מתווה הגז אינו מושחת, לא מכרו אותנו לטייקונים

המתווה הוא פשוט פשרה - ומשום שמדובר בפשרה, הוא אינו מלהיב, אבל עדיף על כל חלופה אחרת שניצבת בפנינו

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

שלא בכוונה, בנק ישראל הטעה בשבוע שעבר את הציבור. זה קרה במסגרת הופעתה של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בפני ועדת הכלכלה של הכנסת בנוגע למתווה הגז. פלוג הציגה בכנסת את התחזית המעודכנת של בנק ישראל להכנסות המדינה מהגז הטבעי בעשורים הקרובים, שהצטמקה בכ–40% לעומת התחזיות שהציג הבנק המרכזי לפני כשנתיים. כמו כן, הנגידה הציגה את תחזיות בנק ישראל לנתח המדינה ממיסוי הגז הטבעי - 47%–53% מההכנסות במקרה של מאגר של תמר.

זאת היתה הפעם הראשונה אי־פעם שבנק ישראל הציג את חישוביו בנוגע למתווה הגז, והם עוררו מהומת אלוהים. בתקשורת פירשו את נתוני הבנק המרכזי כמפריכים את העמדה הממשלתית, שלפיה נתח המדינה מהרווחים שיפיקו חברות הגז יגיע לכ–60%.

קרנית פלוג בדיון בוועדת הכלכלה, היוםצילום: אמיל סלמן

אז זהו, שלא. בבנק ישראל לא התכוונו להפריך את עמדת המדינה. להפך, הבנק רק מחזק אותה. בנייר העמדה המפורט שפירסם הבנק המרכזי בשבוע שעבר צוין כי חלקה של המדינה ברווחי חברות הגז צפוי להיות 52%–64% בממוצע - בדיוק כמו העמדה הממשלתית הרשמית. הנתון של 47%–53% מס ממאגר תמר (50%–55% במקרה של מאגר לווייתן) מתייחס לחלקה של המדינה בהכנסות מהגז, ולא ברווחים שיניב הגז.

מסיבה כלכלית כלשהי, בבנק ישראל בחרו לבצע את החישוב המפורט מתוך ההכנסות, ובכך סטו מהנוסחה של ועדת ששינסקי, המבוססת על מס מתוך הרווחים. כשמתרגמים את הנתח מההכנסות לנתח מהרווחים מגיעים, כאמור, לכ–60% בממוצע. בהבשלה מלאה, הנתח של המדינה מהרווחים (השיעור השולי) יהיה אף גבוה מכך; את הנתון הזה בנק ישראל לא פירט.

לפשרה יש מחיר

הבלבול הקטן הזה ממחיש, על קצה המזלג, את המורכבות של מיסוי הגז ושל הסדרת שוק הגז. המורכבות הזאת, הקשה מאוד לפירוט והסבר, היא כנראה אחת הסיבות לכך שהוויכוח הציבורי על מתווה הגז גלש בשבועות האחרונים למחוזות היסטריים. במדינת ישראל שוררת כעת התחושה הציבורית שמתווה הגז הוא מתווה מושחת, שבחטא יסודו, ושמכרו את עתיד ילדינו לטייקונים בנזיד עדשים.

זה לא נכון. אף אחת מהקביעות האלה אינה נכונה, וכדי להסביר זאת כדאי לרגע להתעלם מהפרטים המורכבים - ולהסתכל על התמונה בכללותה.

"חשוב להכיר בכך שכדרכם של הסדרים המושגים במשא ומתן, המתווה הסופי הוא תוצאה של פשרה - ועל כן אינו מביא לשני הצדדים את ההישג המרבי האפשרי מבחינתם", אמרה פלוג בדיון בוועדת הכלכלה. "אך מנקודת המבט של המדינה והציבור, הוא מביא לתוצאה טובה יותר מהאלטרנטיבות הקיימות מבחינת ניצול המאגרים, הקדמת השגה של יתירות באספקה וגם במחירים".

ההערה הזאת של פלוג היא כנראה הנקודה החשובה ביותר בנוגע למתווה הגז - זהו מתווה שהושג בהסכמה עם חברות הגז, לאחר משא ומתן עמן. זה אינו מתווה שהוא החלטה רגולטורית חד־צדדית של המדינה. בכוונת מכוון בחרה המדינה שלא לפעול באופן חד־צדדי, אלא בהסכמה, ולבחירה הזאת יש מחיר - המחיר של פשרה, מאחר שצריך להגיע להסכמה עם חברות הגז. אבל לבחירה הזאת יש גם יתרון אדיר, משום שבגינה חברות הגז מחויבות למתווה, התמריץ שלהן לפעול לפיו גדול פי כמה, ובכל מקרה הן מאבדות את הטענות המשפטיות שלהן נגד המדינה, אם בעתיד לא יעמדו בתנאי המתווה.

הבחירה לפעול בהסכמה, ולא באכיפה, אינה מקרית. כדאי להזכיר שכל מי שעסק בהסדרת שוק הגז פעל בהסכמה. בראש ובראשונה, הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, שבמשך קרוב לשנתיים ניהל משא ומתן עם חברות הגז על הגעה ל"צו מוסכם", הגיע עמן לצו כזה, ושנה לאחר מכן שינה את דעתו והודיע על ביטול הצו המוסכם. בסך הכל, גילה ניסה במשך שלוש שנים להגיע להסכמה, טובה יותר או פחות, עם חברות הגז.

למעשה, גם לאחר חזרתו מהצו המוסכם, גילה המשיך לצדד בהגעה להסכמה עם חברות הגז. הממונה לשעבר הרי היה שותף לצוות מתווה הגז, שהוקם בבהילות לאחר שהוא נסוג מהצו המוסכם, וגם צוות זה ניסה להגיע למתווה מוסכם עם חברות הגז. בסופו של דבר, הם הצליחו להגיע להסכמה כזו, אבל למרבה הצער בלי גילה - הממונה על ההגבלים פרש בזעם משולחן המשא ומתן לאחר שחש כי המדינה נסוגה יתר על המידה במשא ומתן.

בנק ישראל נוטה להסכים עם גילה בעניין זה. "הצו המוסכם", נכתב בנייר העמדה של בנק ישראל על מתווה הגז, "לא כלל את ההקלות וההתחייבויות שעליהן הסכימה המדינה כעת, אבל זהו המחיר שהמדינה נאלצת לשלם על כניסה לעימות (ויש שיאמרו לשנות הבנות) עם חברות הגז בתקופה שבה מחירי הגז הטבעי נמצאים בירידה, אופציות היצוא ממאגר לווייתן אינן רבות, ויש רק חברה גדולה אחת שמפעילה כיום מאגרי גז טבעי במשק.

"כמו כן, הצו המוסכם לא כלל התחייבות של המדינה שלא לשנות את הסביבה העסקית במשך עשר שנים... התחייבות זו היא 'מחיר' שהמדינה משלמת על האי־ודאות שנוצרה ותרמה למשבר בין המדינה לחברות הגז", פירט בנק ישראל.

ניתן להבין מנייר העמדה כי הצו המוסכם של גילה היה פשרה עדיפה על זו של מתווה הגז. מהבחינה הזאת, נסיגת גילה מהצו גרמה כנראה נזק רב. למרות זאת, בבנק ישראל מגלים הבנה לפשרה שאליה נגררה המדינה במשא ומתן על מתווה הגז, שהתנהל לאחר שלוש שנים של דיוני סרק בין המדינה לחברות הגז, ולאחר שהמדינה בחרה לחזור בה מהסכמות שכבר גובשו עם החברות.

מדינת ישראל
 לא "יצאה גבר"

זהו כנראה המסר המורכב של מתווה הגז: מדובר במתווה של פשרה, שהושגה בתנאים לא־נוחים עבור המדינה. הפשרה, לפיכך, רחוקה מלהיות אופטימלית, אבל לדעת בנק ישראל - ולדעת כל בכיר אחר במדינה המעורה בפרטי המתווה, פרט לגילה - היא עדיפה על החלופה שניצבת בפנינו: פעולה חד־צדדית, ללא הסכמת חברות הגז, ותוך נטילת הסיכון של התגוששות משפטית ממושכת עמן.

פרט לכך שהמדינה תרגיש שהיא "יצאה גבר", קשה למצוא הסברים רציונליים לפעולה חד־צדדית, בוודאי שלא בשלב מאוחר כל־כך. התגוששות משפטית צפויה להיות יקרה וארוכה: בנק ישראל מעריך שדחייה של חמש שנים בפיתוח מאגר לווייתן תביא לאובדן הכנסות של 1.6 מיליארד דולר; הניצחון המשפטי אינו מובטח; משקיעים חדשים כנראה לא יגיעו במשך התקופה הזאת כדי לחפש גז בישראל, וגם אם ננצח בסוף - זה קרוב לוודאי יהיה ניצחון פירוס.

מטרת־העל של מתווה הגז היא הרי לנסות לפתות את חברות הגז לפתח את מאגר לווייתן, שלישראל יש אינטרס אסטרטגי בפיתוחו. התגוששות משפטית כזאת בוודאי אינה משפרת את התמריץ של נובל אנרג'י, או של חברות אחרות, לפתח את לווייתן - והיא בכל מקרה תעכב את הפיתוח ממושכות.

בהקשר הזה, כדאי לקרוא את ההערה של בנק ישראל, כי הוא מעריך שאבני הדרך, שנקבעו במתווה, יזרזו את פיתוח לווייתן. "יש סיכוי יותר מסביר שמאגר לווייתן יפותח, שכן אחרת בעלי החזקה במאגר עלולים לאבד את זכויותיהם על המאגר", כותב בנק ישראל, ומתייחס לכך שאם חברות הגז לא יעמדו באבני הדרך, למדינה יש זכות משפטית להלאים את המאגר.

עם זאת, בהערת שוליים, בנק ישראל סותר את עצמו כשהוא כותב שאיום ההלאמה כנראה אינו ממשי - למדינת ישראל הרי אין כרגע קשר עם חברות אחרות שיש להן היכולת לפתח ולהפעיל שדה גז מורכב כמו לווייתן, ובלי התקשרות כזאת, האיום בהלאמה הוא איום סרק בלבד.

במלים בוטות יותר, גם בנק ישראל סבור שישראל זקוקה לנובל אנרג'י כדי שתפתח את לווייתן, ובהקדם. בדיוק מהסיבה הזאת התקשרה המדינה עם נובל בהסכמה של מתווה הגז, ובדיוק מהסיבה הזאת המדינה הסכימה לפשרות של המתווה. אין מדובר בפשרה מבריקה, ואין בעיה להכין רשימה ארוכה של כל הדברים הנוספים שיכולנו להשיג במתווה הגז ולא השגנו.

רק שזוהי טיבה של פשרה - שלא מצליחים להשיג בה הכל - והעמדה הנחרצת והחד־משמעית של בנק ישראל היא שבמצב הקיים, הפשרה הזאת עדיפה על כל חלופה אחרת שבנמצא. "בנסיבות הקיימות, ולאור הצורך להתקדם בפיתוח מאגרי הגז, בנק ישראל תומך באימוץ המתווה שאישרה הממשלה", סיכמה פלוג בכנסת.

מסר מפוקח

לא נכנסנו לנבכי הניתוח של בנק ישראל. בבנק המרכזי חושבים שתגלית הגז במצרים דווקא משפרת את מצבנו, סבורים שההצעות למחיר הגז שנקבעו במתווה הן מתקבלות על הדעת, מעריכים שהסיכון לאובדן רזרבות גז בגלל הקדמת היצוא במסגרת המתווה הוא קטן, ויש לכלכלניו הרבה מאוד הערות בדבר ההיערכות ליום שאחריו.

כל אלה כנראה פחות חשובים מהמסר היסודי שהמתווה אינו מושחת, שאין מדובר במתווה שבמסגרתו קומץ פקידונים מכרו אותנו לטייקונים. המתווה הוא פשוט פשרה, וככזאת, הוא אינו מלהיב ואינו מסחרר - אבל הוא עדיף על כל חלופה אחרת שניצבת בפנינו. "מנקודת המבט של המדינה והציבור, הוא מביא לתוצאה טובה יותר מהאלטרנטיבות הקיימות", סיכמה פלוג, וזהו מסר מפוכח, בוגר ואחראי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

מכוניות של טסלה במפעל החברה. מייצרת את המנועים וחלק ניכר מהאלקטרוניקה של המכוניות שלה

המכונית הפרטית עוברת מהפכה שסוחפת את כל התעשייה

קניון ממילא בירושלים. "גידול במכירות של מותגי אופנה מוזלים"

"חיים את הרגע": אוכלים במסעדות, יוצאים לבלות — וטסים לחו"ל

שיעור העובדים שמרגישים שהם בעלי השפעה, ושמקום העבודה שלהם מניע אותם לתרום ולהגיע
להישגים, ירד באופן משמעותי השנה

"הבטיחו לקדם אותי ואז הביאו מישהו מבחוץ. אם זה יקרה שוב – אתפטר"

נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי. רכש את החברה בהנחה של 13% על מחיר הבורסה של המניה

נטישת מנהלים, חוב תופח — ותשואת חסר עמוקה: מה קורה בשיכון ובינוי?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

צעירים בטיילת בתל אביב. בקשה מהעובדים להגיע למשרד נהפכת להתקפה פרסונלית עליהם

"הפסקתי להעסיק צעירים. הם מפונקים ולא ראו אותי, אלא רק רצו לקחת ממני"

משפחת שר־שלום, שנכנסה לפני כמה חודשים לדירה בשכונת גליל ים בהרצליה

"קנינו ב-1.8 מיליון שקל, היום הדירה שווה 4.4 מיליון": עוד הגרלה יוצאת לדרך. מה הסיכוי לזכות?