"אמרו לי שאני משוגע": הקריירה החדשה של ההיי-טקיסטים שוויתרו על משכורת של חמש ספרות ומכונית

מהנדס האלקטרוניקה שחולש על עשרות דונמים של מטעי תמרים ■ אשת ההיי־טק שמעבירה סדנאות ליקוט ■ סמנכ"ל השיווק שמספק ללקוחותיו סלי ירקות היישר מהשדה ■ קרייריסטים מוצלחים בתחומם בעבר מספרים על הרגע שבו החליטו להגשים חלום - ולהתמסר לחקלאות

רוני וולף
חוות ע׳רנדל בערבהצילום: רוני וולף
רוני וולף

"לא ידעו כל כך איך לאכול אותי פה בהתחלה. זה היה יותר מצחיק עבורם מאשר מועיל, הם אמרו 'בואו נראה את העיתונאי עולה על הטרקטור ופורש אחרי שבוע'. אנשים שפחות מכירים אותי נתנו לי שבועיים לפרוש ואלה שמכירים אותי אמרו 'זה יעבור לו אחרי חודשיים'. אבל בינתיים אני כאן ונהנה מכל רגע".

כחצי שנה לפני המונולוג הזה הרים נתיב נחמני, לשעבר כתב פלילים ב"עיתון תל אביב" (לימים ידיעות תל אביב), אתר "וואלה!" ועיתון "מעריב", טלפון אל מנהל ענף גידולי השדה של קיבוץ נירים שבנגב המערבי. "שלום, אני נתיב, אני דובר, יועץ אסטרטגי ועיתונאי לשעבר ואני רוצה להיות חקלאי", אמר לו, השאר היסטוריה.

נחמני הוא המצטרף הטרי ביותר לענף החקלאות מבין ארבעת האנשים שעמם שוחחנו, כולם עד לפני מספר שנים עירוניים בעלי עמדות בכירות ומשרות מכניסות איש איש בתחומו — היי־טק, שיווק ותקשורת. הענף זוכה בשנים האחרונות ליחסי ציבור גרועים — כשאת עיקר תשומת הלב תופסות המחלוקות שפושות בו, ובמיוחד מאבקי החקלאים נגד הממשלה, נגד היבואנים ונגד רשתות השיווק הגדולות. ואולם, נראה שבכל זאת יש משהו בעיסוק העתיק הזה, בחיבור הבלתי־אמצעי לאדמה ובעבודת הכפיים, שמצטיירים עבור רבים כמפלט מאורח החיים הבורגני, והגזירות שהוא מביא עמו.

בעוד שחלק לא מבוטל מהעירוניים חולמים שיום אחד יבצעו מהפכה בחייהם, רק בודדים מגשימים. מעטים מעזים לעזוב משרות נחשקות בחברות המצליחות ביותר במשק או קריירות היי־טק מכניסות, כדי לקום מדי יום ב–4 לפנות בוקר לעבודת האדמה. ארבעה מאלה שעשו את המהלך מספרים כעת על תחושת הסיפוק וההצלחה, אך גם על הקשיים והלבטים שבדרך.

על אף שבמובנים מסוימים אורח חייהם החדש תובעני לא פחות מזה הקודם והביטחון הכלכלי נפגע בחלק מהמקרים, לא תשמעו מהם מלה של חרטה. את מכונית הליסינג החליפו הארבעה ברישיון לטרקטור, ואת הפסקת הצהריים החפוזה בליקוט פרחי בר. הוותיק שבהם עשה את השינוי לפני יותר מעשור וה"פליט" הטרי ביותר שעמו שוחחנו "חתך" לפני חודשים ספורים בלבד, אך לכולם יש דבר אחד במשותף: האדמה נהפכה למקור המחיה העיקרי שלהם, ושום מכונת אספרסו לא תגרום להם לשנות את דעתם.

"לא לעניין שב–19:30 אתה כבר בבית"

דותן גושן
דותן גושןצילום: אייל טואג

עד לפני ארבע שנים היה דותן גושן, 36, סמנכ"ל מכירות בחברת היי־טק מצליחה שעסקה במערכות שליטה ובקרה. למשרדי החברה בשכונת רמת החייל בתל אביב הוא לא מתגעגע ממקום מושבו הנוכחי במשק האורגני שהקים בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, אף שבפועל לא ראה אותם גושן יותר מדי גם אז. "הסתובבתי בין לקוחות בכל חלקי ישראל עם האוטו, גמאתי 60 אלף ק"מ בשנה בעודי מזגזג בין חברות ומפיצים", מספר גושן.

נסיעות לחו"ל היו גם כן חלק בלתי נפרד מדרישות התפקיד, ולדברי גושן — אחד החלקים השנואים עליו במקום עבודתו הקודם. "לא סבלתי את הטיסות האלה — להיות שבוע מחוץ בבית כשאשתי לבד עם הילדים, לחפש את עצמי בכל ערב, לא נהניתי מזה. נסעתי אולי פעם בחצי שנה כי התנגדתי לזה, אבל אם לא הייתי שם לזה גבול, מבחינתם הייתי נוסע כל חודש".

גושן עבד בחברה מיום היווסדה, עוד כסטודנט ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בשנקר. אך שיחת טלפון שהגיעה לאחר שש שנים שבהן התקדם בסולם הדרגות טרפה את הקלפים. "ערב אחד ביקרתי עם אשתי והבת הקטנה בקיבוץ המעפיל, בשטח שבו נבנתה שכונת ההרחבה שבה אנו גרים היום. אז היו פה רק שדות. ב–19:30 הגיעה שיחת טלפון מהבוס שלי. הוא שמע את הבת שלי, שהיתה אז בת שנה, ברקע, הבין שאני נמצא איתה ולא התייחס, רק המשיך לדבר איתי על עבודה".

המקרה המתואר עוד יכול היה להיחשב כנסבל מבחינת גושן, אילולא המייל שנשלח אליו כעבור כמה שעות. "כבר באותו לילה קיבלתי מייל ביקורתי מהבוס: 'זאת תקופה קשה, לא יכול להיות שב–19:30 אתה כבר בבית, חייבים לעבוד 14 שעות ביום בתקופה כזאת'".

גם בתקופות שגרתיות, יום עבודה בחייו הקודמים של גושן נמשך 12 שעות בממוצע. "נהגתי להגיע ב–7–8 בבוקר למשרד ברמת החייל אחרי שזרקתי את הילדים בגן. כבר ב–8 נקבעו לי פגישות עם לקוחות וב–7–8 בערב הייתי חוזר הביתה בטיל, רואה את הילדים במיטות אחרי הסיפורים ומספיק לומר להם לילה טוב. ככה, מראשון עד חמישי, עד אותה שיחה מהבוס ב–19:30 בערב".

בבוקר למחרת הגיע גושן למשרד והודיע לבוס שלו שהוא עוזב. "אמרתי לו שאני לא מבקש כלום, וידעתי שאמצא כבר מה לעשות, אני סומך על עצמי". אלא שבחברה סירבו לוותר עליו. "יום למחרת לקחו אותי לבית של היו"ר בהרצליה פיתוח. ישבנו בחצר שלו ושאלו אותי 'כמה כסף אתה צריך כדי להישאר?'. אמרתי להם, 'שמעו, אני לא רוצה כלום. הדבר היחיד שאני מבקש הוא שלא יבדקו לי את שעות העבודה, תנו לי יעדים ותבדקו אם אני עומד בהם או לא, אבל אל תבדקו איפה אני נמצא, לא באיזה שעה הגעתי, לא באיזה שעה חזרתי. אם אתם סומכים עלי — אל תתקשרו".

לאחר השיחה הזאת, וללא העלאה במשכורת, נשאר גושן בחברה שלוש שנים נוספות. "שלוש שנים זה הצליח — לא ירדו לי לחיים. אבל בשלוש שנים האלה בניתי את מה שאני רוצה לעשות", הוא נזכר.

ומה שגושן רצה לעשות זה לגדל ירקות. אולי זאת ההיסטוריה המשפחתית ("סבא וסבתא שלי היו חקלאים בצופית") ואולי נטייה שפיתח בעצמו, אבל היה לו ברור שהעתיד שלו נמצא בחקלאות, ולא זאת התעשייתית. "זה נע בין לעבור לערבה, לקחת איזה שטח בבאר מילכה ליד מצרים, לבין לעבור לצפון, ואולי אפילו ללכת לעבוד באיזו חברת השקיה כדי להיכנס לתחום", הוא מספר.

בשלוש השנים שחלפו מאז אותה שיחה מטלטלת ועד שעזב את החברה, ביקר גושן בחוות רבות ונחשף לרעיון של חקלאות בשיתוף הקהילה. בניגוד לחקלאות תעשייתית, מדובר במודל שבו החקלאי נהפך לחקלאי האישי של קבוצת הלקוחות שלו, שמזמינים באופן קבוע סל ירקות. לסל נכנסים ירקות הגדלים בעונה ובשלים לקטיף באותו שבוע שבו נמסר הסל.

"אחרי שלוש שנים, בדצמבר, באתי אליהם ואמרתי 'בפברואר אני עוזב'", מספר גושן, ומציין שבחברה דאגו לוודא טוב מאוד, ולא בלי איומים, שהוא לא נוגע בעסק החדש שלו עד יום העזיבה. את רכב הליסינג החזיר גושן בשמחה כעבור ארבעה חודשים, אחרי שמונה שנים בחברה, כשהוא בן 32, אב לשני ילדים ועם ילד שלישי בדרך. את חלום הערבה הוא הותיר בצד, ושכר שטח של ארבעה דונמים בקיבוץ שבו התגורר.

"התחלתי לעבד את השטח ועשיתי תכנון שתילות. במקביל, התחלתי לדבר עם אנשים ולאסוף לקוחות עוד לפני שהיה לי ירק אחד ביד. במאי אמרתי ללקוחות — 'ביוני יהיו סלי ירקות'". במקביל, שלח גושן מדי שבוע עלונים שבהם סיפר ללקוחות פוטנציאליים מה שתל, מה התחיל לנבוט, איפה הוא נתקל בבעיות — ודאג לצרף תמונות.

מלבד אשתו וכמה אנשים שעודדו אותו, מעטים אמרו לו שהוא עושה את הדבר הנכון. "הסביבה מפחדת מאוד משינויים כאלה. אמרו לי 'אתה תראה, אתה לא תחזיק', וחקלאים ותיקים אמרו לי 'אתה משוגע וזה יעבור לך'".

הלקוחות הראשונים היו חברי קיבוץ, חברים וחברים של חברים. "מפה לאוזן העסק התחיל התרחב. התחלנו עם 20 לקוחות, היום יש לנו 200". כשנשאל גושן אם הוא מעוניין להגדיל את מספר הלקוחות, או את היקף השטח שאותו הוא מעבד כיום, העומד על 30 דונם, הוא עונה בביטחון: "200 מבחינתי זה אחלה מספר. הרי אחת הסיבות שבגללן עברתי את השינוי הזה היא כדי להיות בבית עם הילדים, ולא לרוץ אחרי עוד לקוחות ועוד שטחים".

לדבריו, "מסיימים לעבוד בשדה ב–13:30, ולכן, כשצריך משהו בגני הילדים ובבית הספר — מתקשרים אלי. בכל ארוחת ערב אני בבית, וגם במקלחות ובסיפורים לפני השינה. אחר כך יש עוד קצת זמן עבודה על המחשב, קצת שירות לקוחות, קצת שיווק, אבל הרוב זה מפה לאוזן".

שנתיים חלפו לדברי גושן בטרם הגיע לאיזון כלכלי, וגם כיום, כאשר העסק כבר מספק רווחים, רובם חוזרים לדבריו להשקעה נוספת בעסק. "רכשתי באחרונה מתקן קירור חדש וטרקטור, ובניתי גגון בשביל הפסקות המנוחה של העובדים. בניגוד לעבודה הקודמת, שבה אשכרה קרעתי את התחת, עבדתי כמו חמור ומי שהרוויח היו בעלי המניות, כיום, כל השקעה שאשקיע תחזור אלי, למשפחה, לעובדים ובסופו של דבר המשק מפרנס אותנו".

מכונת אספרסו משוכללת לא מספיקה

אביבית ברקוביץ'
אביבית ברקוביץ'צילום: אייל טואג

בועת ההיי־טק, שהגיעה לשיאה בשנת 2000, משכה אליה את מיטב המוחות. כולם רצו להשתתף בחגיגת הצריכה של המגזר הטכנולוגי עם המשכורות השמנות שטמן בחובו. אחת מהן היתה אביבית ברקוביץ', 39. "סיימתי תיכון וצבא והלכתי ללמוד מה שהיה אז הכי פופולרי — מערכות מידע, זה עניין אותי מאוד", היא מספרת. "הבנתי שאני בדרך למקצוע שיאפשר לי רמת חיים גבוהה. עשיתי תואר ראשון ושני בטכניון, סיימתי בהצטיינות וישר חטפו אותי".

ב–15 השנה הבאות ברקוביץ' התחתנה, הביאה שלושה ילדים ועבדה בחברות המצליחות ביותר — אלביט, אינטל, י.ב.מ, אי־ביי ובעוד סטארט־אפ שנמכר בינתיים בהרבה כסף. לדבריה, המשכורות היו מדהימות מהרגע הראשון. "כשרק התחלתי לעבוד בהיי־טק וקיבלתי את המשכורת הראשונה שלי, קלטתי שאני אישה בת 24 שאך סיימה את לימודיה בטכניון, בעלת מניות באינטל, עם משכורת חמש ספרתית ורכב. הבנתי שזה הזוי. זה ריגש אותי בזמנו כי קלטתי שבגיל 24 השגתי מה שההורים שלי לא השיגו עד גיל 60. אבל כסף עושה לך 'היי' לרגע ואז זה יורד, כי ביומיום שלך את כבר לא מרגישה את המשכורת".

את הקול הקטן שקינן בראשה ואמר לה שהיא לא במקום הנכון תירגמה ברקוביץ' לחוסר סיפוק מהתפקיד התורן, וכך מצאה את עצמה עוברת מקום עבודה בכל שלוש־ארבע שנים. "עברתי ממקום למקום, כמו שעושים בהיי־טק כי הרי ככה מתקדמים בקריירה, והבנתי לאט לאט שיכול להיות שזה לא קשור למקום העבודה".

כשהקול הקטן ממשיך להציק והמשכורות ממשיכות לזרום, הצטרפה ברקוביץ' באחד מימי שבת לסיור ליקוט, שבו למדה ללקט בטבע צמחי בר למאכל. "זה היה 'מיינד בלואינג', כי פתאום קלטתי שאפשר ללכת בטבע — ולא סתם להסתכל על מקום יפה ולחזור, או להשתכשך במעיין ולחזור — אלא שאפשר ליהנות מהדרך", היא מספרת בהתלהבות.

בתור חרשנית לשעבר, התחילה ברקוביץ' לחקור את הנושא באדיקות, הצטרפה לסיורים נוספים ופיתחה עניין בבוטניקה. אבל השינוי הגדול קרה בחג סוכות לפני שלוש שנים בדיוק כשהובילה צוותים באי־ביי, ועבדה כמנהלת מחקר בנוסף להיותה אמא לשלושה ילדים קטנים: גילי, כיום בת 10, אורי (7.5), ודניאל (5).

גם לברקוביץ' הציעו העלאה ולעבוד מהבית בחלק מימי השבוע, אבל היא כבר היתה בשלב שבו מצאה עניין רב יותר באשחר רחב־עלים ובמלוח מפושק מאשר בהטבות ובבונוסים. "כבר לא הייתי במקום שזה עבד בשבילי. אמרו לי 'מה יש לך בחוץ? את חושבת שתרוויחי יותר? שיהיה לך טוב יותר? באי־ביי יש תנאים מדהימים'. אבל זה לא כמה יוגורטים יש במקרר, או המכונה של הסודה או כמה משוכללת מכונת האספרסו. זה לא קשור לזה. זה קשור לאיך אני רוצה לחיות את החיים שלי באמת".

כיום ברקוביץ' מעבירה סיורים וסדנאות ליקוט לכל מי שחפץ בכך. רשימת הפריטים שהיא דורשת להביא לסיור מעידה על ייחודיותו: סכין חד, כלי אוכל רב־פעמיים, קופסת פלסטיק לאיסוף פירות יער, קרש חיתוך וסל ליקוט. מלבד הפטל הקדוש, שאינו דורש עידוד רב, ההתלהבות שלה סוחפת, והיא מצליחה לגרום גם לאנשים הציניים ביותר להתלהב מעלי נענע משובלת. בשבוע רגיל יש לה שלושה סיורים. "אני עובדת, אבל בעצם אני לא עובדת, כי אני נהנית מכל רגע", היא מעידה על עצמה.

איך הסביבה הגיבה לשינוי שעשית?

"זה נראה לכולם כצעד מטורף. בעלי תמך בי במיליון אחוז, אבל אמא שלי ייקית ואבא שלי פולני כך שבעיניהם זה בלתי־נתפש לעזוב קריירה מצליחה בהיי־טק. כמה אנשים היו מוכרים כליה כדי שתהיה להם כזאת קריירה? אנשים מקריבים הכל כדי להצליח, ואני פתאום עוזבת את כל מה שיש לי? אני לא אגיד לך שזה לא היה לי קשה, אבל הבנתי שאם אני רוצה שהילדים שלי יחיו חיים מאושרים ומשמעותיים, אז אני צריכה להראות להם כיצד. אני לא יכולה רק לדבר איתם על זה".

הפחד והחרדה, לדברי ברקוביץ', לא מפסיקים, אבל היא מצאה דרכים להתמודד אתם. "אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת לשבת בבית, להתפלל ולחכות שהכסף יבוא אלי. הבנתי שאני צריכה לבנות משהו, ובניתי סיורים, בניתי קהל של אנשים שזה מה שמעניין אותם. אני סומכת על כך שאם זאת השליחות שלי — אזי הכל יסתדר, ובמקביל אני לא מפסיקה לעשות". במקרה של אביבית נראה כי העשייה השתלמה במיוחד. זאת מאחר שלדבריה, היא כבר מרוויחה את אותן משכורות ההרוויחה בהיי־טק: ״אני מגיעה למשכורות האלה כי אני עובדת קשה, אבל זאת לא עבודה, כי אם הנאה״.

"כולם רוצים להיות כמוך — חוץ ממך"

נתיב נחמני
נתיב נחמניצילום: אילן אסייג

"לא חשבתי שאוכל להתאהב באחת עם שם כזה. במקרה הטוב הוא העלה לי קונוטציות של מברשת אבק. אבל כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה, הבנתי שיכול להיות בה משהו מעניין". כך מתאר נחמני, 36, את בתרונות רוחמה, שמורת טבע בנגב המערבי, בבלוג שהוא כותב באתר nrg.

נחמני הוא החקלאי הטרי ביותר בכתבה. רק לפני שלושה חודשים — שלוש שנים וחצי אחרי שעזב את המרכז — הוא השלים את המהלך שבשבילו עבר לדרום, ונהפך לחקלאי במשרה מלאה.

את הראיון הוא מבקש לערוך ב"משרד שלו", מתחת לעץ אלון רחב־ידיים, בקצה שדה חקלאי השייך לקיבוץ נירים וצופה על שמורת הטבע שבה התאהב. הוא מוציא מחצלת מהאוטו ומתחיל להתרגל לרעיון שהפעם הוא המרואיין.

את קריירת העיתונות התחיל נחמני כסטודנט ללימודי איסלאם ומזרח תיכון, פילוסופיה ועיתונות באוניברסיטת תל אביב. בשנה השנייה ללימודים הוא קיבל הצעה לשמש כתב הפלילים של עיתון "תל אביב" מקבוצת המקומונים של "ידיעות אחרונות".

"הפרסום הראשון שלי היה אייטם של 50 מלה על תפיסת שיכורים במחוז מרכז בסוף השבוע", נחמני נזכר. כעבור שבוע כבר היתה לו כתבת שער על פדופיל מבני ברק שחשף. "אתה מתבגר מהר מאוד בתקשורת, אין טירונות".

אחרי חצי שנה עבר נחמני לערוץ 10, רק כדי להבין שטלוויזיה זה לא בשבילו. ולכן, כשהגיעה ההצעה להתמנות לכתב הפלילים הארצי של אתר" וואלה!", בתקופה שבה הקים האתר מערכת חדשות עצמאית משלו, הוא לא סירב. "לא אשכח שסיקרתי באותו יום סיפור על שוד שהשתבש ונהפך לרצח באילת, לצד סיפור על גבר מבוגר מאוד שהרג את אשתו עם סלע בקרית שמונה. התחלתי לייצר רשת של מקורות, זה היה בית ספר מטורף".

נחמני סיפק את החומרים, אך היציאה לשטח והיכולת לעבוד על סיפור במשך יותר מכמה שעות חסרו לו. כעבור שנתיים, ב–2009, הגיעה הצעה נוספת — להתמנות לכתב הפלילים של מחוז תל אביב ב"מעריב". חברים הזהירו אותו שהוא נכנס לספינה טובעת, אך לדבריו המשכורת היתה טובה ושטח הסיקור הצטמצם.

כך מצא את עצמו נחמני אורב למרגלית צנעני מתחת לביתה, ושוהה ימים כלילות מחוץ לתחנת המשטרה שבה נחקר דודו טופז. "כולם חושבים שאתה מובטל, יושב כל בוקר בבית קפה, אבל הלחץ שלי התחיל בשעה שבה כולם חוזרים הביתה. עבדתי המון בלילות — הרי רוב מעשי הפשיעה קורים בלילה. ואחרי שסיימתי לרדוף אחרי הפשע בלילה, הייתי צריך לתפוס את האנשים שעובדים ביום", הוא מספר על אורח החיים התובעני.

לפני כחמש שנים נשלח נחמני לסקר את רצח בני משפחת פוגל באיתמר. "היינו שם בלילה של הרצח וראינו קבוצה גדולה של צעירים תושבי היישוב שמים פעמיהם למטעים של כפר ערבי סמוך. נכנסתי למטעים עם המכונית, מלווה בצלם, ובאיזשהו שלב כמה מהצעירים פתחו את הדלת של האוטו, שלפו אותי מתוכו והצמידו אותי אליו בדחיפות וצעקות. כעיתונאי נתפסתי על ידם אוטומטית כשמאלן והם חששו שאסגיר אותם. הרגשתי מאוים פיזית. הם היו רבים, זה היה חסר סיכוי. בסוף התחלתי לצרוח ולקפוץ עליהם בחזרה. היו כמה שניות של הלם שניצלתי כדי לחמוק בחזרה למכונית ולברוח".

אירועי אותו לילה לא עזבו את נחמני, והוא ביקש לצאת בעקבותיהם לחופשת התאוששות. את מצבו הנפשי באותה התקופה הוא מתאר כרעוע במיוחד. "בתוך יום־יומיים זה מתחיל להירגע, אתה מפתח מנגנונים של הדחקה ברמה גבוהה מאוד. אך לאורך זמן המראות והתחושות צפים ועולים", הוא מספר. "אתה חושב שיש לך עור עבה וששכחת מזה, ואתה רוצה לשכוח, אבל פשוט התפרקתי והבנתי שאני לא במקום שלי. כולם רוצים להיות כמוך, כולם חוץ ממך, והחלטתי שאני רוצה לעשות שינוי".

רק כעבור שנתיים, בינואר 2013, קרמה ההחלטה עור וגידים. נחמני התפטר ועבר למושב ניר משה ליד שדרות. לנגב המערבי הוא הגיע בעקבות אשתו, בת קיבוץ מדרום הארץ עד לפני עשור. מיד לאחר המעבר הוא מצא עבודה בבאר שבע, כאיש הסברה ויחסי ציבור בתנועת "אור" ליישוב הנגב והגליל. נחמני נהנה מהתפקיד, אבל אחרי יותר משלוש שנים (וכשהוא אב לבת שנתיים וחצי) הבין שלגור בכפר ולחיות בכפר הם שני דברים שונים לחלוטין: "יום אחד הייתי בכניסה למושב ובחור עם אופניים רכב לעברי. התחלתי לקנא בבחור שיוצא מהבית שלו באופניים ונכנס לאיזה טרקטור. רציתי להיות כמוהו, אחד שלא צריך אוטו. רציתי לקום בבוקר, לעלות על הנעליים הבוציות ולצאת החוצה".

שיטוט בפורטל הישראלי לחקלאות הפגיש את נתיב עם מודעת דרושים לענף גידולי השדה של קיבוץ נירים, שבעוטף עזה. "הג'וב הכי לא זוהר בעולם החקלאות", לדבריו. "באותו רגע יצאתי מהמשרד, התקשרתי למנהל הענף ואמרתי לו, 'שלום, אני נתיב, אני דובר, יועץ אסטרטגי ועיתונאי לשעבר ואני רוצה להיות חקלאי'". את שלושת החודשים שבאו בעקבות אותה שיחה, הקדיש נחמני ללימודי נהיגה על טרקטור, ומיד עם הוצאת הרישיון החל את דרכו במקום העבודה החדש כטרקטוריסט.

יום עבודה שגרתי של נחמני מתחיל לדבריו ב–4:30–5 לפנות בוקר. "אתה מקבל את הזריחה המטורפת ואת הקור של הבוקר, עולה על הטרקטור ויוצא לאחד השדות. את המשימה אתה מגלה בערב לפני. פעם דשים בוטנים ופעם חורשים את האדמה לקראת זריעה". את רזי המקצוע נחמני ממשיך ללמוד תוך כדי תנועה: "אתה מבין שעם כל הפנטזיה על החקלאות מדובר בעולם מטורף. אני רוצה לדעת עליו כמה שיותר".

"אנשים מעדיפים לא להגשים חלומות"

דני כהן
דני כהןצילום: רוני וולף

על אף שרבים מהחולמים לפרוש מאורח החיים הבורגני של מרכז הארץ משלבים את הערבה בחלומותיהם, רק מעטים מעזים לקבוע בה את ביתם. יעידו על כך הנתונים היבשים: חבל אילות, שמשתרע ממבואות אילת ועד הפונדק של כושי רמון, חולש על 13% משטח מדינת ישראל, אך מתגוררים בו פחות מ–4,000 איש. אחד מהם הוא דני כהן.

כהן, 45, ואשתו קרן נפגשו לפני 14 שנה בבר תל אביבי. בתוך כמה שבועות הם כבר ידעו שיחיו יחד, ושזה לא יקרה בתל אביב. "שוטטתי בחיי בהמון מדבריות בכל העולם, ותמיד ונמשכתי אליהם משיכה שאני לא יכול להסביר במלים. אבל לא העזתי לחשוב על עצמי כמישהו שיכול לחיות את זה", כהן מספר.

כשהכירו עבד כהן, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, כמהנדס פיתוח בחברת סרגון ברמת החייל בתל אביב. הוא היה חלק מצוות של 15 עובדים, שבנו מערכת של תקשורת בפס רחב — החזית של טכנולוגיית התקשורת בזמנו. בחברה, שב–2001 הונפקה בבורסה האמריקאית, מועסקים כיום 1,500 עובדים.

"היינו נרדמים על המקלדת, עבדנו 14–15 שעות ביום. נהניתי שם בטירוף, אבל זה שוחק מאוד", כהן מספר. "זה אמור היה להיות החלום הישראלי וגם התפרנסתי מדהים. החברה הונפקה ומצבי פיננסי לא תאם את הגיל שלי — יכולתי לממן דירה בתל אביב והיה לי שקט נפשי. אבל היה חסר לי משהו מהותי בחיים. אז התחלנו לחשוב על כל מיני אפשרויות".

הצטרפות לקיבוץ או למושב לא באה בחשבון, ולשניים היה חשוב לא לקבוע את ביתם באזור שיש לגביו מחלוקת פוליטית. כל אלה הובילו אותם לרעיון להקים חוות בודדים בערבה. את חלקת האדמה שנבחרה, 45 דקות מצפון לאילת, הם הכירו מטיוליהם באזור. "זאת הנקודה הכי גבוהה בבקעת הערבה, מקום בעל היסטוריה ארוכת־שנים", מתאר כהן. "היה פה מוצב של צה"ל שהיה פעיל מאוד בשנות ה–50 וה–60, לפני כן היה פה מוצב בריטי ולפני זה מוצב של המשטרה הטורקית. זאת תמיד היתה נקודת שליטה משמעותית, אבל מעולם לא חיו עליה". השם, ע'רנדל, ניתן לה על שמו של הוואדי הירדני שמשתרע מצדה המזרחי של החווה.

באוקטובר 2003, אחרי שקידמו את הרעיון במשך שנתיים מתל אביב עברו בני הזוג כהן לקיבוץ יהל הסמוך, והתחילו בתהליך שלא ברור היה מה יעלה בגורלו. הם נתקלו בלא מעט קשיים ביורוקרטיים, אבל המכשולים האמיתיים, לדברי כהן, היו אלה שהציבו לעצמם. "אתה צריך לייצר את המציאות שלך מא' ועד ת', וזה לא תמיד כזה מגניב. לקח לנו מעט מאוד זמן להבין שאם אנחנו רוצים לעשות פרויקט כזה בצורה שבה אנחנו רוצים לעשות אותו, אז אנחנו צריכים לדעת לעשות לבד הכל — פרופילים, ריתוכים, ארונות חשמל, עבודות עץ, גגות, קונסטרוקציות, טרסות אבן, מסיק, גדיד — למדנו פה הכל".

בסוף 2005 בני הזוג הצליחו לקבל את הקרקע לשימוש חקלאי, ועלו לגור במוצב לשעבר, שהיה חשוף לרוחות ולא היה מחובר לחשמל. בשנה הראשונה, לדבריהם, פינו 130 טון של פסולת צה"לית ונטעו למרגלותיו 80 דונם של מטעי תמרים וזיתים שכיום מפרנסים את המשפחה שכוללת גם את שלושת ילדיהם — גלעד בן 11, איתמר בן 8 ומיכאל בן 4.

ב–2011 הם הגשימו חלום נוסף וקיבלו אישור להקים בע'רנדל מלון בוטיק, הכולל שש סוויטות שבנו ועיצבו בעצמם, אשר צופות על בקעת הערבה. "לא ידענו כלום על בנייה אז התחלנו עם כל מיני ניסיונות עד שהתפתחה לנו פה שיטת בנייה משלנו, עשינו קצת טעויות והתחלנו להפעיל את המקום הזה לפני שנתיים".

בדומה לסגנון החיים שלהם, הסוויטות תוכננו בגישה אדריכלית יוצאת דופן. "הן בנויות כמו אוהלים בדואים עם גגות שנהפכים לחלק מהרצועה של ההרים שמסביבנו. כמו בתי הוביטים שכל הזמן שרויים בצל — יש להם צריכת אנרגיה מדהימה", אומר כהן.

את שמן הזית שהם מייצרים הם מוכרים רק בע'רנדל, והתמרים מיוצאים לחו"ל. "אנחנו מוציאים מפה 45 טונה תמרים בשנה. מטע התמרים החזיר את ההון שהושקע בו שבע שנים מרגע הנטיעה שלו — שזה מדהים ביחס למציאות החקלאית של ישראל, כי במשך ארבע שנים העץ לא נותן פרי".

כהן משתף בפרט מפתיע למדי, לפיו על צרכני התמרים מתוצרת הערבה נמנים רבים מקרב השייח'ים של ערב הסעודית, שזן המג'הול שגדל בערבה חביב עליהם מאוד. "אורזים את התוצרת בארץ בארגזים שכתובים בגרמנית, משלחים לגרמניה ומגרמניה לערב הסעודית".

סוויטה בע'רנדל. "פיתחנו שיטת בנייה משלנו"
סוויטה בע'רנדל. "פיתחנו שיטת בנייה משלנו"צילום: רוני וולף

מה תאמר למי שמעוניין לעשות שינוי גדול בחייו אך חושש?

"אני מבין טוב מאוד למה אנשים מעדיפים להמשיך ולשמור על החלומות שלהם אך לא להגשים אותם. זה הרבה יותר נחמד לשמור על איזה מצב שאינו מוגשם. אני מכיר חברים שחיים את 'החלום הישראלי' של קריירת היי־טק מכניסה ומתגמלת, ולא טוב להם. הם רוצים לעשות שינוי, אבל הם לא עושים אותו. הסיבה הרווחת היא כסף, אבל זה לא העיקר. על הכסף הם יכולים לשים את האצבע, אבל הם לא יכולים להצביע על הדברים שאינם מדידים, שקשורים בנשמה של כל אחד, היכולת להתחבר לאהבות הקדומות שלנו".

"כנראה שהיינו עושים מתנהלים פיננסית בחוכמה רבה יותר אם לא היינו באים לפה, אבל הרי הכל תלוי בסוף באופן שבו אתה מסתכל על זה. הגעתי למצב שהרגשתי שאני צריך אומץ כדי לא לעשות את השינוי הזה. לא ידעתי איך אסביר לעצמי בגיל 50 שהיו לי חיים טובים, על אף שלא עשיתי את מה שרציתי לעשות. מה בעצם מונע מאיתנו לעשות בדיוק מה שאנחנו רוצים?".

חמש עצות לחקלאי המתחיל

1. לדעת עם מי להתייעץ: קבלת עצות מבעלי מקצוע, אתרי אינטרנט וספרים היא חשובה מאוד וצריך לקחת אותה בחשבון, אבל אסור לקחת אותה כעובדה מוגמרת. מה שנכון לחקלאי ברמת הגולן אינו נכון בהכרח לחקלאי בערבה, ומה שכתוב בספר שנכתב בארה"ב אינו תקף בהכרח לחקלאות בישראל. חשוב מאוד לנסות לבד וללמוד מהתוצאה.

2. לא להגזים עם המים: עודף מים מזיק יותר מחוסר מים כשמשקים את השדה; חוסר מים ניתן לראות ולתקן — ואילו עודף השקיה עלול להביא למחלות וריקבונות.

3. לא לבזבז כסף כשיש הרבה: בחקלאות יש שנים מוצלחות מאוד, וחקלאי חדש יכול למצוא את עצמו מרוויח יפה כבר בשנה הראשונה. אלא שבהמשך תמיד יכולות להגיע שנים בינוניות ואפילו רעות מאוד. לכן, כשיש הרבה כסף עדיף להשקיע אותו בעסק או לשים בצד.

4. לא להירתע ממזיקים: רוב המזיקים לא תמיד מזיקים, וגם אם כן — ברוב המקרים יש בעל חיים בטבע שיודע להילחם בהם. לדוגמה, פרות משה רבנו מתות על כנימות. פרת משה רבנו אחת אוכלת כ–6,000 כנימות ביום. בכך, נחסך הצורך לרסס את השדה נגד כנימות, ונחסכה עלות גבוהה בהרבה מעלות הפחת.

5. לא להתרגש: חייו של החקלאי מורכבים משרשרת ארוכה של התרחשויות שבה כמעט תמיד אינו שולט בכלום — שיווק, פערי תיווך, אקלים, עלויות של מים, מחירים של תשומות חקלאיות — כל אלה אינם תלויים בו. החקלאי שולט אך ורק על מה שהוא מגדל, וזה מרכיב שולי מאוד בתוך החבילה הזאת. לכן, מומלץ לקחת את יתר הגורמים בעירבון מוגבל ולשמור על קור רוח.