אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להרוויח בקומבינה ולחטוף מכות בכביש: סיר הלחץ של ישראל לקראת פיצוץ

E
שתפו בפייסבוק

על הסיר שבו חיה החברה הישראלית מופעלים לחצים מכל כיוון. הצפיפות, הרעש, האלימות, האפליה המגדרית, הקומבינות, הסטרס והזלזול הבלתי פוסק באזרח הקטן. ללא שינוי כיוון, פיצוץ הוא רק עניין של זמן ■ כתבי TheMarker על הדברים שיהרסו אותנו

לכלכתם, עכשיו תנקו | קינן ראובני

כשאתה נהפך להורה בישראל, אתה אוטומטית מקבל על עצמך מקצוע נוסף — פועל ניקיון. במרדף אחרי זאטוט שמחפש 24/7 לתחוב לפה מכל הבא ליד, אתה נחשף באופן הכי נקודתי ובלתי אמצעי לאחת הרעות החולות של המדינה: כמות הזבל שהישראלים מתירים לעצמם להשליך במרחב בציבורי. כוסות, בקבוקים, עטיפות, שאריות אוכל, גללים של בעלי חיים, וכמובן האויב מספר אחד — בדלי סיגריות.בשנה האחרונה החריפה הבעיה כשנוספו לחיינו מסכות, כפפות חד־פעמיות וקופסאות טייק־אוויי "שנשכחו" על ספסלים או חנו בדאבל פארקינג בסביבת פחים. וכך, אתה מנהל מרדף אחרי עולל שמרים את כל הזוהמה הזו, ורגע לפני שהטינופת מוצאת את דרכה לקיבה הקטנטנה שלו — אתה מחלץ אותה ונאלץ למצוא לה אתר הטמנה מוסדר.

תרבות הקומבינה | אסא ששון

כשחברה מתחילה את דרכה העסקית היא עובדת במה שמכונה "מודל כוכב". כלומר, קבוצה קטנה של אנשים שמאורגנים סביב ״כוכב״, כשכולם עושים הכל. רק כך חברה קטנה יכולה ליצור יתרון ביחס למתחרות הגדולות שלה, להגיב מהר ללא ביורוקרטיה ולהיות זריזה ונשכנית. המודל הזה מאפשר לשחקנים קטנים לקמבן את דרכם בעולם העסקי. אך ככל שחברה צומחת, היא נאלצת לעבור שינוי מבני עמוק. את מקומו של "הכוכב" תחליף ברוב המקרים מערכת של מחלקות והתמחויות, שבה לכל גזרה יש מנהל או מנהלת.זהו השיעור הראשון במינהל עסקים, אך נדמה שבישראל הוא נשכח: התחלנו כמדינה קטנה, ממזרית כזאת, שמקמבנת כל דבר. יש מחסור בציוד? "סורגים" (ביטוי מכובס לגניבה) — ומסתדרים. כשזו תפישת העולם, אתה חוסך זמן והופך לאלוף העולם באלתורים עד שנראה לעתים כי אין צורך בתכנון. אלא שהמציאות העסקית מוכיחה אחרת. חברות שלא השכילו לבצע את השינוי ולהיערך בצורה מסודרת לעתיד — פשוט לא שורדות. נקווה שישראל תוקיע מתוכה את תרבות הקומבינה, תתבגר ותצמח — אחרת לא בטוח שגם אנחנו נשרוד.

גיבורות על | אפרת נוימן

באחרונה נסעתי ברכב עם בתי בת השבע והאזנו לשירים. באחד מהם, שעסק במקום "קסום מהאגדות", המילים הלכו בערך כך: "כל ילדה הופכת שם להיות נסיכה, כל ילד הוא גיבור ולובש מסכה". עד לאותה נסיעה לא שמתי לב לניואנס המעצבן והמגדרי הזה, אך בתי הבחינה בו, וכשהשיר התחיל להתנגן היא מיד אמרה שאין לה עניין להיות נסיכה. היא רוצה להיות גיבורה. כמעט בכל שלב בחיים, בנות נתקלות במסרים שקובעים מה מתאים להן ומקבעים סטריאוטיפים ותפישות חברתיות. זה מתחיל בחנות הצעצועים שמבחינה בין משחקים לבנים (משאיות, גיבורי על) למשחקים לבנות (ברביות ובתי בובות), עובר גם לעולמות שאינם צרכניים ובהמשך משפיע גם על הבחירה בקריירה. זה מקומם, מתסכל ובעיקר מייאש. התופעה הזו אינה ייחודית לישראל, אך נראה כי אצלנו יש לה בולטות גדולה בגלל הדומיננטיות הגברית בפוליטיקה, בצבא ובממסד הדתי. לנו, כחברה, יש חובה לחנך את הבנות שלנו לעצמאות כלכלית, ביטחון עצמי וחשיבה ביקורתית שתדע לזהות ולסנן מסרים שמקטינים אותן. רק חברה שוויונית תאפשר להן להיות הגיבורות בסיפור.

תסכול ונקמנות | נועה אסטרייכר

אף אחד לא רוצה לשרת במפקדה. היא בעצם מוקד התמיכה הטכנית והשירות של החטיבה, היחידה או החיל בצבא — והיא מלאה באנשים שנקלעו אליה במקרה. נושרים מקורס כלשהו, טיפוסים עם בעיות משמעת או חיילים שגויסו על אף שאין בהם צורך. חוסר התוחלת שבמצבם מעורר בהם נקמנות, שמתבטאת ביחס ל"לקוחות" שזקוקים לשירותיהם. צריכה טופס מהשלישות? תמתיני בפרגולה. באת להזדכות על נשק? חכה בפרגולה. אם היו מחברים את השעות שנשרפות בצה"ל בהמתנה למישהו שלא רוצה לעשות את העבודה שלו, אפשר היה להקים עוד מדינה. צה"ל הוא המקום הראשון שבו ישראלים נפגשים עם שרירותיות מטומטמת, בלתי חדירה. מהמפגש הזה הם יוצאים מצולקים אך מצוידים בטקטיקה שתשמש אותם בהמשך חייהם — במוקדי השירות של חברות הסלולר, בביטוח הלאומי, בסניפי הדואר או בחנויות. המשותף לכולם הוא "שימת הזין" המופגנת על הלקוחות. מעין כעס שמופנה למעשה כלפי עצמם. על עצם היותם עובדים ולא, נניח, מנהלים. קשה להאשים אותם. לפחות בצה"ל היה להם תאריך שחרור.

רעש ואלימות | דפנה מאור

יש דברים ברומו של עולם שפוגעים בנו: אובדן החופש או הדמוקרטיה, ריכוזיות כלכלית, ביורוקרטיה. אך החיים מורכבים גם משרשרת אינסופית של רגעים קטנים, שבהם אנחנו חווים רגשות שסכומם הוא האושר האישי שלנו. בישראל, האלימות והרעש הם שני מרכיבים שאינם עולים בקנה אחד עם רמת ההשכלה וההכנסה של תושביה. זה יכול להיות צפירות ברחוב, קטטה על מקום חניה או בתור בחנות. אלימות במרחב הציבורי פוגעת בנו ומהווה מפגע מתמשך שאינו מראה סימני הסתלקות מחיינו. ציוני מערכת החינוך לאווירה הבית ספרית מציירים תמונה קשה: ילדים שצועקים כדי להישמע, מורים שמדברים בקולי קולות ושיח פוגעני מכל צד. זה כמובן קורה לא רק בבתי הספר. נראה שבישראל אין כמעט מנוס מכל אלה במרחב העירוני הצפוף והקשה. הכפריות הפסטורלית המרוחקת כמעט לא קיימת. גם עבור מי שגר בחוות בודדים אין מפלט אמיתי והוא חשוף לרעש ואלימות בנסיעתו למרכול, לבית החולים או באמצעי התקשורת — המרימים על נס את גסות הרוח בפני כל מי שלוחץ על השלט. בשורה התחתונה: הנורמות שהתרבות, החוק וההנהגה בישראל מכתיבות הורסות לנו את איכות החיים, והגיע הזמן להיפרד מהן.

הסטרס כדרך חיים | חגי עמית

סקר איכות החיים של ארגון OECD חושף כי 18% מהישראלים מדווחים על יותר רגשות שליליים מחיוביים, לעומת 13% בממוצע במדינות האחרות בארגון. לפי אותו סקר, 16% מהישראלים עובדים יותר מ–50 שעות בשבוע לעומת 7% בלבד בממוצע ביתר מדינות הארגון. בנוסף, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ב–2019 נפגעו 51% מבני 20 ומעלה מהתנהגות אלימה בכבישים. לכאורה, אין קשר בין הנתונים האלה, וחשוב לציין כי כאשר מדברים על איכות החיים של הישראלים, רבים מהם חוששים פחות ממרבית אזרחי מדינות הארגון ממחלות או מכך שלא יעמדו בהוצאות החודשיות.אך אם יש דבר שמאפיין את החיים בישראל, הרי שזה הלחץ האופף אותם. האינטנסיביות של מהדורות החדשות, שוק העבודה, העומס בכבישים — כולם מתנקזים לאותו מכנה משותף. לחץ. אפילו כשהוא נופש, הישראלי יודע לנסוך ממד של לחץ. לא במקרה כשהוא נוסע לאירופה, צפון אמריקה או מזרח אסיה הוא חוזר עם סופרלטיבים הכוללים את המילים "שלווה" ו"רוגע". הלחץ שבו הוא נתון בימים רגילים רק גובר והולך משנה לשנה. יחד איתו גובר גם הצורך בהשגת איזון מחודש ובהחלפת נורמות ההתנהגות הקיימות בחדשות. בלעדיהם לא נוכל לשרוד.

לפזר רעל ברשת | רפאלה גויכמן

הרשתות החברתיות פרצו לחיינו בתחילת המאה ה–21 עם הבטחה ענקית: "לחבר אותנו יותר אחד לשנייה", כפי שאמר מייסד ומנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, שוב ושוב בכל ראיון. כיום, האמירה הזאת תגרום לכל אדם, גם אם הוא לא ציניקן גמור, להתגלגל מצחוק. הרשתות החברתיות מספקות לנו במה. כשאנו מפרסמים ומגיבים בהן, אין בנו רצון אמיתי לתקשר עם הצד השני — משפחה, חברים או זרים שמעולם לא פגשנו במציאות. נדמה כי אנחנו שם כדי לבדר את הקהל. לעשות הכל בשביל הלייק הקדוש. מתוך המודל העסקי של ענקיות הטכנולוגיה, המבוסס על הרצון להשאיר אותנו כמה שיותר זמן ברשת (כדי לצפות בפרסומות), נולדו תופעות שליליות שחיבלו בצורה קשה במרקם החברתי ברחבי העולם. פגיעה בדמוקרטיה, בריונות רשת, שיימינג, פרופילים מזויפים, גניבת זהויות, FOMO המגביר דיכאונות וחרדה, הפצת שקרים בהיקפים עצומים ועוד רשימת ארוכה של דברים רעים.התופעות האלה הן מרכז החיים שלנו כיום. בישראל — מוכת מערכות הבחירות — לפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וטיקטוק יש תפקיד משמעותי: הן מאפשרות במה חופשית ולא מסוננת לפוליטיקאים, ואלה מנצלים זאת בתורם כדי להגביר את השיסוי ולפזר רעל. המחיר זול מאוד, לפעמים חינמי — אך התוצאה יקרה ובאה על חשבוננו. כך נראית התפוררות חברתית.

הכתבות המומלצות

כתבות ראשיות באתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות