כאן לא רוטשילד: למחוסרי הדיור שפונו מהמאהלים אין לאן ללכת

תושבי המאהלים הוותיקים ברחבי המדינה נותרו לבד, חרדים מהגשם הקרב וחוששים מפינוי; סיפורם של האנשים שבשבילם אוהל הוא הדבר הכי קרוב לבית

אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר
אשר שכטר, פרשנות
אשר שכטר

באר שבע מאהל רפאים

הקמה: 18 ביולי | פינוי: 24 באוקטובר

מאהל מחוסרי הדיור בבת ים

ברחבת מרכז המורים בשדרות רגר, היכן ששכן עד לא מזמן מאהל המחאה של באר שבע, לא נותר זכר למה שהיה פעם מוקד המחאה הבולט של אזור הדרום. חודשים של פעילות פוליטית ענפה, אסיפות, עצרות, צעדות והפגנות - שהתקיימו גם בשעה שהעיר היתה תחת מתקפת טילי גראד -נמחקו סופית בשבוע שעבר, שעה שפקחי העירייה פינו באופן מוסכם את אחרוני מחוסרי הדיור שנותרו במאהל.

הפינוי היה שלו, והתבצע בהסכמתם ואף ביוזמתם של דיירי המאהל, שהגיעו עם העירייה להסדר שכולל שכר דירה לחודשיים וסיוע ממחלקת הרווחה העירונית. לאחר מכן ינסו למצוא עבורם פתרון קבע בדיור ציבורי. הפינוי התבצע תוך זמן קצר וכל מה שנותר מהמאהל, שביולי הוגדר כ"הצגה הטובה בעיר", היה ערימה של חפצים, שגם הם פונו בתוך כמה שעות על ידי משאית. בשיאו היו במאהל יותר מ-200 אוהלים, אבל רובם כבר נעלמו מזמן.

הפינוי בבאר שבע, אחד מהמאהלים הראשונים שהוקמו עם פרוץ המחאה ומהבודדים שעוד נותרו עומדים שלושה חודשים לאחר מכן, שימש כתזכורת עצובה לגל התקווה האדיר ששטף את המדינה, וסחף אתו גם מחוסרי דיור רבים. המדינה עברה הלאה לעסוק בגלעד שליט ובגראדים, פעילי המחאה הכריזו על סיומו של שלב האוהלים, ומחוסרי הדיור נותרו באוהלים. זה לא שהם התאהבו באוהל, אלא שפשוט לא היה להם לאן ללכת. לפני האוהל רבים מהם התגוררו ברחוב. רבים מהם עובדים, אבל בשכר נמוך, חלקם בעלי משפחות. אם יוקר המחיה שחק את מעמד הביניים, אותם הוא ריסק.

ברחבי המדינה נותרו כמה מאהלי מחאה שעדיין לא פונו: בשכונת התקווה בתל אביב, בבת ים, בקרית שמונה, בחולון, ביפו ובכמה מוקדים אחרים. מי שלא גר לידם לא יודע שהם עדיין קיימים, כולל רבים מהפעילים המעורבים במחאה. התקשורת הפסיקה לעסוק בהם, צוותי החדשות לא באים יותר ואספקת האוכל שהגיעה בשיאה של מחאת רוטשילד הפסיקה להגיע ברגע שהתאחדות הסטודנטים פירקה את האוהלים.

בקיץ 2011 הם היו אתרי עלייה לרגל, המסיבה הטובה בעיר, מוקד לאירועי תרבות שמשכו אלפים, מרואיינים מבוקשים. כיום, כל גשם עלול לשטוף אותם. כל בוקר מביא עמו חשש סביר מפינוי. איש לא יודע אם יהיו כאן מחר, וגם אם יהיו זה לא מעיד על מחרתיים. מאהל המחאה בהוד השרון פונה באלימות בשבוע שעבר, המאהל בכנסת קיבל צו פינוי. עד למועד פרסום הכתבה, ייתכן שמאהלים נוספים יפונו. גם זמנם של האחרים קצוב.

בשלב הזה רוב המאהלים לא מאכלסים עוד פעילים חברתיים משכילים, אלא את מי שנמצאים בתחתית הסולם החברתי - האנשים שבשבילם ב' זה באמת אוהל, ואוהל הוא הדבר הקרוב ביותר לבית. אלה שהמחאה שכחה כשהחליטה לסיים את שלב האוהלים. רבים מהם אסירים משוקמים, מכורים לשעבר, מבוגרים וצעירים שנמצאים בהליכי שיקום, אמהות חד-הוריות, קשישים ועולים. רבים יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים לאוהל בערב. לרבים יש ילדים שמחכים שיחזרו. אזור המגורים שלהם עמוס עדיין בשלטי מחאה, בסמלים ובסיסמאות שמבטיחות צדק חברתי, תזכורות להבטחות של קיץ 2011 שמבחינתם ימומשו מאוחר מדי. נוסטלגיה ריקה שאין לה ערך אמיתי.

מטבח מאולתר במאהל התקווה

לכאורה, המחאה לא עסקה באלה שמאכלסים בשלב זה את המאהלים הנותרים. הם לא שייכים למעמד הביניים הקורס - הם קרסו מזמן, קמו על רגליהם ואז קרסו מחדש. חלקם דור שני ושלישי לאוהלים, בוגרי מחאות האוהלים הקודמות, או כאלה שגדלו בצלן. חלק מהם חשבו שהמחאה תביא להם בית. חלק רק רצו מקום להניח בו את הראש וארוחה חמה. לחלק אין תעודות זהות כחולות, ולא משום שלא נולדו בישראל, אלא משום שאין להם איך לשלם עבורן. חלקם גרו במקלטים, על ספסלים, או סתם בחדרי מדרגות לפני שעברו לאוהל. להם לא אכפת שהמחאה "עברה שלב" - כל עוד לא נמצא להם פתרון קבע, הם נשארים באוהלים. דפני ליף היא בחורה מקסימה, אומרים רבים מהם, ואז מודים בעצב שהמהפכה שלה היא לא המהפכה שלהם.

בת ים יומיים ללא חשמל

הקמה: 31 ביולי | פינוי: -

רק כשמתקרבים אל מאהל המחאה הקטן של בת ים מבחינים בו. הוא מוסתר על ידי בניין העירייה הכעור שמולו הוא שוכן. בשיאו ישנו בו יותר מ-40 איש, וכיום ישנים בו חמישה. המצטרף החדש ביותר, שנמצא פה שבועיים, הופנה על ידי משרד הרווחה. בשעות הצהריים, כשכולם עוד בעבודה, המאהל שומם לחלוטין למעט משה, שגר ברחובות כבר 20 שנה וכיום משמש כשומר המאהל. "הם צריכים לשלם לי משכורת", הוא מתבדח. בערב, כשכולם חוזרים מהעבודה, המקום מתעורר.

גודלו של המאהל בבת ים הופך את הדיירים שלו לסוג של משפחה. הם חיים יחד, מבלים יחד כשהם חוזרים בערב מהעבודה. יושבים על הספה או מסתגרים כל אחד באוהלו, מדברים ביניהם ומשתדלים לצחוק. רבים אחרים, תושבי השכונה וכאלה שישנו פה קודם ועזבו, מגיעים גם הם לבקר. ילדים ומשפחות ממלאים את המאהל.

ננה, ציירת שעלתה מבריה"מ לשעבר, נמצאת במאהל כמעט חודש. היא הגיעה אחרי שהתאחדות הסטודנטים עזבה, כך שהיא לא מכירה את המאהל בימי הזוהר שלו. היא גם לא היתה כאן בספטמבר, כשהמאהל קיבל צו פינוי והצליח להביא לביטולו באמצעות הפגנה גדולה, בהשתתפות נציגים מרוטשילד וממאהלי יפו ושכונת התקווה, שבשיאה התבצרו עשרות פעילים בבניין העירייה. אף אחד לא ישן באותו הלילה, מספרים הדיירים, אף אחד לא זז מטר.

מאז שהסטודנטים עזבו את המאהל, אספקת האוכל פחתה. "בהתחלה היו לנו רזרבות והייתי מכינה אוכל. אתמול סטודנטית הביאה קרואסונים, שלשום מישהו הביא קוטג'", אומרת ננה. במהלך שמחת תורה ישבו תושבי המאהל במשך יומיים ללא חשמל, משום שהעירייה - מקור החשמל שלהם - היתה סגורה. עוד מעט יגיע החורף, וכרגע דיירי המאהל עוסקים בעיקר בהכנות. ננה תצטרך להכניס את האוהל שלה, ככל הנראה, לתוך אוהל צבאי גדול של צבא ארה"ב, מתנת פרידה מיו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, שנועדה להקל על הבת-ימים ברוחות ובגשמים.

למאהל בבת ים יש צריף קטן שמשמש כמטבח, תוצאה של מאבק ממושך עם העירייה, שרצתה בהתחלה לפנות אותו. יש להם גם מקלחון קטן שבנו. "את הכביסה אנחנו עושים ביד", מספרת ננה. "יומיים לא היה לנו חשמל. לקחתי שקית תה, שמתי בכוס עם מים קרים ואכלתי לחם. צריך להתאזר פה בסבלנות. אנחנו רק צריכים לעבור את החורף הזה".

דני, נגר הבית, לוטש עין לעבר פינה שבה מונחים קרשים בערימה. הוא רוצה לקחת את הקרשים ולבנות לעצמו ולאחרים צריפים, כדי שיוכלו לישון בהם בלילות החורף הקרים. דייר נוסף במאהל, יגאל, מנסה לשכנע אותו שמדובר ברעיון רע. "זאת ההזדמנות של ראש העירייה להעיף את המאהל הזה. הם מחכים לטעות הכי קטנה. הרי הוא אמר שהוא לא מפנה, רק אל תעשו בנייה כזאת. הוא העלים עין בנוגע למטבח, אבל ברגע שנבנה למטרות לינה, מחובתו לפנות. אתה בונה בתוך הבית שלו".

דיירי המאהל עוקבים אחרי התפתחות המחאה. הם מגיעים לכל הפגנה ולכל אירוע, לדברי דני, "כדי להשמיע את קולנו. נכון שלא הרבה אנשים באים אלינו, אבל אם לא באים אנחנו עושים". על אף שרובם הפסיקו לבוא, הם לא שומרים טינה לאנשי רוטשילד. "כרגע הם רק בפייסבוק, אבל יש כאלה שבאים מדי פעם", אומר יגאל. "כשהפגנו נגד הפינוי אנשי רוטשילד עבדו אתנו. אתה יודע מי נטש? איציק שמולי. ביום שהסטודנטים הרימו את האוהלים נהיה לנו בלגן".

עם זאת, אחרי הגשם הראשון תרם להם שמולי כפיצוי את האוהל הצבאי. "בנינו אותו יחד עם הסטודנטים", אומר יגאל. לדברי דני, "הבעיה היא שהאוהל ששמולי הביא היה מסריח. שמנו עליו כל כך הרבה חומרים כדי להיפטר מהסירחון. הריח הרג אותנו. אנחנו חייבים להשיג אוהלי חורף, חייבים. אנחנו לא יודעים איך להשיג".

דני, שעובד כנגר מדי יום מ-7:00 עד 17:00, נראה עייף. "לא מהעבודה, אלא מהחיים באוהל. ב-31 ביולי העברתי את כל הרכוש שלי מהדירה ששכרתי לכאן. כבר 92 יום אני ישן באוהל", הוא אומר, ומראה את יומן המהפכה שלו: מחברת שבה הוא מתעד כל מה שקורה במאהל. "חוץ מהזמן שבו אני עובד, כל דקה וכל שעה רשומות אצלי ביומן. אולי יום אחד הילדים יקראו את זה".

המחאה של דני לא החלה ב-14 ביולי 2011, אלא ב-26 באפריל 2005. אז הוא נאלץ לשלוח את בת זוגו ושני ילדיו להוריה בבריה"מ לשעבר, כי לא הצליח לפרנס אותם כאן. "הקמתי אוהל על יד העבודה שלי. תוך 20 דקות פירקו לי אותו. אני מרוויח 6,000 שקל בחודש ועם המשכורת שלי אני לא יכול להחזיק את המשפחה. יש לי הלוואה בבנק של 50 אלף שקל. אני כבר שנה וחצי מחזיר, נשארו לי שלוש שנים וחצי. כמוני יש עוד רבים שעובדים ולא יכולים להחזיק משפחה.

"עליתי לארץ ב-1993. מאז אני עובד רצוף. אם אחרי 18 שנה הגעתי לאוהל, מה מחכה לי עוד 18 שנה? תמיד הרווחתי יותר משכר המינימום, אבל יוקר המחיה גמר אותי. באוהל יש לי פצצות אטום: תלושי משכורת של 18 שנה שמוכיחים שאני מרוויח טוב. אני לא רוצה שאף אחד ייתן לי כלום. מעולם לא לקחתי מאף אחד שקל ומעולם לא ביקשתי". האוהל שלו, שמוגבה על קרש כדי למנוע הצפות ועטוף בניילון, כולל את תכולת הדירה שבה התגורר לפני כן. גודלה היה 14 מ"ר. שכר הדירה: 1,500 שקל בחודש.

"אם היה לי לאן ללכת הייתי עוזב, אבל אין לי", הוא מספר, "אשאר פה, כמה שיהיה קשה. פשוט צריך להעיר את הממשלה, להזכיר לה שיש גם אנשים שעובדים 10-12 שעות במפעלים ומרוויחים שכר מינימום. אין לי מה להפסיד, אפילו את הילדים הפסדתי. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה לפני שלוש שנים. מאז אני יכול לדבר אתם רק בסקייפ. בקיץ הגיע למאהל השר מיכאל איתן. סיפרתי לו שנאלצתי לשלוח את הילדים לחו"ל בגלל יוקר המחיה, והוא אמר לי 'טוב עשית'. הסתובבתי והלכתי".

בניגוד למאהלים אחרים, ואולי בגלל מיעוט הדיירים בו, מאהל בת ים נטול חיכוכים באופן יחסי. "במשך 85 יום לא היתה כאן אלימות, לא היו מכות", מעיד דני. "אולי בג'סי כהן ובתקווה היו, אבל כאן בבת ים כולם אוהבים ומכבדים". הוא לא מאמין בשלב ב' של המחאה, מבחינתו היא החלה ותסתיים בשלב האוהלים. "אם יפנו אותי אקים עוד אוהל. לי אין שלב ב'. אני לא יודע מה מחכה לי מחר. הכליות שלי הלכו. אני לוקח אנטיביוטיקה. איך אחזיק מעמד?"

אם מאהל בת ים הוא משפחה, משה כהן הוא האב הכל-יכול: האיש שאליו פונים ברגע שיש בעיה, נציג המאהל בכל הדברים החשובים. "ההתחלה שלי היא במחאת האוהלים הקודמת, ב-1990. הייתי פה כבחור צעיר", הוא אומר. "אין לי דירה. עד לפני שבועיים ישנתי פה עם האשה והילד. הילד נהיה חולה וזהו, לקחתי הלוואה כדי לשלם שכירות לחודשיים. שניהם ישנים בבית, ואני עושה הכל גם שם וגם פה. האוהל שלי כאן. יש פה אנשים שצריך לדאוג להם לאוכל, למים, למקלחת ולמטבח".

כהן, שעובד אצל קבלן משנה של עיריית תל אביב, הוא המנהיג האידיאולוגי של המאהל בבת ים. "אני לא זז מפה עד שיש פתרון קבע. בראשון לציון, שמעתי, סידרו לאנשים חצי שנה של שכירות. זה לא פתרון מבחינתי. מה יקרה עוד חצי שנה? שוב יזרקו אותם לרחובות?

"זה לא שכיף לנו להיות פה. אנחנו לא מלקקים דבש. עם כל הכבוד לרוטשילד, ואני אסיר תודה לאלוהים שהם דחפו את העניין הזה, פה זה לא רוטשילד. אני בקשר טוב עם כולם, אבל נגמר הסיפור. אין להם את היכולות לעזור". בשיאו של המאהל הגיעו לפה אנשים כמו מיכאל איתן, תמר גוז'נסקי, אפילו אריה דרעי. גם אמנים הגיעו. "כיום", אומר כהן, "לא באים כמו בהתחלה. אבל ארגון 'לתת' מביא אוכל".

בשעות אחר הצהריים עובר ליד המאהל לא אחר מאשר ראש עיריית בת ים, שלמה לחיאני. הוא מנופף לשלום וממהר לדרכו. "יחסית, הוא יצא הכי גבר", אומר יגאל. "אנחנו אוויר, אבל לא מפנים אותנו", אומר כהן, "לחיאני הזמין אותנו להרמת כוסית לכבוד החג, וכל הכבוד לו". כהן משבח את העירייה, אך מציין כי חלק גדול מההסכמים הגיעו לאחר מאבקים לא פשוטים. "רק אחרי חודשיים של מלחמה קיבלנו חשמל מהעירייה. בפעם שעברה שרצו לפנות אותנו, לפני חודשיים, התבצרנו בעירייה עם 50 פעילים. אנשי התקווה היו פה, רוטשילד, יפו. צו הפינוי התבטל וראש העירייה יצא לתקשורת ואמר שהוא תומך במחאה ולא יפרק את המאהל. מאז מנסים לעזור לנו, ככה בקטנה. בחג נתנו תלושים של 300 שקל לבן אדם.

"ציפי לבני התראיינה אתי בערוץ 2 בהפגנת המיליון ואמרה לי 'משה, אתה כבר לא בן אדם שקוף'. אבל אנחנו עדיין אנשים שקופים שלא רואים אותם. אני משוחרר שש שנים. מרצה לאסירים בבתי סוהר. השתקמתי, תודה לאל, אבל עם ים של חובות, קנסות, הוצאות לפועל. רק הלוואות על הלוואות. אומרים לנו 'צאו לעבוד', אבל אני עובד והאשה עובדת ואנחנו עדיין לא יכולים להסתדר. לא סוגרים את החודש. שבועיים לא סוגרים".

למאהל יש עובדת סוציאלית, שלדברי הדיירים באה בעיקר לשמוע את הקשיים. "לפחות יש מישהי שמקשיבה לנו, לכל הצרות. זה מאוד עוזר שהיא באה", אומר דני. "היא לא יכולה לעזור לנו בפועל, אבל היא באה לשבת אתנו. היא חברה", מוסיף כהן. בינתיים הרשויות מפנות אליו עוד אנשים. "לפני שבועיים וחצי הגיע אלינו המצטרף החדש עם אישורים ממשרד הרווחה. משרד הרווחה הפנה אותו לפה, אמר לו שיש פה מאהל. אני לא צוחק. אני חושש שמשרד הרווחה ישלח עוד אנשים לפה, ובסוף כולם יישבו ככה".

"למערכת אין כלים אם אתה לא עומד בקריטריונים שלה, ואפילו אם אתה עומד בכל הקריטריונים אין להם כלים", אומר עופר, מכור שהשתקם ואב חד-הורי לבת, שממתין לדיור ציבורי כבר שמונה שנים. בכיס מכנסיו נמצא האישור לפיו מגיעה לו דירה ציבורית, אבל דירה אין בנמצא. "אני עומד בכל הקריטריונים. יש לי אישורים, מסמכים, הכל. אני חד-הורי, 10 שנים נקי, מגדל ילדה לבד מאז שהיא בת 4. גם בן אדם שייתנו לו משכנתא, אם אין לו אבא או אמא או איזה דוד או חם שייתן 500 אלף שקל, לא יכול לקנות דירה. בלי ירושה של 600-700 אלף שקל אין לך דירה.

"חוץ מבלבולי ביצים לא יוצא שום דבר מכל המאהלים האלה. הנה, תראה את רוטשילד. כל הקיץ עישנו ג'וינטים, רקדו. בתכל'ס, הם לא עשו כלום. מחאה בשאנטי לא הולך. עם כל הצער והכאב, אף אחד פה לא יקבל כלום אם מישהו לא יעשה משהו קיצוני. אם אני עולה לגג של העירייה ועושה הצגה, אחרי שעתיים אני מקבל דירה. יביאו לי את המנהל של עמידר והוא יסביר לי למה לא קיבלתי דירה שמונה שנים. אבל כיום אני לא יכול לעשות דברים כאלה.

"דפני ליף היא בחורה טובה, אבל היא לא מכירה את החיים. היא לא באה מלמטה. היא הגיעה ועשתה איזה מהלך, אבל היא מבינה בדיור? היא מבינה במצוקה? היא בחורה צעירה. רוטשילד נלחמו על דברים אחרים. יהיה עוד דור של אוהלים. בוא נגיד את האמת. היו פה כבר כמה דורות של אוהלים. תראה אותו, בן אדם שגר ברחוב 20 שנה", הוא מצביע על משה שיושב לידו, "הוא ימות ברחובות, מה אתה חושב.

"דור האוהלים הבא יהיה כזה שהמדינה תצטער, כי המדינה חושבת שהיא שמה אותנו בהקפאה והכל בסדר. אבל הדור הבא הוא של ילדים חוצפנים, שלא מכבדים כלום. לונדון זה כלום לעומת מה שיהיה כאן. יהיו כאן יריות במחאה הבאה. וזה יקרה. הממשלה צריכה להתחיל בזה כמו שצריך. זה כבר לא בשבילי, זה בשביל שהילדה שלי לא תגדל כמו שגדלתי, שהיא לא תהיה באוהלים. אבל אין עם מי לדבר. שלושת רבעי בת ים במצוקה. לאנשים אין כוח למחאה. אנשים פוחדים שאם ילכו למחאה יפטרו אותם, ואם יפטרו אותם הם מתרסקים, אז הם ממשיכים בשגרה של קשיים. בגלל זה יש פה, כביכול, כלכלה פורחת. כולם באובר, כולם לווים בשוק האפור. כל בן אדם שני פה חייב. זאת בועה שתתפוצץ להם בפנים".

לדברי כהן, "הפתרון היחיד שיזיז את דיירי המאהל ממקום מושבם הוא קרוואנים. אם אין דירות, אף על פי שיש פה הרבה דירות ציבוריות ריקות, אז יש כמה מטרים מפה, ליד הקאנטרי, תשתיות לקרוואנים. נשארו שם קרוואנים עוד מהמחאה הקודמת של 1990. יש שם תשתיות למים, לחשמל, פשוט תביאו עוד כמה ותחברו אותם. קל, באמת קל. אנחנו לא מבקשים קראווילות, רק מקום להניח בו את הראש.

"אנחנו לא זזים מפה עד שיימצא פתרון לאנשים האלה. מישהו גר 20 שנה ברחובות, אז עכשיו עוד פעם נזרוק אותו לרחובות? ומה אם הפעם הוא ימות? אם חס וחלילה מישהו ימות מפני שלא יכולתי לעזור לו אני שם אתי כמה בלוני גז ונכנס לעירייה. אבל זה לא יקרה. אנחנו לא הרבה אנשים, אבל לא נרים ידיים. בינתיים כולנו עובדים, לא יושבים רגל על רגל ומחכים שיביאו לנו. אנחנו לא פרזיטים".

מאהל התקווה: רק הולך וגדל

הקמה: 24 ביולי | מיועד לפינוי: 1 בנובמבר

המאהל בשכונת התקווה, השוכן בגן היפה שבפינת גבעתי ודרך ההגנה, מיועד לפינוי ב-1 בנובמבר. עם זאת, שלושה חודשים לאחר שהוקם ויותר מחודש לאחר "סיום שלב האוהלים", הוא היחיד שממשיך לגדול. למעשה, כיום הוא המאהל הגדול בישראל עם 57 משפחות, יותר מ-100 איש, ואינו מראה שום סימן של דעיכה. מדי בוקר ילדים יוצאים מפה לבית הספר ואמהות יוצאות לעבודה.

"יצאתי למאבק שלי ברוטשילד", אומר איציק אמסלם, אב לשישה וממנהיגי המאהל בשכונת התקווה. "לרגע לא חשבתי שאנהל מאבק מתוך השכונה. אבל כשראיתי מה הולך ברוטשילד נרתעתי. לא מתאים לי להיות שם, בהתנהלות ההיא ובאופי הזה. הבהירו לי לאן אני שייך. לשם גם לא יכולתי להביא את הילדים שלי. לא חשבתי שבשכונת התקווה תהיה הבעיה הכי קשה, אבל התקווה נהייתה הפח זבל של המדינה, עם החינוך הכי ירוד. הבנתי שבשכונה שלי המצב קשה במיוחד, במיוחד זה של החד-הוריות, הן במצב הכי גמור שיש. ילדים ונשים לבד, בלי גבר שאפילו ימתח להן ברזנט".

המאהל בשכונת התקווה הוא המקום שאליו באים כל הבטחות המחאה והחלומות שהתפזרו במהלך הקיץ כדי למות. שם נתקלות הסיסמאות על צדק חברתי במציאות הקשה של דרום תל אביב. לשם מתנקזות האוכלוסיות החלשות ביותר, בין אם מדובר בעולים, בקשישים, באימהות חד-הוריות או במכורים לשעבר. גם הוא זכה לימי זוהר משלו, לאמנים שהגיעו, לצוותי חדשות ולעיתונאים שפקדו את המקום, אבל כל זה נגמר. אספקת המזון הידלדלה, ורובה מגיעה כעת ממגביות שעורך המאהל עצמו ומהתרומות המצטמקות. העיתונאים הפסיקו לבוא, והעירייה כבר סימנה תאריך יעד לפינוי: 1 בנובמבר. כלומר, יכול להיות שהוא כבר אינו קיים.

את אמסלם תאריך הפינוי לא מרשים. הוא מתכוון להיאבק בו בבית המשפט ולעכב את התהליך במשך חודשים. "אם בית המשפט יגיד שלנו חסרי הבית אין זכות קיום, גם לא באוהל, גם לא על הספסל, ונעקור לכם את הספסל אחרי שנעקור לכם את האוהלים, נגמר העם הזה ואין על מי לסמוך.

"מחאת רוטשילד היתה מאבק של מעמד הביניים, שהבין מהר שאוהל הוא לא הביטוי למאבק שלו. היה שם בית משוגעים גדול. איציק שמולי פרש בחוכמה, כי היו שם חיות, אבל הוא היה צריך לצאת בלי להצהיר. היו לי שיחות אתו על זה, ובדיעבד הוא אמר שאולי הוא טעה. הם הקימו אוהלים, ואז נטשו אותם. גם אם הייתי מתעשר עכשיו, לא הייתי נוטש את האנשים שלי. ברגע אחד אחליט שאני כבר לא עוזר להם? אז למה ירדתי לאוהל? אין לי שום דבר אישי נגד דפני. לסמוך עליה? לא הייתי סומך יותר".

אמסלם, כהן ופעילים נוספים ממאהלי הפריפריה איחדו כוחות בשבועות האחרונים כדי ליצור את גוש הפריפריה, שבמסגרתו משתפים המאהלים הקטנים פעולה אלה עם אלה. "מהדחיקה הצדה של המאהלים הקטנים והאנשים שבאמת יש להם צורך בבית, מהמעמד הסוציו-אקונומי הכי נמוך, נולד כוח חדש", אומר אמסלם, "בצירוף פעילים חברתיים אמיתיים שמבינים שהמאבק החברתי יצליח רק אם המאבק יבוא מלמטה, שאם נרים את המעמד הכי נמוך נתרומם. לא גישה של 'אנחנו מעמד הביניים ועל הדרך נעזור לך, ובינתיים אל תפריע'".

מאז שפונה המאהל ברוטשילד, היגרו חלק ממחוסרי הדיור המפונים לגן התקווה. "אני פה כמעט חודש", אומר ר', בשנות ה-30 לחייו, שעובד כשיפוצניק וכטכנאי, ולאחר הפינוי מרוטשילד התיישב במאהל התקווה. "אנחנו פה כדי להילחם למען אחרים ולהילחם למען עצמנו. נגזלה מאתנו הזכות להתקיים, ועל זה אנחנו נלחמים. אין יותר אספקה מרוטשילד, אבל מה שנשאר אנחנו מבשלים בעצמנו, עושים מגבית בעצמנו ומנסים לחיות על הקצה. הרבה אנשים פה לא במצב של לתת מעצמם, וחלקם מקבלים עזרה מביטוח לאומי, כל אחד שם כמה שהוא יכול".

לידו יושב רועי, 19, שנעזר בקביים. הוא הגיע למאהל בתקווה לפני שבוע בלבד. לפני כן חי ברחוב שש שנים. למרות המחסור במזון, קיבלו אותו יושבי המאהל וטיפלו בו. הוא ישן כיום באוהל של ר'. לאחר שהוריו מתו הוא אומץ על ידי אחיו, אבל אחיו מת כשהיה בן 12 ומאז הוא חי ברחוב. אף אחד לא יכול היה לטפל בו, בין היתר משום שאין לו תעודת זהות, מכיוון שאין לו את 50 השקלים שהוא זקוק להם כדי להוציא את התעודה. את הכסף הוא צריך כדי לאכול. הוא רוצה לעבוד, הוא אומר, אבל לא יודע איך להשיג עבודה.

"הדבר הכי כואב הוא שהמדינה הזאת מטפחת פשע", אומר אמסלם. "ילד בא אלי עם דמעות בעיניים ואומר שעבד 10 שעות, קיבל 200 שקל, וכל המשכורת שלו הלכה כשקנה מצרכים לאמא. 'זה מה שיוצא מיום עבודה? אז לא רוצה לעבוד'. אשה אומרת לי שהיא עבדה 10 שעות ביום, ולא הצליחה לקנות כלום מעבר למוצרים בסיסיים. אנשים מוכנים לעבוד, אבל תנו תמורה".

זאת לא המחאה הראשונה של אנשי גן התקווה, ובוודאי שלא האחרונה. אמסלם ואשתו תיכננו להקים אוהלים בכיכר רבין לפני שהמחאה פרצה. במשך שנים קיטלגו אותם כפושעים, כעצלנים, כבורים, כמדוכאים מקצועיים. במקרה הטוב, התעלמו מהם. במקרה הרע, לעגו להם. "זה נכון שאנחנו עצלנים ומדוכאים", מסביר אמסלם. "הם דאגו לזה שנהיה ככה, ברצפה. רוצים לעבוד ולא מבינים איך לעבוד. מישהו הכין אותנו לראיונות עבודה? מישהו הסביר לנו? תראו את רמת החינוך פה ואת הרמה של הכיתות בצפון תל אביב.

"האיום בשביל אנשים כמונו בשכונת התקווה הוא לא אירן. האיום שלי הוא פה. לא אכפת לי למות בפיצוץ אחד, אבל עד אז לחיות בכבוד בבית שלי, שהילדים שלי יחזרו לאינטימיות של בית, לחינוך, לערכים. המדינה דואגת שלא ישתלם לעבוד, ואז היא מוסיפה סוהרים ובתי סוהר. אני יושב פה עני, בין היתר, כי נתנו לבעלי ההון לעשות מונופול על הצרכנים. הממשלה והמדינה שלנו מרמות אותנו. הם רוצים מעמדות של עשירים ועבדים, כי הם לא רוצים פועלים זרים. הם רוצים שהילדים שלנו בדרום תל אביב, בבאר שבע ובאשקלון יהיו הסודנים.

"זה כמו הסיפור על משה רבנו, שראה מצרי מכה עברי ומיד הרג אותו וטמן אותו בחול. אבל כשראה עברי מכה עברי, הוא לא ידע מה לעשות. כאן טמון הניצול של העם הטוב הזה, שלא שובר ויטרינות כמו בבריטניה ולא שורף את העיר כמו בצרפת. אנחנו סופגים דברים שאם היו קורים בצרפת, כל המדינה היתה נשרפת. זו מגמתיות להפוך אותנו לרעים ולאלימים. אם לא משתלם לי לעבוד, הפכת אותי לגנב. ואם מחאה לגיטימית לא עובדת לי, עשית אותי אלים ואז הארץ תבער. הקברניטים של המדינה צריכים לתת את הדעת על כך".

קרית שמונה: שומרים על הגחלת

הקמה: 19 ביולי | פינוי: -

המאהל הצפוני ביותר בישראל הוא ללא ספק המאהל עם הנוף היפה ביותר. הוא שוכן מול קניון נחמיה, מעבר לכביש, למרגלות ההרים. בניגוד למאהלים האחרים, המאהל בקרית שמונה הוא היחיד ששמר על זהותו האקטיביסטית. תושביו הם ברובם פעילים צעירים, שעסוקים בפעולות מחאה ובקידום המהפכה, בעיקר בתחום החינוך. הם לא עוסקים במאבקים בלתי פוסקים עם העירייה, מספרם של מחוסרי הדיור מצומצם, והמאהל פורח - יותר משלושה חודשים לאחר שהוקם. עדיין מנגנים בו בגיטרות, עדיין שרים שירי מהפכה וחשוב מכל: עדיין מחייכים.

הם בנו בעצמם שירותים ומקלחון, אוהל גדול לקיום האסיפות היומיות, מטבח מצויד ואפילו מערכת "אגן ירוק" לטיהור שפכים, שזורמים לגינה שבה הם מגדלים ירקות ותבלינים. הקור הצפוני לא מטריד אותם. הם כבר רגילים. כדי להתכונן לחורף, הם עובדים על מבנה עץ גדול שתחתיו יישנו בלילות הקרים, וישמש מחסה מהגשם. במבנה הם מתכננים גם לבנות קירות, כדי שתהיה לאנשים פרטיות. אם שואלים את יושבי המאהל, אין להם שום כוונה להתפנות. רבים מהם סטודנטים, מרצים או מקומיים שרוצים להוביל שינוי. כיום ישנים בו כ-20 אנשים. לרובם יש בית, אף על פי שהם לא נמצאים בו, והם לא מחפשים פתרונות דיור. הם מחפשים שינוי, והם מחפשים אותו בקרית שמונה מוכת הקטיושות, האבטלה והקשיים הכלכליים.

המאהל בקרית שמונה, כמו מאהלים רבים ברחבי הארץ, הוקם על ידי התאחדות הסטודנטים, אך עד מהרה הוא התבדל וקיבל אישיות משל עצמו. לדברי ירון בן עזרי, ממובילי המאהל, זה כנראה הדבר שהציל אותו מחורבן כשהתאחדות הסטודנטים פירקה את האוהלים שלה - כמו גם ההחלטה, שבועיים לאחר הקמתו, להעביר את המאהל מכיכר צה"ל למיקום היפה יותר.

כמו רבים מאלה שהקימו מאהלי מחאה אחרים ברחבי המדינה, גם גבי ויינרוט, 33, היה ברוטשילד בסוף השבוע הראשון למחאה. הוא שמע על הכוונות להקים מאהל מחאה באזור מגוריו, וחזר כדי לסייע. הוא פיסיקאי בהכשרתו, העוסק בחינוך, עובד עם נוער בסיכון ומלמד במכללת תל חי. "מה שמשאיר אותנו פה הוא הרצון להיות יחד, ליצור קהילה שתהיה בסיס ליוזמות מחאתיות וחברתיות. זה אחרת להיות עם אנשים מהבוקר עד הערב, מאשר להגיע פעם בשבוע לישיבה.

"מההתחלה היו פה לא רק נציגים מהתאחדות הסטודנטים, אלא גם אנשים שידעו שהם הולכים להישאר, וזה מה שהציל את המאהל. ביום שההתאחדות התקפלה, היא כבר לא נכחה פה שבועיים-שלושה בפועל. יש עדיין הרבה סטודנטים כאן, אבל הנציגות של ההתאחדות לא היתה". ויינרוט לא חושב שמחאת האוהלים מיצתה את עצמה. "זה השלב, אין שלב אחר. אני חושב שבכל מקום שבו ממשיכים את המעגלים והאסיפות היו רוצים להיות במצב שלנו. הרי המטרה היא לייצר קהילה ומודעות".

לדברי ויינרוט, "דבר נוסף שהציל את המאהל הוא העובדה שמההתחלה זכינו ליחס אדיש מהעירייה. המיקום הזה לא מפריע ונמצא על שטח שנמצא במחלוקת בין העירייה לקיבוץ הסמוך. יש פה גישה לטווח ארוך שהבינה שזה לא הולך להיגמר תוך חודש-חודשיים, וזה מה שהציל את המאהל הזה. אם זה היה תלוי בהתאחדות, זה באמת היה נגמר, אבל הבנו שמה שאנחנו עושים פה הוא לא זבנג וגמרנו. זה רצון להיות חלק מקהילה ולשנות אותה מבפנים ומלמטה".

"כשאתה במאהל רואים שאתה לא מפונק", אומר בן עזרי, "זאת אמירה. גם הפעילות היא אחרת. כשאתה הולך הביתה להתקלח, להסתדר, לוקח לך בדיוק שעתיים לעבור לפאזה אחרת. הפעילות היא אחרת כשנפגשים רק פעם בשבוע. גרתי שמונה שנים באוהל, ואין כמו לסיים את החורף באוהל. הטעות בפינוי של רוטשילד היא שעד היום הם עוסקים בפינוי, בשאלה למה פינו אותנו. הם כל היום בקרבות מול העירייה. לי יש מאבקים חשובים יותר מהעירייה".

אז מה יפרק את מאהל קרית שמונה, האחרון ששומר על רוח ה-14 ביולי? "צדק חברתי", עונה ויינרוט ללא היסוס. "אני מקווה שלא נישאר היחידים, אבל עד שיימצאו פתרונות למאהלים האחרים - נישאר פה. אולי עוד שלוש שנים נחליט לעבור למקום אחר, אבל אנחנו רוצים להישאר ביחד ולגדול". רוב הפעילים במאהל עוסקים בפעולות קהילתיות, בחינוך, ביוזמות חברתיות. בשבוע שעבר קיימו מפגש של מורים ואנשי חינוך מהאזור, לקראת קונגרס חינוך שבכוונתם לקיים. הם גם הובילו חרם של פורום הגליל על שופרסל, שגרם להורדת מחירים.

"מבחינתנו המחאה לא נגמרה", אומרת קרן, סטודנטית שנמצאת במאהל כמעט מאז הקמתו. "העובדה שחלק מהאנשים החליטו לעזוב את האוהלים לא אומרת שהמחאה נגמרה. אני ממשיכה לגור פה כי אני מרגישה שמפה אני ממשיכה טוב יותר בעשייה שלי. יש פה צעירים רבים שהם לא בהכרח מהאזור, סטודנטים שרוצים להישאר פה. קשה מאוד לעשות כשאתה חוזר הביתה מהעבודה ונתקע מול הטלוויזיה. אנשים מרגישים פה את הביחד הזה, המצב הזה שבו אתה יושב עם אנשים שאתה חי אתם".

רוב תושבי הסביבה תומכים במאהל, שפעיליו ניקו את האזור המזוהם שבו הוקם ומנסים לסייע לקהילה בשלל פעילויות. "יש פה הרבה בעיות, גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית, שראש העירייה לא דואג להן", אומרת קרן. "ימשיכו להיות פה בעיות אם אנשים לא יקחו את העניינים לידיים, כי אף אחד אחר לא יטפל בהם".

בן עזרי מסכים ומוסיף כי המטרה היא "לחנך אנשים לקחת אחריות לידיים ולהתחיל לעשות. תסתכל על הילדים פה. אין להם עתיד. הם נולדו בעיר מסוימת, למשפחות מסוימות. רוטשילד, עם כל הכבוד, היה פסטיבל, והוא היה הפסטיבל הכי טוב שהיה בישראל. אבל לכאלה דברים יש תאריך תפוגה. המאבק שלנו הוא לא נגד ביבי. מה זה ביבי בכלל. המאבק שלנו הוא נגד הבורות. אם משהו ינצח אותנו, זו הבורות".

מתאחדים

כנראה שעל ההפגנה הזאת לא שמעתם. שלמה ארצי לא הגיע, יהודה פוליקר לא הופיע והחמישייה הקאמרית לא התאחדה. היא התקיימה בשבוע שעבר, מול ביתו של שר השיכון אריאל אטיאס בירושלים, בהשתתפות כ-200 איש, בהם רוב המרואיינים לכתבה. מאהל בת ים, בראשות כהן, הפגין נוכחות מלאה. אמסלם הוביל אוטובוס מלא במוחים מאנשי מאהל התקווה. נכחו בה גם נציגים ממאהלי באר שבע, לוינסקי, נורדאו, כפר שלם, ראשון לציון וירושלים המפורקים. מטרת ההפגנה: לדרוש פתרונות למחוסרי הדיור.

"עשינו כל כך הרבה רעש שנראה לי שהשכנים כבר יבקשו ממנו לטפל בבעיה. עברנו בכל הבניינים של השכנים. התחננו אלינו שנפסיק את הרעש. השוטרים לא הצליחו להשתלט עלינו. הפעם זה חלאס", אומר כהן. "זאת היתה ההפגנה השנייה בסדרה מול הבית של אטיאס. בפעם שעברה, בסוף ספטמבר, הוא יצא לתקשורת והבטיח לסייע לנו. אם זה לא יעזור הפעם, נביא 1,500 איש בפעם הבאה".

במהלך ההפגנה נעצר אמסלם. הוא שוחרר כעבור חצי שעה, כשהמוחים הקיפו את הניידת המשטרתית, דפקו על תופים, ניגנו בגיטרה, התיישבו מתחת לגלגלים ולא נכנעו עד ששוחרר. חלק ניסו להפוך את הניידת. "קרעו לי את החולצה לחתיכות, משכו אותי משני הצדדים בפראות. קיבלתי חבטה רצינית בגב. חוץ מזה התייחסו אלי די בכבוד", הוא אומר, "בסוף סוכם שאעלה לאוטובוס קודם, בליווי שוטרים, ורק לאחר מכן כולם יתפנו ויעלו לאוטובוס. ראיתי סולידריות וקנאה מהשוטרים שצעקו לי לילה טוב. הם באותה מצוקה, אבל הם שוטרים אחרי הכל, הם אמונים על הסדר. חבל רק שכמה קצינים היו אלימים ואגרסיביים".

בהפגנה נכחו גם שניים מיוזמי מחאת האוהלים, יגאל רמב"ם ודפני ליף, שזכתה לסולחה. "לדעתי האיחוד של כל הגופים החברתיים קרב ובא, למרות כל הפילוגים", אומר אמסלם, "אתמול ראיתי התקרבות. אני מרגיש שבאמת תהיה מדינה חדשה, חיבור של כל הגופים החברתיים עם המאהלים, וכולנו נפעל ככוח אחד עצום".

ואולם ישראל הישנה מסרבת להיעלם. לפני שהכתבה ירדה לדפוס פונה המאהל בהוד השרון. במאהל בקריית שמונה ביקר ראש העירייה, וניסה לקבוע מועד מוסכם לפינוי.

אחרי ההפגנה בירושלים נסעו כולם ל"בניין המשוחרר" ברחוב פינסקר 11 בעיר, שעליו השתלטה קבוצה של מחוסרי דיור לפני חודש וסירבה להתפנות. היו ריקודים והיתה שמחה באוויר. אבל בחמישי שעבר פונה המבנה באכזריות על ידי חברת שמירה פרטית שנשכרה על ידי העירייה, היכתה מחוסרי דיור והחרימה ציוד. תושבי הבניין, שרק שבוע לפני כן התגאו במסיבת עיתונאים חגיגית במהלך המוצלח שלהם, עמדו בצד ובכו. לפני כמה ימים בלבד הם היו כמעט בני אצולה בקרב מחוסרי הדיור, דיירי אוהלים שלקחו את גורלם בידיהם ונהפכו לתושבי מבנה בעל ארבעה קירות, אך כעת הם חזרו לאותו מצב שבו היו קודם: בגן השושנים שמול הבניין, מחפשים אוהל ותרומות מזון. שקופים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קציר חיטה בסוריה, יוני 2022. הקציר מגדיל את היצע החיטה, אבל החשש ממיתון מקטין את הביקוש

פתאום ההשקעות הכי חמות צונחות: נפט, סחורות, תשואות – למה זה קורה?

העיר לא זולה, אבל זה היה משתלם מכל בחינה אחרת

"הבית שלי בגד בי": תל אביבית שעוזבת אחרי שלושה עשורים מגלה מה שבר אותה

שי שרון. "הרגשתי שאני מתאמץ בעיקר בשביל שהבעלים של חברת האופנה ירוויחו יותר"

"חייתי במסיבה תמידית, אבל זה היה כלוב מזהב. עבודה חסרת משמעות"

נמל חיפה. הפקק בשנה וחצי האחרונות גרם למשק הישראלי נזק של עשרות מיליוני שקלים ביום, לפי משרד האוצר

פקק האוניות מול נמלי ישראל דועך והולך, ולא מהסיבות הנכונות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

"מבחוץ זה נראה סקסי ומגניב, אבל כשנכנסים פנימה מתברר שזאת עבודה קשה והיא חייבת להיות מדויקת"

"אפשר להרוויח 30-20 אלף שקל בחודש מעבר למשכורת": איזה עסק הכי רווחי - פלאפל, פיצה, סושי או שווארמה?

עורכי דין שפרשו מהמקצוע. ״הדור שלנו מחפש מהר, קצר, ענייני, ומבקש שיהיו לו דברים נוספים בחיים, לא רק עבודה"

"הדור הזה עובר בקלות בין עבודות - ומשאיר מאחור את משרדי עריכת הדין"