"אנחנו נהנים מהיופי המטורף שיש כאן, אבל זה הופך למלכודת מוות בזמן שריפה"

יום ראשון, 16:00 אחרי הצהריים. דן זלינגר ממושב כסלון מוצא את עצמו מארגן מבצע פינוי מהיר לתושבי היישוב בהרי ירושלים, אליו הצטרפו גם תושבי המושב הסמוך רמת רזיאל. המטרה הבוערת: להימלט מהשריפה המשתוללת שכילתה עד כה יותר מ-20 אלף דונם – סדר גודל הזהה לאסון הכרמל ב-2010.

שני המושבים שוכנים בלב סביבה מיוערת, לצד הקטע הצר בכביש 395 המחבר בין בית שמש לירושלים. כאשר אנשי כסלון גילו שהם ושכניהם מרמת רזיאל לא יכולים להגיע לכביש, הם החליטו לארגן פינוי דרך כביש עפר היורד בסמוך לאנדרטת מגילת האש לכיוון בית שמש. הדרך המוכרת להם היטב מהטיולים ליד הבית הופכת עתה לנתיב מילוט.

"חבר התקשר ואמר לי, 'יאללה, מתפנים'", אומר זלינגר. "שאלתי אותו למה, והוא אמר לי, 'תסתכל מזרחה'. ראיתי חומה ענקית של עשן סמיך מאוד מתקרבת אלינו, והבנתי שהשטח בין רמת רזיאל לירושלים מתחיל להידלק, והכיכר שדרכה יוצאים לכביש 395 עולה באש. האלטרנטיבה היחידה שנותרה היא לעבור דרך העפר, שמתאימה יותר לרכבי 4X4. יישוב שלם יצא ככה, וגם משפחות מרמת רזיאל הצטרפו".

לדבריו, "70% מהרכבים הם רגילים, שלא מסוגלים לעבור בדרך כזו. שיירה של עשרות מכוניות, ילדים, תינוקות, אנשים זקנים. אתה מפנה את הראש אחורה ורואה את העשן מתקרב, זה מפחיד. תאר לך מה היה קורה אם רכב היה נתקע, והרוח ממזרח הייתה קצת יותר חזקה. זה היה יכול להיגמר כמו אסון הכרמל".

כשהיופי הופך למלכודת מוות

כסלון ורמת רזיאל לא לבד. כמוהם, יש עוד עשרות יישובים ברחבי הארץ - בעיקר סביב ירושלים וחיפה – שתושביהם חיים על חבית חומר נפץ, בלי קשר למצב הביטחוני. בשגרה, הם נהנים מחיים אידאליים בטבע – אבל הכול יכול להתהפך ברגע אחד במקרה של שריפה.

בחלק מהיישובים יש נהלים מסודרים להיערכות למצב כזה, הקובעים מי מתפנה ומי נשאר ביישוב כדי לסייע ללוחמי האש. בכסלון, לדוגמה, נהוג לערוך מדי קיץ ישיבה עם נציגי כבאות ומשטרה, כדי להיערך למצב.

"לפני חודשיים התקבלה החלטה להקים עוד ברזי כיבוי אש", אומר זלינגר. "התקינו עוד כמה כאלה, וזה טוב לשריפה מקומית, אבל באירוע בסדר גודל כזה מה שצריך באמת לדאוג לו הוא דרך מילוט. אני מבין שאת כביש 395 אי אפשר להרחיב. שאלנו על זה פעם, ואמרו שתידרש השקעה של עשרות מיליוני שקלים. אבל למה לא לשפר את דרך העפר שממנה ירדנו השבוע? ביום-יום אנחנו נהנים מהיופי המטורף שיש כאן, אבל זה הופך למלכודת מוות בזמן שריפה".

גם בני דודקביץ', ממושב רמת רזיאל, מסכים שהבעיה הדחופה ביותר היא הכשרה של דרכי מילוט. "כשהגענו לכאן לפני 35 שנה, המחשבה שהכי הטרידה אותנו הייתה מה יהיה במקרה של שריפה", הוא אומר. "עכשיו אנחנו מבינים שכל השנים האלו לא עשו הרבה מבחינת דרכי מילוט".

לדבריו, ברמת רזיאל יש כיתת כוננות, שחבריה נשארים במושב בעת שריפה. "זו חוליה נהדרת שעזרה המון, ועברה הכשרה בנוגע לעבודה עם זרנוקי מים", אומר דודקביץ'. "בזכותה הרבה בתים לא ניזוקו".

היישוב נטף, הנמצא צפונית לכביש מספר 1, לא נפגע הפעם מהשריפה, אך הוא למוד ניסיון רע. בשריפה גדולה שפרצה סמוך לו בנובמבר 2016, בתי היישוב היו בסכנה ומסעדת "המטבח של רמה" נשרפה כליל.

"אמרתי למפקד: אני לא מפנה אף אחד"

רמי מתן, יו"ר הוועד בנטף, אומר כי בשנים האחרונות - ובמיוחד מאז אותה שריפה לפני חמש שנים - התכוננו ביישוב לשריפת ענק נוספת. בין היתר, נעקרו 270 אורנים מסביב לנטף באישור קק"ל, והיישוב הוציא 800 אלף שקל על הכנות שונות הקשורות לכיבוי אש, כולל רכישת 15 תותחי מים בשבועות הקרובים. לדברי מתן, לוועד המקומי יש תקציב לנושאי כיבוי אש, ובימים אלה מתבצע פרויקט להעלאת לחץ המים בצינור המוליך מים ליישוב.

"למדנו בשלוש השריפות האחרונות שמה שהיה נכון לפני 20-15 שנה, שונה היום לחלוטין", אומר מתן. "לאור ההתחממות הגלובלית והקיצוניות במזג האוויר, יש יותר מקרים שבהם האש מדלגת. אם פעם היה אפשר לעשות פס אש כמו שעשו ביערות לפני 50 שנה והאש נעצרה, הרי שהיום גץ קטן שיוצא מתוך גוש אדיר של אש שנע באוויר יכול לגרום לשריפה לדלג, וזה נכון גם לאצטרובלים שעפים באוויר".

כוחות המשטרה דרשו ממתן, כנציג התושבים, לפנות כליל את היישוב בשריפה הגדולה של 2016 - לרבות התושבים שנשארו לסייע בכיבוי האש. אולם הוא סירב. "אמרתי למפקד המחוז שאני לא מפנה אף אחד", הוא מספר. "הוא אמר לי, 'זו פקודה', אבל לא ויתרתי. נשארנו פה להילחם, והלחימה העיקשת הזאת הצילה ארבעה-חמישה בתים".

גם בעין הוד, השוכן ביערות הכרמל, עומד לעבור בקרוב קו מים בלחץ גבוה יותר ליישוב, כלקח משריפות קודמות. "עד עכשיו לא היה לנו קו מים כזה, ובשריפות קודמות גילינו שהמים מגיעים לזרזוף מהר מאוד", אומר דוד רטנר, המתגורר בעין הוד מאז היה בן שמונה.

"השריפה הגדולה המשמעותית היתה ב-1998", הוא אומר. "שמונה-תשעה בתים נשרפו אז, וראיתי בפעם הראשונה איך רוח מזרחית חזקה גורמת לאש להתפשט במהירות, ואיך אתה חסר אונים מול שריפת עצי אורנים שנדלקים מהר מאוד. אני זוכר שכשהייתי ילד, פעם בשנתיים-שלוש אבא שלי היה אומר לי לנעול מגפיים, והיינו לוקחים את מחבט הגומי והולכים לכבות שריפה. מאז פיתחתי טינה גדולה לעצי אורן".

לדברי רטנר, גם בעין הוד יש צוות חירום יישובי שעובר אימונים. "ביישובים שונים יש חששות שונים", הוא אומר. "בדרום זה טילים, באזור שלנו זה שריפות. לצוות החירום שלנו יש ארגזי חירום עם צינורות כיבוי, הם יודעים איפה ברזי הכיבוי ואיך לפעול בשעות הראשונות".

"נכנסתי הביתה כשהוא בער וכיביתי את השריפה"

אמנם יישובים קטנים יכולים להתארגן, אבל השכיחות הגוברת של דליקות ענק צריכה לשמש קריאת השכמה גם לערים גדולות המוקפות יערות – בייחוד ירושלים וחיפה. במערב הבירה יש כמה שכונות שנושקות ליער ירושלים, ובחיפה יערות הכרמל קרובים לעיר. תושבים בחיפה למדו על בשרם את משמעות הקרבה הזאת בשריפה הגדולה ב-2016, אז עשרות אלפי תושבים בשכונות בכרמל פונו מבתיהם וכ-600 בתים ניזוקו.

צפריר פרקיס, שביתו ניזוק באופן קשה בשריפה, לא העלה על דעתו עד אז שאירוע כזה יכול להתרחש. "אנחנו לא גרים ליד שדה קוצים או בשכונת דניה, שקרובה ממש ליער, או בהרי ירושלים", הוא אומר. "אני גר בשכונת גבעת אורנים. הייתה רצועה של אורנים שאיכשהו האש הגיעה אליה, וכל האורנים נשרפו לגמרי".

במילואים אני הייתי בפיקוד העורף, אז אני מכיר את כל הפרוצדורות של חירום וכבאות. נכנסתי הביתה כשהוא בער, וכיביתי את הבית בעצמי עם צינור הגינה. הטיפ שלי לאנשים שיש להם גינה מסביב לבית: השקו את הגינה שלכם במים, הפעילו את הממטרות, שלא יהיה יבש. אי אפשר לעצור דברים כאלה לחלוטין, אבל אפשר לפחות לנסות למזער את הסיכון".