כאן. כשחשבתי מה אני מסוגל לתת לילדים, הבנתי שהעלות של רמת החיים הגבוהה שאני נותן להם פה לא תממן גם דירת חדר בתל אביב. כאן אני יכול לבנות בית עם חמישה חדרים ולתת לילד לרוץ יחף לגן. יכול להיות שבגיל הטיפש-עשרה הילדים ירגישו כמו שהרגשתי פעם - שהמקום קצת קטן עליהם, ואז נראה מה עושים. אבל עכשיו אני נותן להם חוויה שלא תהיה להם בשום במקום אחר. תל אביב תמיד תחכה להם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker