המסור שמנסר את הענף שעליו יושבת ישראל

זמן קצר לפני יום הכיפורים, ברוח של הרהורים פנימיים נוקבים וכפרות, פירסם בג"ץ את אחת ההחלטות המשפיעות על עתידה החברתי־כלכלי של ישראל. בהרכב מורחב של תשעה שופטים דן בית המשפט העליון בעתירה שהגיש שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין נגד הכנסת, בטענה שהחוק הפוטר את בתי הספר התיכונים החרדיים (ישיבות קטנות) מלימודי ליבה אינו חוקתי. בעתירה הועלתה טענה נוקבת, שלפיה הפטור מלימודי ליבה פוגע ביכולת ההשתלבות של תלמידים חרדים בחברה ובשוק העבודה, ועל כן הוא פוגע בזכויותיהם החוקתיות של אותם תלמידים לכבוד האדם וחופש העיסוק.

הרכב של תשעה שופטים דחה את העתירה - אף ששבעה מתשעת השופטים הסכימו עם העיקרון שחינוך הוא זכות חוקתית. "החינוך הינו ציפור נפשה של החברה הישראלית", כתבה על כך השופטת עדנה ארבל, שיחד עם השופט סלים ג'ובראן היתה בעמדת מיעוט שצידדה בקבלת העתירה. "ונראה ברור שהזכות לחינוך תיתפס כזכות מהותית, הנגזרת מערך כבוד האדם בישראל. על מנת שיישמר כבודו של האדם המעוניין להשתלב בחברה, יש לאפשר לו לממש את יכולותיו, למצות את האוטונומיה האישית שלו. הזכות לאוטונומיה נפגעת על ידי החוק, שכן הוא מונע מהילד את הידע הבסיסי הנדרש לו על מנת לפרוש בפניו בשלב מאוחר יותר קשת אפשרויות רחבה שתעמוד בפניו לבחירה להמשך חייו".

השופט עוזי פוגלמן הוסיף: "הזכות לחינוך משמעה גם חובה של המדינה לעשות להגשמתה. זכויות חברתיות מחייבות מעורבות מדינתית. הן מטילות על המדינה חובה אקטיבית כלפי אזרחיה, הרי אלמלא תקיים המדינה חובה זו - עלולות זכויות אלו להתרוקן מתוכן".

חרף ההסכמה העקרונית לגבי חשיבות החינוך ככלי להגשמה העצמית של האזרח, בחר רוב של השופטים לדחות את העתירה מסיבות משפטיות וטכניות. בשולי העתירה, עם זאת, הועלתה טענה נוספת. זאת היתה הטענה שנגעה לכך שהישיבות הקטנות, על פי החוק הנדון, פטורות מחובת לימודי ליבה - ובה בשעה המדינה מתחייבת לתקצב אותן ב–60%. הכלל הנוהג לגבי החינוך בישראל הוא שכשיעור הליבה, כך שיעור התקציב.

משמע, מי שמלמד 100% ליבה יקבל 100% תקציב (ממלכתי), ומי שמסתפק בפחות ליבה, יקבל פחות תקציב - 75% ליבה יביאו ל–75% תקציב וכו'. הכלל הזה נולד בחטא, והוא נועד להכשיר את המימון של בתי הספר החרדיים, שמלכתחילה התנגדו לאכיפת לימודי ליבה עליהם. הפתרון שמצאה המדינה היה ביצירת הקשר בין שיעור הליבה לשיעור התקציב, כך שבפועל המדינה מתקצבת את בתי הספר החרדיים בשיעור מופחת מזה של בתי הספר הממלכתיים, ובתמורה מוכנה להעניק ויתורים בעניין הליבה.

הבעיה עם הכלל הזה היא כפולה. ראשית, משום שהכלל אינו מתקיים בפועל מאחר שהמדינה לא פיקחה עד היום על בתי הספר החרדיים. הקביעה כי בתי הספר החרדיים יקבלו 75% תקציב (ביחס לתלמיד בממלכתי) מאחר שהם מלמדים 75% מהליבה, בשקר יסודה - אף אחד לא בדק מעולם כמה ליבה בתי הספר החרדיים מלמדים באמת, וההערכה היא שמרביתם לא מלמדים כלל או בקושי מלמדים ליבה. השקר הוא גס במיוחד במקרה של שתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות - מעיין החינוך התורני (ש"ס) והחינוך העצמאי (יהדות התורה) - שעל פי חוק מיוחד מקבלות 100% תקציב תוך התחייבות שהן מלמדות 100% ליבה. שיקום מי שמאמין שבשתי הרשתות מלמדים ליבה מלאה.

הבעיה הנוספת עם הכלל הזה, שבכל הקשור לתיכונים החרדיים המדינה ויתרה על השקר - היא פשוט ויתרה על הכלל. משמע, הישיבות הקטנות קיבלו היתר מפורש בחוק שלא ללמד ליבה כלל, ועדיין לקבל מימון של 60%. נזכיר כי הישיבות הקטנות מנהלות לימודים במבנה של כיתות ענק (רב אחד על מאות תלמידים), ואין בהן כיתות מחשב, יועצת חינוכית, אולם ספורט ושאר דרישות שמייקרות מאוד את הלימודים בתיכונים הממלכתיים. ההערכה היא, לכן, ש–60% תקציב יותר ממספקים את צורכי התיכונים החרדיים.

בשולי העתירה הועלתה הטענה לחוסר שוויון במימון המדינה לבתי ספר הפטורים חוקית מלימודי ליבה. שלושה שופטים - יצחק עמית, אליקים רובינשטיין ופוגלמן - התייחסו בדבריהם לטענה הזו, וקיבלו אותה במלואה. "מאחר שחינוך הוא מכפיל כוח בשוק העבודה והכלכלה, השקעה בחינוך מקדמת את הכלכלה ואת הרווחה המצרפית של החברה כולה", כתב השופט עמית. "הרי שאין למדינה אינטרס להשקיע ולממן חינוך, שכל הווייתו מנוגדת לאינטרס הכלכלי שלה. מימון חינוך שאינו מבטיח כי תלמידיו יוכלו לפרנס עצמם בכבוד ולהשתלב בכלכלת המדינה, משול למימון המסור אשר מנסר באטיות ובהתמדה את הענף שעליו יושבים יחדיו בני החברה כולה. חברה אינה אמורה לממן את עצמה לדעת, והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בקבוצת מיעוט גדולה, שאף עשויה להפוך לקבוצת רוב".

שני השופטים האחרים, פוגלמן ורובינשטיין, הזכירו כי הפתרון של מימון בתי ספר שאינם מלמדים ליבה הוא חריג עולמי - במדינות אחרות חינוך פרטי אינו מקבל מימון מהמדינה. באותם מקרים שבהם המדינה מממנת חינוך פרטי, הרי שהיא גם מציבה תנאים מבחינת תוכנית לימודים מינימלית - ובפועל היא מתמרצת את בתי הספר החרדיים להימנע מלימודי ליבה. שני השופטים הדגישו כי הסעיף הזה הוא הגרוע ביותר בחוק הנדון, משום שלהבדיל מהפסיביות של שאר החוק (המדינה אינה מחייבת ליבה), פה מדובר בסעיף אקטיבי (המדינה מממנת, ובכך מתמרצת הימנעות מלימודי ליבה). הם רמזו כי אם תוגש עתירה נוספת, המתמקדת רק בסעיף המימון התקציבי, היא תישקל בכובד ראש.

העמדה החד־משמעית של שלושה משופטי העליון עולה, כמובן, בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט. מדינה חפצת חיים לא מממנת חינוך הסותר את עקרונות היסוד שלה. במקרה של החינוך החרדי, מדובר בסתירה לשני עקרונות יסוד: גם חינוך לערכים דמוקרטיים, וגם חינוך להשתלבות בשוק העבודה העתידי באמצעות הקניית כלים לכך. בוודאי ובוודאי שמדינה חפצת חיים לא מממנת חינוך כזה, כשמדובר בקבוצת מיעוט שמחזיקה כבר בכ–25% מהילדים בכיתות א' כיום.

התחזית של הלמ"ס היא שהחרדים, המהווים כיום 11% מהאוכלוסייה, יצמחו ויגיעו ל–27% מהאוכלוסייה - פי שניים וחצי מחלקם היחסי באוכלוסייה כיום - עד 2060. קבוצת מיעוט גדולה כזאת, אם תמשיך לא ללמוד ולא לעבוד, צפויה להטביע את עצמה ואת מדינת ישראל יחד עמה. לכך בדיוק כיוון השופט עמית כשדיבר על המשור המנסר את הענף שמדינת ישראל יושבת עליו, או את האיבוד העצמי לדעת.

מתווה הרסני

הבעיה הכואבת במיוחד עם המסור שהוא גלוי וברור לעין כבר שנים רבות, ולמרות זאת במשך שנים מדינת ישראל לא מצליחה לעצור את פעולת הניסור. כל ראשי הממשלה, ללא יוצא מן הכלל, ידעו שבמימון מערכת החינוך החרדית המתבדלת הם חורצים את גורלה של מדינת ישראל לאבדון. למרות זאת, כל ראשי הממשלה ללא יוצא מן הכלל העדיפו את טובתם האישית קצרת הטווח, ברית פוליטית עם החרדים, על פני האינטרס הקיומי ארוך הטווח של מדינת ישראל כולה.

הממשלה הנוכחית, ממשלת הליכוד־יש עתיד, היא שעת כושר נדירה לשינוי המתווה ההרסני שמדינת ישראל צועדת בו. רק שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, אינו שונה בינתיים מקודמיו. במקום לנצל את שעת הכושר להחלטות היסטוריות, שיצילו את מדינת ישראל, הוא ממשיך לצעוד בתוואי ההרסני - ומעדיף לחזר אחר הקול החרדי. העיקר שהוא יצליח להיבחר לכהונה רביעית. ללא ספק, יש לראש הממשלה הרבה סיבות לבקש סליחות.