הנתיב המהיר מסתיר נתונים

אלונה וינוגרד
אלונה וינוגרד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלונה וינוגרד
אלונה וינוגרד

>> נראה כי הדרישה הציבורית לשקיפות נהפכה כבר למובנת מאליה. הקביעה שרשויות חייבות דין וחשבון לציבור על השימוש שעושים נבחרי הציבור בכוח ובכסף שאנחנו נותנים להם, נאמרה מעל כל במה אפשרית. אז זהו, במאבק הזה ניצחנו?

לא. חלילה לנו לטעון שהגענו למנוחה ולנחלה. כלומר, שהרשויות הפנימו את חובתן לפעול בשקיפות והן מרעיפות עלינו הרי מידע מעודכן, באופן ידידותי למשתמש ומתוך רצון כן לשתף את הציבור ככל הניתן במידע הנמצא ברשותם. רק נסכם את הנקודה במסקנה האופטימית והזהירה הבאה: רוב הציבור מבין שמגיע לו לבקש ולקבל מידע. גם זה משהו.

בהנחה שאנו מקבלים קביעה זו, נבקש לאתגר את הציבור בסוגיה הבאה: מה קורה כאשר רשות ציבורית מתקשרת עם גוף פרטי. הרי אפשר לחשוב על אינסוף מקרים שבהם המדינה (באופן חוקי, לגיטימי ומתקבל על הדעת) מתקשרת עם גוף פרטי שחוק חופש המידע אינו חל עליו. מה קורה אז להסכם ההתקשרות? האם יש לציבור זכות לדרוש לראות את ההסכם? איך ולמה זה קשור אלינו?

נשמע קצת ערטילאי? אז הנה דוגמה קונקרטית, אחת מני רבות, שאולי תמחיש את השאלה: התנועה לחופש המידע הגישה בקשת חופש מידע לחברת חוצה ישראל לקבל את הסכם ההתקשרות עם חברת שפיר, שמפעילה את הנתיב המהיר. לתנועה לא היה ספק - חברה שחל עליה חוק חופש המידע העניקה מתוקף סמכותה לחברה פרטית אחרת (שחוק חופש המידע לא חל עליה) את הזכות להפעיל משאב ציבורי באופן בלעדי לכמה עשרות שנים. לציבור הזכות לראות את הסכם ההתקשרות על כל סעיפיו ותנאיו.

הסיפור הסתבך קצת כאשר חברת חוצה ישראל לא התנגדה להעביר את ההסכם לתנועה, ואילו הנתיב המהיר כן התנגדה. לפיכך, וכפי שהחוק מאפשר, עתרה חברת הנתיב המהיר נגד חוצה ישראל ונגד התנועה לחופש המידע. וכך מצאה עצמה התנועה לחופש המידע במקום לא שגרתי, לצד רשות ציבורית (להלן "הרשות"), כמשיבה בעתירה נגדה ונגד דרישתה לקבל את ההסכם. העתירה נידונה בימים אלה בבית משפט, וימים יגידו אם בפעם הראשונה התנועה ו"הרשות" יפתחו יחדיו שמפניה, או שכל אחד יחזור למקומו הטבעי.

יש אינספור דוגמאות למצבי התקשרות מעין אלה (בכלל זה גם תרומות שהמדינה מקבלת מגופים פרטיים), אך לכולן מכנה משותף אחד. אחד הצדדים להתקשרות היא המדינה. כלומר, אתם. לכן קמה לציבור הזכות לראות את פרטי ההתקשרות ולראות במו עיניו כיצד המדינה שומרת על משאביו וכספו בשקיפות מלאה. אין מדובר פה בסודות מסחריים, כפי שטוענות פעמים רבות החברות הפרטיות. הציבור אינו מבקש מידע על החברה עצמה, אלא על אופן וניהול ההתקשרות בין שני הגורמים. לציבור זכות לדרוש הוכחות לכך שההסכם, שהמדינה היא צד לו, שומר בראש ובראשונה על האינטרסים שלו, ולא של גורמים אחרים.

כשאנו צועדים לאט ובבטחה במאבק המתמשך לשקיפות, נראה כי הגיע הזמן לדרוש ולהתעקש להיות חשופים לכלל סוגי הסכמי ההתקשרות שהמדינה היא צד להם. לשם כך, פנו באחרונה האגודה לזכויות האזרח והתנועה לחופש המידע ליועץ המשפטי לממשלה, להורות על הנגשת הסכמים אלה באופן יזום ורציף מתוך הבנה שטובת הציבור מחייבת גישה זו.

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

Doctor illustration.

סוף לחותמת גומי של רופאים: אישורי מחלה יעברו לקופות החולים

סוכני הכאוס שיתוף

זה לא התחיל בבחירות: סוכני הכאוס שסללו את הדרך להפיכה המשטרית