"איך אני? 1 - מכוערת, 10 - לאנוס אותך": למה נערות הולכות כל כך רחוק

המרדף אחר לייקים מביא נערות לפרסם תמונות בוטות, לשלוח הודעות מיניות ולנקוט שפת הפרזה הגורמת לירידה ברמת האמפתיה - כך עולה מספר חדש בארה"ב ■ את האצבע המאשימה מפנה המחברת, בין היתר, לעמק הסיליקון: האפליקציות הפופולריות, היא טוענת, הומצאו על ידי גברים, שבעיותיהן של הנערות לא מעניינות אותם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלוש נערות מצלמות סלפי
צילום: gpointstudio / thinkstockphotos
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי
רותי לוי

מאז שסיירה בת ה–15 זוכרת את עצמה, היא היתה נתונה להצקות ובריונות של ילדים בני גילה. המצב נעשה גרוע עוד יותר בכיתה ה', כשהיא התחברה לראשונה לרשתות החברתיות. למרות זאת, היא מקפידה לנהל חשבונות בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובמגוון אתרים אחרים — כמו אתר התשובות האנונימיות Ask.fm הידוע לשמצה. היא לא תמיד יודעת להסביר למה היא אוהבת כל כך את המדיה החברתית. "אני אוהבת לצחוק עם החברים שלי, ואני גם אוהבת שאפשר להראות תמונות יפות של עצמך, אפילו אם הם אומרים שאת מכוערת, את יכולה להוכיח להם — הנה, אני ממש לא".

סיירה בודקת את החשבונות שלה באופן מתמיד — האם מישהו עשה "לייק" לאחד מהפוסטים שלה, או הגיב להם. תגובות מרושעות נמחקות מיד. "זה הרבה מאוד עבודה", היא מודה, שכן היא מקבלת לא מעט הודעות מרושעות — בעיקר מבנות. הרשת החברתית מייצרת אצל סיירה לחץ מתמיד — היא כל הזמן צריכה לערוך את התגובות הרעות, ולהגיב לטובות, כאלה שכוללות מלים כמו: "יפה", "מצחיק" ו"בואי נעשה משהו". עם זאת, "לפעמים כותבים לי 'את הזונה של בית הספר'", היא מספרת. "או: 'יש לך חבר? כי אם כן, צריך להזהיר אותו שאת שרמוטה, בדיוק כמו אמא שלך'".

סיירה ניסתה להתאבד בבליעת כדורים, יותר מפעם אחת.

העדות הזאת היא אחת משורה ארוכה של עדויות שמתוארות בספרה של ננסי ג'ו סיילס: "American Girls: Social Media and the Secret Lives of Teenagers" ("נערות אמריקאיות: הרשת החברתית והחיים הסודיים של בני הנוער"). הספר פורסם בפברואר השנה, והוא מעורר ויכוחים רבים. בתוך זמן קצר, הוא נכנס לרשימת רבי המכר של אמזון.

סיילס, 51, היא עיתונאית בכתב העת הפופולרי "ואניטי פייר". היא מוכרת בשל כתבותיה על תרבות ועבריינות נוער. כתבת פרופיל שפירסמה על חבורת הנערות "בלינג רינג", שנהגה לפרוץ לבתי סלבריטאים בהווליווד ב–2009, היתה הבסיס לסרטה של סופיה קופולה שיצא לאקרנים ב–2013 הנושא את אותו השם. ספרה החדש הוא תוצר של שנתיים וחצי שבהן ליוותה נערות בגילי 19–13 ברחבי ארה"ב, ותשאלה אותן על חייהן החברתיים.

הספר מצייר תמונה מטרידה של תרבות האינטרנט של נערות — השיח שלהן מאופיין בהפרזה, חנופה ("שלמות!", "מהממת!", "יפה שלי") ובמיניות מוחצנת. ה"סקסטינג" (התכתבות בהודעות בעלות אופי מיני) נהפך לתופעה נפוצה, ושליחת תמונות של אברי מין וסרטוני סקס הפכו לעניין שגרתי.

"חלק ניכר מהשגרה החדשה של הנערות כיום נחשבה בעבר מסוכנת או לא בריאה", כותבת סיילס. "למשל, נערות רבות מרגישות שלייקים ותגובות מחמיאות על תמונות בעלות אופי מיני הם הישג ומדד לערך עצמי — אפילו כשהלייקים והתגובות מגיעים מזרים גמורים. אילו ההתבטאויות האלה בנוגע לגופן וליופיין היו נאמרות להן ברחוב, זה היה נחשב התגרות או הטרדה. אך ברשת הנערות מגיבות אליהן ב'הו, תודה' בצירוף אמוג'ים של נשיקות ולבבות".

"נערות רבות מרגישות שלייקים ותגובות מחמיאות על תמונות מיניות הם מדד לערך עצמי. אילו ההתבטאויות האלה היו נאמרות להן ברחוב, זה היה נחשב התגרות או הטרדה. אך ברשת, הנערות מגיבות אליהן ב'הו, תודה' בצירוף אמוג'ים של נשיקות ולבבות"

לפי סיילס, השהייה הממושכת באמצעי המדיה החברתית, והתלות של נערות בפידבקים שמתקבלים בה, פוגעים בפיתוח כישוריהן החברתיים בחיי היומיום. סיילס מצטטת מחקרים שמראים כי בני נוער מאבדים יכולות בסיסיות שהיו מפתחים בעבר — כמו שפת גוף, טון דיבור, הבעות פנים, וגם זיהוי נכון של כל אלה אצל בני שיחם. אחד הביטויים הבעייתיים ביותר של השימוש הרב ברשתות החברתיות הוא הירידה התלולה ברמת האמפתיה שבני הנוער מגלים כלפי האחר, והדבר קשור בנטייה להפרזה ברשת.

באחד מפרקי הספר, קבוצת נערות בנות 15 מבוקה־רטון בפלורידה, מספרות לסיילס כיצד התבטאויות ומעשים במדיה החברתית נוטים להיות מרושעים יותר מאשר פנים מול פנים. הן העידו כי לא פעם הן מתעלמות מהודעות של אחרים ("הזמן שאת ממתינה עד המענה מראה שיש לך כוח"), ואף חוסמות ומבטלות חברות. "נניח שאת כועסת על מישהי", הסבירה אחת הנערות, "ואת יודעת שהיא מחבבת איזה בחור, אז את תצטלמי איתו ותעלי לרשת כדי לגרום לה להתבאס". אחרת הוסיפה: "המדיה החברתית גורמת לך לקבל הרבה החלטות אימפולסיביות".

אבל לא בטוח שצריך ללכת עד ארה"ב כדי לקבל מושג על התופעה. לפני פחות משלושה חודשים ניסתה תלמידת כיתה ו' מבית ספר בדרום הארץ להתאבד, וכתבה על כך בקבוצת ווטסאפ שבה חברים מאות תלמידים שכלל לא הכירה. בין היתר, היא שלחה תמונות שבהן נראה חבל כרוך סביב צווארה, ותמונה של סכין שבאמצעותו היא חתכה לעצמה את הוורידים, לטענתה. המקרה התגלה לאחר שמורה שהבחינה בהסתודדויות במהלך השיעור שאלה את התלמידים למעשיהם. "הם חשפו בפני שיש נערה מהדרום שמפיצה הודעות התאבדות, והראו לי את ההודעות והסרטונים", סיפרה המורה לכתב ערוץ 10 בדרום, אלמוג בוקר. "הם אמרו לי שהם מחכים לראות אם היא התאבדה או לא — כי זה מסקרן אותם".

בסרטון וידאו של הילדה, שהגיע לאתר "אשדוד 10", היא חושפת את סיפורה באמצעות העברת כרטיסיות בכתב ידה: "עברתי בית ספר, ילדים השיגו את המספר שלי, פתחו עלי קבוצה בווטסאפ שקראו לה 'הקופה הראשית', קיללו אותי שם ורשמו לי להתאבד — אז זה מה שעשיתי. פשוט לקחתי סכין והתחלתי לחתוך את עצמי". את ההשראה לסרטון היא קיבלה מאמנדה טוד, נערה קנדית בת 15 שהתאבדה ב–2012 (ראו למטה).

"הכל נע סביב הלייקים"

ההתמכרות לטלפון הסלולרי היא תופעה מוכרת, ובקרב חוקרי אינטרנט שוררת ההסכמה כי ההתמכרות של ההורים פוגעת בחיי המשפחה. אולם מבין כל האוכלוסיות, נערות בנות 17–13 הן הקבוצה המכורה ביותר. "נערות משתמשות בפלטפורמות חברתיות — ובפרט כאלה שמתמקדות בתמונות (דוגמת אינסטגרם וסנאפצ'ט), יותר מנערים", נכתב במחקר של מכון Pew. נערות שולחות בממוצע 80 הודעות טקסט ביום — 30% יותר מנערים — וההשתתפות שלהן ברשתות החברתיות גבוהה יותר, ללא קשר לגזע, השכלת ההורים או מצב סוציו־אקונומי.

תמונה של אלון מטירקין גולד וזוגתו ניבה לכטמן, בעלי מיזם "השיחה"

"החוויות המיניות הראשונות של נערים מתחילות ביסודי בצפייה בפורנו - והתוכן הזה הוא חלק מהאופן שבו הם תופשים מין ומיניות. כשאני מספר להם שיש הבדלים גדולים בין זה לבין סקס אמיתי הם נרגעים - הרי גם הציפייות מגברים בפורנו הן לא ריאליות"

"זו הפעם הראשונה שמרבית הנערות, בלי קשר למיקומן הגיאוגרפי, חולקות פעילות משותפת מרבית שעות היום", מעירה סיילס, "והפעילות הזאת משפיעה על הדרך שבה הן חושבות, מתנהגות, מכירות חברים ויוצאות לדייטים, ועל החשיפה הראשונית שלהן לסקס".

התמונות שמעלות הנערות לרשת הן בעיקר "סלפי" (צילום עצמי) — הן מצלמות את עצמן בשרבוב שפתיים ("דאק־פייס"), עם לשון בחוץ נטויה הצדה ועין קורצת בסגנון מיילי סיירוס. יש גם צילומי רגליים על רקע חוף הים, ולפחות ככל שזה נוגע לנערות בארה"ב, ישנה גם תופעת "באלפי", שמציגה ישבן בולט מזוויות שונות בהשראת קים קרדשיאן. "זהו ניסיון של הנערה להציג את עצמה בצורה 'סקסית', בגבולות מה שלדעתה מקובל על הוריה ועל החברים שלה", כתבה סיילס לאחר ששוחחה עם לילי, בת 14. הנערה הסבירה כי היא וחברותיה עושות זאת "כדי להשיג לייקים, הכל נע סביב הלייקים".

במקרי הקיצון האזוטריים, התאווה ללייקים עלולה לשבש את הדעת ולהביא לקבלת החלטות איומה. מקרה כזה התרחש בארה"ב לפני שלושה שבועות, כשהמדינה סערה בשל סיפורה של מארינה לונינה, תלמידת תיכון בת 18 מאוהיו, שהיתה עדה לאונס חברתה בת ה–17. אלא שבמקום להזעיק עזרה, לונינה החליטה לאסוף ראיות לפשע, והפנתה את מצלמת הסמארטפון למתרחש. היא שידרה את האונס בשידור ישיר באמצעות אפליקציית הווידיאו פריסקופ במשך 10 דקות. על פי התביעה, היא התלהבה מהפידבק החיובי שקיבלה ברשת, ו"רותקה על ידי הלייקים".

ככל שזה נוגע לקהילה המדעית, עוד לא הוכח כי התמכרות למדיה החברתית היא הפרעה הדומה במהותה להתמכרות לסמים או לאלכוהול. עם זאת, הידע המדעי שהצטבר בנידון מעיד על כך שהשימוש במדיה החברתית מפעיל את מערכת החיזוק במוח. נערות המכורות לרשת החברתית ששוחחו עם סיילס מתארות זאת כרדיפה חוזרת ונשנית אחרי לייקים ו"אפקט הדופמין" הנלווה להם. כמו בהתמכרות, גם הן אינן מתחשבות בהשלכות השליליות שעשויות להיות לפרסומים שלהן.

גם התיאור הזה אינו רחוק מהמציאות בישראל. בסקר שערך מכון פאנלס עבור ארגון ויצו ב–2014, נמצא כי אחת מתוך שבע נערות ישראליות בגילי 15–18 התמודדה עם מצב שבו הופצו ברשת תמונות חושפניות שלה ללא אישורה. אולם זה לא הרתיע יותר משליש מהנערות להודות כי הן בעצמן מעלות תמונות בעלות אופי מיני. 20% מהן אף העידו כי הן מוכנות לפרסם תמונה חושפנית עבור זכייה בפרסים, כחלק מפעילות של חברה מסחרית.

התופעה הזאת מקבלת חיזוק גם במחקרם של ד"ר סיגל ברק ברנדס מאוניברסיטת תל אביב ודוד לוין מהמכללה למינהל, שפורסם ב–2014. ברנדס ולוין ראיינו 35 נערות ישראליות בגילי 12–18, מרביתן ממעמד סוציו־אקונומי בינוני־גבוה, ומצאו כי הן מצפות לתגובה מיידית ברשתות החברתיות, ומתמלאות עצב כשהיא לא מגיעה. "נגיד העליתי סטטוס לפני שעתיים, סתם 'הלכתי לקניון ועשיתי מלא שופינג', ואף אחד לא עשה לי לייק — אז כאילו... אף אחד לא הסתכל. עצוב ... אז אני ישר רשמתי לחברה: 'תעשי לי לייק בסטטוס'", סיפרה לחוקרים א', בת 14.

במאמר שפירסמו בכתב העת "Feminist Media Studies" מסבירים ברנדס ולוין כי הנערות מייחסות חשיבות רבה לתמונות שהן מעלות כחלק מהדאגה לתדמית שלהן ברשת, והאמונה שתמונותיהן נסקרות על ידי נערים. לפי החוקרים, הנערות יעדיפו תמונות שבהן הן "נראות טוב" כהגדרתן, או בהקשר חברתי כלשהו. ש' בת ה–17 הסבירה: "אם יצאתי ממש־ממש יפה... אז אני חייבת להעלות. וגם אם זה מאירוע כלשהו... יום הולדת, משפחה". דבריה של ג' בת ה–15 מגבים את הטענה: "יש הרבה מאוד עניין של רושם, להרשים אנשים כמה את מגניבה, כמה את עשירה.... להוציא את עצמך כמה שיותר טוב".

איך אני? 1 — מכוערת, 10 — לאנוס אותך

הביקורת העיקרית בספרה של סיילס היא על תעשיית הפורנו. ב–2015 היו אתרי הפורנו אחראיים ליותר משליש (35%) מהתנועה ברשת. "הפורנו כשלעצמו אינו בהכרח בעיה", מסייגת סיילס. "מאז שנות ה–70 טענו פמניסטיות כי פורנו עשוי להיות מקור להעצמה. אך מרבית הפורנו שאליו נחשפים ילדים ובני נוער נראה כמו אלימות כלפי נשים".

גייל דיינס, סוציולוגית בריטית החוקרת את תעשיית הפורנו, אמרה בכתבה ב"גרדיאן" הבריטי מ–2010 כי האקטים הפופולריים ביותר בפורנו באינטרנט כוללים חדירה וגינלית, אוראלית ואנאלית על ידי שלושה גברים ויותר, בו־זמנית; מין אנאלי כפול; אשה שאיבר מין גברי נדחף לגרונה; וכמובן, פליטה על פניה, גופה או בפיה.

אפילו האמוג'ים במקלדת, השפה העיקרית שבה משתמשות נערות כדי לבטא את עצמן, מוטים מגדרית. הדמויות הנשיות מתמצות בנסיכות, כלות, רקדניות סלסלה ושפנפניות פלייבוי. דמויות גבריות יש בשפע, ובהם בעלי מקצוע וספורטאים

"החוויות המיניות הראשונות של הילדים מתחילות בבית הספר היסודי, מול המסך", מסביר אלון מטריקין־גולד. בשנתיים האחרונות מגיע מטריקין־גולד לכיתות בחטיבות ביניים במרכז הארץ כדי לדבר על מיניות. ליוזמה שלו ושל זוגתו ניבה לכטמן קוראים "השיחה", ובמסגרתה הם מפתחים כלים ותכנים המסייעים לצוותים חינוכיים ולהורים לדבר עם הילדים שלהם על הנושא הרגיש.

"עד שאנחנו מגיעים אליהם, הם צברו שעות של צפייה באנשים מבוגרים מקיימים מגוון אקטים מיניים, שהקשר בינם לבין המציאות חלש מאוד. התוכן שאליו הם נחשפים נהפך לחלק מכריע מהאופן שבו הם תופשים מין ומיניות. בכיתות ז'־ח' אנחנו מדברים על הציפיות שלהם מהפעם הראשונה — והם בטוחים שזה הולך להיראות כמו בסרט פורנו. הם כבר יודעים לומר שהם אוהבים בלונדיניות, או מבוגרות, או שהם אוהבים אלימות — אף שאין להם ניסיון. כשאני מסביר להם שזה לא עובד ככה, שיש הבדלים גדולים בין פורנו לסקס אמיתי — הם נרגעים — הרי גם הציפיות מגברים בסרטים האלה הן לא ריאליות".

"גם נערות נחשפות לפורנו, לפעמים מתוך סקרנות, לפעמים משום שהבנים מראים להן", אומרת לכטמן. "אבל בעת הצפייה הן שואלות את עצמן אם ככה מקיימים יחסי מין. זה מלחיץ אותן, סקס נראה להן כמו משהו אלים ומשפיל, שמרוכז רק בגבר וברצונות שלו. נערות לומדות מפורנו ומביטויים פורנוגרפיים במדיה המסורתית שהן צריכות לְרַצּוֹת, ושהן נבחנות בעיקר על פי המראה החיצוני שלהן. ראיתי נערה שהעלתה תמונה לעמוד הפייסבוק שלה עם השאלה 'איך אני נראית?'. התגובות היו בסולם של: 1 — 'מכוערת', ועד 10 — 'לאנוס אותך', והנערות לא בהכרח חושבות שזה בעייתי. חסרה לי אחות גדולה שתאמר לנערה הזאת: 'מה אכפת לך מה אומרים עליך? את נראית מעולה וזהו'".

אגב, מחקר של הארגון הבריטי Internet Watch Foundation, שפורסם לפני שלוש שנים, העלה כי 88% מהתמונות החושפניות של צעירים המבצעים אקטים מיניים או מצולמים בתנוחות 'סקסיות' נגנבות בידי אתרי פורנו.

בתמונה מפורטות שערוריות רשת של שני נוער שהסעירו את העולם בשנים האחרונות. 
2009: הבלינג רינג, חבורה של נערות ונערים מקליפורניה שנהגה לפרוץ לבתי מפורסמים בהוליווד ולשדוד אותם. החבורה התחקתה אחר חשבונות הפייסבוק והטוויטר של המפורסמים, כמו פריס הילטון ולינדזי לוהן, כדי לדעת מתי הם יוצאים מביתם. אותה חבורה היתה הבסיס לסרטה של סופיה קופולה שיצא לאקרנים ב–2013 הנושא את אותו השם

2012: אמנדה טוד, בת ה–15 מקנדה, התאבדה לאחר שסבלה מבריונות רשת. היא סיפרה את סיפורה בסרטון יוטיוב, באמצעות כרטיסיות בכתב ידה, ומאז משמשת השראה לסרטונים רבים, בהם אפילו סרטון ניסיון התאבדות של תלמידת כיתה ו' מהדרום שהופץ בפברואר. בין היתר, סיפרה טוד כיצד מצאה את עצמה מתויגת בתמונות של מכלי אקונומיקה בפייסבוק, שהפצירו בה להתאבד

2014: אליוט רודג'ר רצח שישה בני אדם לפני שהתאבד ליד אוניברסיטת קליפורניה. לפני המעשה הוא פירסם ברשת סרטון ו–140 עמודי מניפסט, שבהם הוא מסביר את המניע למעשיו — דחייה שספג מנשים. "אשחט כל נערה בלונדינית מפונקת", כתב. המקרה הוביל למפנה בשיח של נשים ונערות על אלימות ואפליה שהן חוות 
(תחת ההאשטג: yesallwomen#)

2014: הרומן של מישל קרטר וקונרד רוי ממסצ'וסטס נמשך שלוש שנים — שבהן הם חלקו סודות משותפים והצהרות אהבה. אולם הם נפגשו פנים אל פנים רק פעמיים. הרומן הגיע לסיומו ב-2014, כשרוי התאבד בגיל 18. בסלולרי שלו נמצאו מאות הודעות מקרטר, המעודדות אותו לעשות זאת — וכעת היא מואשמת בגרימת מוות ברשלנות

2016: מארינה לונינה בת ה–18 מאוהיו שידרה את אונס חברתה בשידור ישיר באמצעות אפליקציית פריסקופ במשך 10 דקות. לטענתה, עשתה זאת "כדי לאסוף ראיות לפשע". על פי התביעה, בעוד האונס נמשך, היא התלהבה מהפידבק החיובי שקיבלה ברשת ו"רותקה על ידי הלייקים"

המיזוגניה של 
עמק הסיליקון

מלבד פורנו, סיילס מפנה ביקורת לעמק הסיליקון. "המקום שבו נערות מבלות את מרבית זמנן הוא לא מקום טבעי, אלא כזה שנוצר על ידי אנשי עסקים, והוא מושפע רבות מהתרבות של עמק הסיליקון". ב–2014 פירסמה קבוצה של כמה נשים מובילות "מכתב גלוי על פמיניזם בהיי־טק", ובו נכתב: "הוטרדנו במיילים וקראו לנו פרוצות וזונות, בלי שננקטה פעולה נגד התוקף. גם בשעה שהעברנו מצגות והרצאות שלמות על תכנות, נשאלנו באופן קבוע אם אי פעם תכנתנו בכלל בעצמנו. זכינו להתייחסויות מבזות פנים מול פנים וברשת, שנגעו למגדר שלנו, למראה שלנו וליכולות הטכניות שלנו".

משנה תוקף לטענות האלה בא לידי ביטוי גם במאמר ב"ניוזוויק" שכותרתו "מה עמק הסיליקון חושב על נשים?". במאמר, שפורסם בינואר 2015, נטען כי האווירה הרווחת בתעשיית ההיי־טק כוללת אלימות, בדיחות סקסיסטיות, מיזוגניה שבשגרה, אי־שוויון מגדרי בגיוס ובפיטורים וריבוי תביעות על הטרדה מינית.

את החוט המקשר בין מיזוגניה בתעשיית ההיי־טק לבין חייהן של נערות מוצאת סיילס באתר "Hot or Not" ("שווה או לא"), שהוקם ב–2000. האתר הוקם כתשובה לוויכוח שהתגלע בין שני מתכנתים צעירים בנוגע למראה החיצוני של אישה שהכירו. המטרה שלו היתה לאפשר לזרים גמורים לדרג תמונות פנים של נשים. "שווה או לא" היה ההשראה לאתר "פייס־מאש" של מארק צוקרברג, שלימים הקים את פייסבוק. שניים מהמייסדים של יוטיוב, צ'אד הארלי וסטיב צ'ן, הודו בעבר כי הרעיון המקורי שעבורו הקימו את פלטפורמת הסרטונים היה בכלל לספק גרסת וידיאו למשחק "שווה או לא".

אייקונים של אפליקציות שמעניינות בני נוער

ויש עוד דוגמאות: ב–2011 יצרה אפל את העוזרת אישית סירי (Siri), שהצליחה למצוא עבור המשתמשים זונות ומטווחים, אך לא מרפאות שנותנות שירותי הפלה. לפני כחצי שנה, באירוע השקת האייפד פרו של אפל בקליפורניה, הגיע נציג חברת אדובי (יצרנית פוטושופ) והדגים כיצד הוא מסוגל, בשתי אצבעותיו, להפוך דוגמנית רצינית לדוגמנית מחייכת. "ברור שבאפל יש מעט מאוד נשים", נכתב באחת התגובות הרבות שהופיעו בעקבות האירוע. "לצפות בגבר עושה פוטושופ לאשה כדי לגרום לה לחייך זו בדיחה אכזרית", נכתב באחרת. הסמנכ"ל של אפל, סקוט בלסקי, התנצל מאוחר יותר וכתב שההדגמה לא נועדה לפגוע. לדבריו, "השימוש הראשון באפליקציה הוא עבור צילומי סלפי, רצינו להשוויץ בטכנולוגיה".

ב-2014 פרסמה קבוצה של נשים בעמק הסיליקון 'מכתב גלוי על פמיניזם בהיי־טק': "הוטרדנו במיילים וקראו לנו פרוצות וזונות, בלי שננקטה פעולה נגד התוקף. גם בשעה שהעברנו מצגות והרצאות שלמות על תכנות, נשאלנו באופן קבוע אם אי פעם תכנתנו בכלל בעצמנו. זכינו להתייחסויות מבזות פנים מול פנים וברשת, שנגעו למגדר שלנו, למראה שלנו וליכולות הטכניות שלנו".

המיזוגניה טבועה עמוק כל כך בתרבות ההיי־טק עד כדי כך שב–2013, נעמדו שני צעירים על הבמה בוועידה השנתית של הבלוג הטכנולוגי טאקרנץ' והציגו את האפליקציה הבדיונית "ציצסטייר" (Titstare) — אפליקציה שבה גברים מעלים תמונות של עצמם בוהים בחזה של בחורות, מה שהוגדר על ידי רבים כ"סאטירה מבריקה". באותה הוועידה עלה לבמה צעיר אחר כדי להציג את אפליקציית CircleShake, משחק שנועד למדוד באיזו מהירות מסוגל המשתמש לנער את הטלפון בתוך עשר שניות. הוא הדגים זאת על ידי תנועה שלו מאונן, הקהל צחק בקול רם. "במידה מסוימת", כותבת סיילס, "הרבה מהתרבות של הרשתות החברתיות היא גלגול עכשווי של 'שווה או לא'".

אפילו הכלים שעומדים בפני משתמשי הרשתות החברתיות כדי לבטא את עצמם מוטים מגדרית. לא בטוח ששמתם לב לכך, אך הדמויות הנשיות במקלדת הן מוגבלות מאוד — נסיכות, כלות, רקדניות סלסה, נשים שמסתפרות — ואיך לא, שפנפנות פלייבוי. המגוון בדמויות הגבריות רחב בהרבה, והוא כולל בעלי מקצוע כמו שוטרים ופועלי בניין, לצד מגוון פעילויות ספורטיביות כמו שחייה, ריצה, גלישה ורכיבה על אופניים.

ביוני 2015 שוחררה גרסה 8.0 של מערכת האימוג'י של ארגון Unicode (המחליט אילו סמלים יופיעו במקלדת הסלולרי). היא כללה יותר מ–300 אימוג'ים חדשים, כשהחידוש העיקרי שבהם היה האפשרות לבחור את גוון העור של הדמויות ו–32 דגלים נוספים של מדינות. עם זאת, לא היתה בה שום בשורה עבור נשים. "בהשוואה לעניינים בינלאומיים שעוסקים בנשים, הגיוון בסמלי האמוג'י עשוי להיראות לא משמעותי", כתבו בארגון מייקס (Makers), שמתעד סיפורי נשים מעוררות השראה בסרטוני וידיאו. "אבל הדמויות הזעירות האלה הן השפה העיקרית שבה משתמשות נערות צעירות כדי לבטא את עצמן בהודעות טקסט וברשת החברתית".

באופן כללי, האפליקציות הפופולריות שבהן משתמשות הנערות הומצאו על ידי גברים, צוות ההנהלה הבכיר שלהן הוא גברי ברובו, ורוב עובדיהן גברים. מלבד דוגמאות מעטות ומוכרות, כמו שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק; מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו; ומג ויטמן, המנכ"לית של HP — יש מעט מאוד נשים מנהלות בהיי־טק. האקלים הזה, לראיית סיילס, מסביר מדוע הבעיות שאיתן מתמודדות נערות באותן אפליקציות — כמו תמונות שמופצות ללא הסכמה ואף מגיעות לאתרי פורנו — לא מעסיקות את המפתחים.

"המדיה החברתית הורסת לנו את החיים", אמרה אחת המרואיינות לסיילס. כאשר נשאלה מדוע, אם כך, היא לא יוצאת משם, הגיבה חברתה: "מכיוון שאז לא יהיו לנו חיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker