קרל מרקס מגיע לוול סטריט: האם הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קרל מרקס מגיע לוול סטריט: האם הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו?

הטלטלה בשווקים נמשכת וחוקי המשחק החדשים נכתבים עכשיו: בזמן שהקפיטליזם ממשיך לדמם, מתנהל דיון סוער סביב השאלה איך תיראה הזירה הכלכלית החדשה

34תגובות

בשבועות האחרונים נהפך סרטון אנימציה קצר שבו פרופ' דיוויד הארווי, גיאוגרף ואנתרופולוג מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק (CUNY), מסביר את הגורמים שהובילו למשבר, ללהיט ויראלי - עם יותר מ-1.2 מיליון צפיות ביוטיוב. העובדה שהארווי הוא אחד המרקסיסטים הידועים בעולם, שמעביר כבר 40 שנה קורס לקריאה מודרכת ב"קפיטל" של קרל מרקס וכתב ספרים על הרוע הטמון, לדבריו, במהות הקפיטליזם - לא הפריעה למאות אלפי הגולשים לשתף את חבריהם בסרטון במיילים ובפייסבוק. רבים מהם אולי לא ידעו שהארווי הוא מרקסיסט אדוק, אך עם הקריאה שלו ל"מערכת כלכלית אחראית, צודקת והומנית" כולם היו יכולים להזדהות.

הצלחת הסרטון של הארווי היא סימפטום לתופעה רחבה בהרבה, ומפתיעה לא פחות: לאחר עשרות שנים שבהן הודר מהשיח הכלכלי, חזר קרל מרקס - זה מ"פועלי כל העולם התאחדו" - היישר למרכז העניינים. אמנם נדרשו לו יותר מ-100 שנה, אך מרקס הצליח להשיג סוף סוף דריסת רגל בוול סטריט: אפילו הכלכלן ג'ורג' מגנוס מענק הבנקאות השווייצי UBS ציטט אותו באחרונה במכתב למשקיעים.

עלייתו המחודשת של מרקס לכותרות היא אולי רק תגובת נגד לכלכלת השוק הבלתי מרוסנת ששיגשגה בעשורים האחרונים ולבסוף נפלה לתוך הבור שחפרה לעצמה, אבל היא מבטאת את המטרה המשותפת לכל תנועות המחאה, מבריטניה ועד ישראל והודו: הדרישה לצדק חברתי - המונח החם של 2011.

"במשך השנים התרגלנו לחשוב שמשבר הוא תאונה בתוך הקפיטליזם ושהמשטר מסוגל לשקם את עצמו בעצמו. מרקס טוען שהמשבר הוא חלק בלתי נפרד מהקפיטליזם", אומר ד"ר אפרים דוידי, מרצה להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון. "נראה שהקפיטליזם לא מסוגל לפתור, נכון לעכשיו, את הבעיה הנוכחית. כדי לשקם את הרווחים של הפירמות הגדולות ושל הבנקים נדרשים קורבנות גדולים יותר ויותר מהציבור. המבוכה גדולה, הן מצד הממשלות והן מצד הכלכלנים. כלכלנים רבים מהזרם המרכזי אומרים שכל המודלים שהם הכירו לא עובדים - והרי אין דבר כזה, כלכלן בלי מודל".

אי–פי

הציבור משיב מלחמה

קיץ 2011 מסתמן כקיץ החם ביותר שחווה העולם המערבי מזה עשרות שנים. בצל המהומות במדינות רבות, ועל ספו של מיתון נוסף, כלכלנים רבים ממהרים לערוך חשבון נפש לקפיטליזם. נראה כי העולם המערבי, העובר משבר אידיאולוגי לא פשוט, נמצא על סף מהפכה. מה טיבה? לא ידוע, אבל דבר אחד ברור: משהו חייב להשתנות.

גם בשיאו של המשבר הפיננסי ב-2008 העריכו רבים שהשיטה הכלכלית הקיימת עשויה להגיע לקצה. הפעם המצב חמור יותר: ממשלות המערב שקועות בחובות ענק, והשווקים איבדו אמון ביכולתן לנהל את המשבר. ומעל הכל - האזרחים, שבמשך שנים סבלו מעלייה ברמת האי שוויון וראו כיצד הבנקאים והמיליארדרים חוגגים במסיבות פאר בשעה שהשכר שלהם נשחק, איבדו אמון בממשלות ויצאו לרחוב.

בעשרות השנים האחרונות, בעיקר מאמצע שנות ה-80, התבסס העולם המערבי על אידיאולוגיית שוק חופשי קיצונית, שהפכה את העשירים לעשירים יותר והותירה את העניים ואת מעמד הביניים מאחור. קראו לה בכל מיני שמות, מניאו-ליברליזם ועד לגלובליזציה, אך השורה התחתונה היתה זהה: מעורבות הממשלה בכלכלה הופחתה דרסטית, החוקים והרגולציות הוגמשו, החברות זכו לחופש פעולה נרחב, ושירותים ציבוריים צומצמו או ירדו באיכותם.

התשובה למדיניות הזו מגיעה כעת בצורת תסיסה חברתית עולמית שקוראת לשינוי סדר העדיפויות - מכלכלה המבוססת על הון לכלכלה המבוססת על אנשים. "הבעיה הגלובלית היא שהחברה לא בנויה על אנשים. אם אנשים הם לא המרכז, המערכת לא תעבוד. יותר מ-50% מהעושר בעולם נמצאים בידי 2% מהאוכלוסיה, ורבים סובלים", אומר אדוארדו, 28, ממובילי המחאה בספרד. תנועת המחאה היא הזדמנות אדירה לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי והשיח הפוליטי: היא מובלת על ידי אזרחים רגילים, והעוצמה שלה הפתיעה אפילו את יוזמיה.

"בעשרות השנים האחרונות ממשלות שרצו למשוך משקיעים הגמישו מאוד את המבנה הכלכלי של מדינותיהן, תוך הפקרה גוברת של ציבור הבוחרים", אומר ירון אזרחי, פרופסור אמריטוס במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ואחד מחוקרי הפוליטיקה הבכירים בישראל. "הגלובליזציה של הכלכלה חיזקה את היכולת של הממשלות לכופף עקרונות של רווחה ושירותים חברתיים, לצורך צמיחת הכלכלה הלאומית במונחים גלובליים. כתוצאה מכך, הציבור במדינות האלה הרגיש שהוא מאבד את כוחו מול הפרלמנטים והממשלות. הרגישות וההסתגלות של הממשלות הדמוקרטיות ושל הפרלמנטים שלהן לצרכים של כלכלת השוק הגלובלית פגעו קשות בעוצמה של הציבור הרחב. בכל המדינות האלה הם הרגישו שהם נחלשו מול השלטון.

"במחאות האלה, שהתפרצו באופן מדהים ומפתיע בעוצמתו גם בישראל, הציבור המופקר השיב מלחמה שערה נגד הגלובליזציה של הקפיטליזם, שפגעה באחריות הממשלות לציבור. הגלובליזציה של המחאה היא כעת התשובה המשמעותית ביותר לגלובליזציה של הקפיטליזם. זה שינוי מבני בעל השלכות ענקיות גם בישראל. הסיפור של ועדת טרכטנברג הוא הערת שוליים לאור הממדים מרחיקי הלכת של השינוי הזה. מדובר במהפכה בדמיון הקולקטיבי של הציבור".

האוהלים מגיעים גם לארה"ב

הכלכלן חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, נביא המהפכה הנוכחית, צפה כבר באפריל את הזעם החברתי העצום ששוטף את העולם בימים אלה. במאמר ארוך במגזין "ואניטי פייר" הזהיר שטיגליץ מפני פערי ההכנסות בארה"ב. "האחוזון העליון של האמריקאים מקבל כ-25% מההכנסות השנתיות במדינה. במונחי עושר, האחוזון העליון שולט ב-40% מההון", כתב שטיגליץ, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי.

שטיגליץ הוסיף כי "מצבו של האחוזון העליון השתפר באופן ניכר. לפני 25 שנה הוא קיבל 12% מההכנסות ושלט ב-33% מההון. שכרו עלה ב-18% בעשור האחרון, בעוד השכר של המעמד הבינוני נפל. ב-25 השנים האחרונות נפל שכרם של העובדים בעלי ההשכלה התיכונית ב-12%. כל הצמיחה של העשורים האחרונים הלכה לאלה שבצמרת".

את דבריו סיכם שטיגליץ באזהרה חריפה: ההתקוממות ששטפה את מדינות ערב בינואר, ומאז סחפה גם את אירופה וישראל, עלולה להגיע גם לארה"ב. "מיליוני בני אדם יוצאים לרחובות כדי למחות על התנאים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים במצרים, בתוניסיה, בלוב, בתימן ובבחריין. המשפחות השולטות באזור עוקבות אחרי המצב בדאגה מהפנטהאוסים הממוזגים שלהן, ובצדק. אלה מדינות שבהן חלק מזערי מהאוכלוסיה שולט ברוב המוחלט של ההון.

"עלינו לשאול את עצמנו מתי ההתקוממות הזאת תגיע לארה"ב. במובנים רבים, המדינה שלנו נהפכה דומה לאותם מקומות מרוחקים. לאחוזון העליון יש את הבתים, החינוך והרופאים הטובים ביותר, אבל יש דבר אחד שכסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם קשור לאופן שבו חיים 99% מהאזרחים שאינם חלק מהמעמד שלהם".

אי השוויון הטבוע במערכת לא היה בולט כל כך, אולי, אם הוא לא היה מעמיק במקביל לאחת מתקופות הצמיחה הארוכות בהיסטוריה. בין 1990 ל-2006 זינק מדד דאו ג'ונס ב-380%. השכר הממוצע של המאיון העליון בארה"ב יותר מהוכפל, והשכר של החמישון העליון בארה"ב עלה באותה התקופה ב-51%. השכר הממוצע של ארבעת העשירונים התחתונים, לעומת זאת, עלה ב-10% בלבד, והשכר הממוצע של ארבעת העשירונים שמעליהם טיפס ב-17%. באותה תקופה זינק שכר המנכ"לים בעשרות אחוזים.

"אין ספק שאי שוויון הוא האיום הגדול ביותר על היציבות החברתית בעולם, בין אם מדובר בארה"ב, באירופה או בסין", כתב החודש קנת רוגוף, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. אי השוויון הוא שהוביל במידה רבה למהומות בלונדון: השבוע דווח שמצבם הפיננסי של משקי הבית בבריטניה הידרדר בחודשים האחרונים לרמה גרועה מכפי שהיה בעיצומו של המשבר הכלכלי. הבונוסים במגזר הפיננסי, לעומת זאת, חזרו לרמות של לפני המשבר.

שטיגליץ, שנבעט ב-2000 מתפקידו ככלכלן הראשי של הבנק העולמי, לאחר שהעז לבקר את קרן המטבע הבינלאומית ואת הממסד בוושינגטון והביע אהדה לתנועת האנטי-גלובליזציה, מזהיר כבר שנים רבות מפגמיה של השיטה הכלכלית הנוכחית, שהותירה מאחור מיליארדי בני אדם במערב ובמדינות המתפתחות. ב-25 ביולי הוא הגיע לפורום המחאה במדריד להבעת תמיכה. "המשבר הוכיח שהשווקים לא יעילים, לא יציבים ולא צודקים", הוא אמר, "זה ניסוי שנמשך שלושה עשורים. הוא לא עובד, ואתם צריכים לשנות אותו".

ב-17 בספטמבר עשויה להתממש אזהרתו של שטיגליץ. כך לפחות מקווים בארגון אדבאסטרס הקנדי, המוביל את היוזמה "לכבוש את וול סטריט" עם 20 אלף אוהלים. האמריקאים ידועים בשנאתם לכל דבר שמריח כמו סוציאליזם או רווחה, אבל הארגון משוכנע שהפעם העיתוי בשל למחאה עממית בארה"ב.

אקונומיסט

בחודש שעבר פירסם הארגון פוסט באתר האינטרנט שלו, שבו נכתב כי "תנועת המחאה נגד הגלובליזציה היתה הצעד הראשון... הגיעה השעה ליישם את האסטרטגיה הזאת נגד הגורם שמשחית יותר מכל את הדמוקרטיה שלנו: וול סטריט, העמורה הפיננסית של ארה"ב".

ההון הרג את הדמוקרטיה

גם אם הוא לא על סף קריסה, את מה שעובר על הקפיטליזם הניאו-ליברלי בימים אלה אפשר להגדיר לכל הפחות כמשבר אמון. המשבר התבשל במשך ארבעה עשורים לפני שהתפרץ: ארבעה עשורים שבהם השתלט שוק ההון על הדמוקרטיה.

שורשיו ניטעו בשנות ה-70 המוקדמות, כשהכלכלה העולמית החלה לעבור שינויים עמוקים. שינויים אלה הובילו לאשליית העושר המבוסס על חובות, שפקעה באופן אלים ב-2008. ב-1971 ביטל נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון את קיבוע הזהב לדולר, ובכך שם קץ להסכם ברטון-וודס שהסדיר את ניהול המערכת הפיננסית העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה. ביטול ההסכם סלל את הדרך לליברליזציה של השווקים הפיננסיים בשנות ה-70 וה-80, וזו לא הותירה לבנקאים המרכזיים כל כלי שיאפשר לשלוט באשראי מלבד הריבית.

ב-1987 החליט ממשל רייגן לא למנות מחדש את פול וולקר ליו"ר הבנק הפדרלי, ולמנות במקומו את אלן גרינספן. לעומת וולקר, שתמך ברגולציה הדוקה על השווקים, היה גרינספן קרוב יותר לאידיאולוגיה של ממשל רייגן: הוא היה מאמין אדוק בשוק החופשי, ומעריץ נלהב של הסופרת והפילוסופית איין ראנד.

גרינספן כיהן כיו"ר הבנק הפדרלי עד 2006. במהלך כהונתו, ולאחר שהוריד את הריבית לשפל של 1% בעקבות התקפות הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, נוצרה בועת הדיור ההרסנית ביותר בתולדות ארה"ב. גרינספן לא האמין ברגולציה, הוא האמין שהשווקים מפקחים על עצמם. התוצאה: כישלונם של הרגולטורים בארה"ב הפך את המגזר הפיננסי למפלצת הרודפת אחר רווחים מהירים. האשראי היה זמין וזול, כל אחד קנה בית, המשכנתאות חולקו כמו סוכריות, והיקף החובות גדל. הצמיחה כולה הושתתה על הרעיון שמחירי הבתים יעלו לנצח, ואותה הנחה פירנסה תעשייה שלמה של נגזרי אשראי וניירות ערך אקזוטיים, שאותם כינה המשקיע המיליארדר וורן באפט בצדק "פסולת גרעינית". כשהבועה פקעה, כל המערכת התמוטטה אתה.

המשבר הפיננסי הוא הגורם המשמעותי ביותר לאובדן האמון בשיטה הניאו-ליברלית. היקף השחיתויות הבנקאיות שנחשף אחרי המשבר, והסבל הכלכלי שנגרם למיליונים בגלל הימורים חסרי אחריות של בכירים במגזר הפיננסי, גרם לרבים לשים לב להשתלטות של וול סטריט על וושינגטון ושל הסיטי של לונדון על דאונינג 10. לפתע הבחינו האמריקאים ששר האוצר לשעבר, הנרי פולסון, היה לפני כן מנכ"ל גולדמן סאקס, ושגם שר האוצר הנוכחי טימותי גייתנר הוא בוגר של הבנק שהרוויח הכי הרבה מהמשבר הזה. בזמן שהאזרחים שילמו טריליוני דולרים כדי לחלץ את הבנקים המשיכו הבנקאים לחלק לעצמם בונוסים. הפוליטיקאים אפילו לא ניסו להעניש את אלה שהפילו את הכלכלה העולמית לקרשים - משום שבשני העשורים האחרונים נהפכו אותם האנשים לחבריהם הקרובים.

במקביל להשתלטות המגזר התאגידי על הפוליטיקה ועל הכלכלה התרחש תהליך אחר: שחיקת המעמד הבינוני. בעוד שכרם של המנכ"לים זינק, שכרו של המעמד הבינוני נפל. ב-2010, לפי נתוני הבנק הפדרלי, החזיקו החברות בארה"ב בסכום שיא של 1.9 טריליון דולר במזומן במאזניהן. את הכסף הזה הן לא השקיעו בגיוס עובדים חדשים וביצירת משרות, במדינה שבה האבטלה גבוהה מ-9%. במקום זאת, הם העלו את שכר הבכירים. ב-2010 קיבלו מנהלי החברות הכלולות במדד 500 S&P שכר ממוצע של 11.4 מיליון דולר בשנה - עלייה של 23% מ-2009. השכר המשולב שלהם היה יכול לפרנס יותר מ-102 אלף עובדי ייצור.

ככל שהפער גדל, כך גדל המרמור. "בתל אביב צועקים אותן סיסמאות שהושמעו בקהיר", אומר דוידי. "בכל המקומות האלה אנחנו פוגשים שכבה של צעירים, רובם הרבה יותר משכילים מההורים שלהם, שנמצאים בדילמה קשה: הם נדרשים להיות צרכנים עשירים אבל עובדים עניים. זה הקו המחבר בין ברצלונה לרוטשילד ולתחריר. המצב הכלכלי במדינות שונה, אבל המצב של אותה שכבה דומה - הגלובליזציה דורשת מאתנו להוציא כסף רב כצרכנים, ולהסתפק במעט כסף כעובדים. הסתירה הזאת מעמיקה ככל שהשנים חולפות".

שנות הבועה סיפקו לארה"ב אשליה של עושר, אך פקיעת הבועה שמה לה קץ. כעת מגלים האמריקאים והאירופאים שהכלכלה אינה מסוגלת ליצור משרות חדשות עבורם. הממשלות עשו כל שביכולתן כדי לתמרץ את הכלכלה ולהציל את המגזר הפיננסי, מתוך אמונה שאם למגזר הפיננסי טוב - גם לכלכלה הריאלית יהיה טוב. אבל זה לא עבד, וכעת הן מציעות לציבור רק שנים רבות של צנע וקיצוצים. במקום להגביר את המיסוי על החברות ועל הבנקים, אומרות הממשלות, נקצץ בשירותים הציבוריים ונעלה את המסים לאזרחים. אפילו כלכלנים מהזרם המרכזי, ולא רק דיסידנטים כמו שטיגליץ, מתחילים לפקפק באמיתות ההנחות האלה.

הזיהום לא נראה לעין

הכלכלן נוריאל רוביני מאוניברסיטת ניו יורק הזהיר בשבוע שעבר במאמר שפירסם במגזין "Slate" כי עם התגברות הסבירות למיתון עולמי, המהומות ברחבי העולם יתחזקו. "מרקס צדק בטענתו שהקפיטליזם יכול להרוס את עצמו בשלב מסוים, כי אי אפשר להמשיך את המעבר מהכנסות על עבודה להכנסות על הון בלי לגרום לעודף תפוקה ולפגיעה בביקוש. זה מה שהתרחש. חשבנו שהשווקים מצליחים לפעול, אבל הם לא", הוא כתב. "המחאות במזרח התיכון, בישראל ובבריטניה, המחאה הגוברת בסין ואלה שיפרצו בקרוב בכלכלות מפותחות נוספות ובשווקים מתעוררים, נובעות מאותם מתחים: אי השוויון הגובר, עוני, אבטלה וחוסר תקווה".

"אנשים מתחילים להתאחד ולחזור לסוג של פוליטיקה שהמערכת מנסה להחליש. הכוחות הפוליטיים לא רוצים שידברו על פוליטיקה או יחשבו פוליטיקה או ינסו לחשוב על אלטרנטיבות, ומנסים להחדיר פחד באנשים כדי שיחשבו שככה הדברים צריכים להיות", אומר קרלוס, 27, מיוזמי המחאה בספרד. "אנשים מתחילים להבין ששינוי אמיתי הוא אפשרי וגם הכרחי, כי יש כל כך הרבה דברים שלא עובדים".

לטענת אזרחי, "מה שקורה הוא חזרה לאג'נדה של מדינת רווחה, ללא עזרה של מפלגות. במדינה דמוקרטית השלטון תלוי באזרחים. במדינה לא דמוקרטית, האזרחים תלויים בשלטון. בישראל, בספרד ובמקומות אחרים האזרחים הרגישו שהשלטון נעשה פחות ופחות תלוי בהם, והם נהפכו ליותר ויותר תלויים בו. גלי המחאה הם ניסיון מדהים בעוצמתו לחזור למצב שבו השלטון תלוי באזרחים. הכעס מניע את המחאה בישראל. כעס הוא לא מדיניות, אבל הוא כוח אדיר שיכול להניע תהליכים פוליטיים במשך הרבה מאוד זמן".

"הייתי פעם בבית נופש בארה"ב, ופתאום קרס בית", מספר אזרחי. "התגלה מחזה מבעית: מיליארדי נמלים אדומות אכלו את היסודות, מבלי שראו אותן. כאן זה אותו הדבר. יש איזו שחיקה, זיהום לא נראה לעין, שפועל בהדרגה עד נקודת השבירה".

ירון כהן-צמח

"לא נהפכנו לסוציאליסטים"

האם תם עידן הקפיטליזם? לא בהכרח. מיגל, 26, פיסיקאי וממובילי המחאה בספרד מבהיר כי "המטרה אינה להפיל את הקפיטליזם, אלא להחזיר את הכוח לעם". רבים מהמוחים מצהירים כי המטרה היא פשוט לעדכן את הקפיטליזם ולרסן אותו.

ייתכן בהחלט שהעידן הניאו-ליברלי, שלווה במעורבות ממשלתית קטנה בפעילות השווקים, מתקרב לקצו. למעשה, יש כאלה שיטענו שהעידן הזה הגיע לקצו ברגע שהממשלות הזרימו טריליוני דולרים כדי להציל את המערכת הבנקאית מקריסה. העיתונאי הבריטי השמרן צ'רלס מור, לשעבר עורך ה"דיילי טלגרף", הצטרף לחשבון הנפש הקולקטיבי של מאמיני השוק החופשי כשהודה במאמר דעה שפירסם בשבוע שעבר כי "אני מתחיל לחשוב שהשמאל צדק". שלושה דברים, כתב, שיכנעו אותו שהטיעונים הכלכליים של השמאל אולי נכונים, ושהמשחק שנקרא "שוק חופשי" הוא למעשה מכור: משבר החובות בארה"ב, שבמהלכו סירבו רפובליקאים בקונגרס להעלות את תקרת החוב וכמעט הביאו את מדינתם לאסון פיננסי בשם הנקמנות הפוליטית; שערוריית האזנות הסתר בעיתון "ניוז אוף דה וורלד"; ומשבר החובות בגוש היורו. "אנשים איבדו אמון בשוק החופשי ובסדר הדמוקרטי המערבי. הם עדיין לא עברו להאמין במשטרים טוטליטריים כמו בשנות ה-30, אך הם חשים מדוכאים. הם שואלים ‘מה יוצא לי מזה?', ולא מקבלים תשובה טובה", כתב מור.

עם זאת, רבים טוענים שמשבר או לא משבר, הקפיטליזם בצורתו הנוכחית לא הולך לשום מקום. "כשפרץ המשבר, כולם פירסמו מאמרי מערכת שבהם הכריזו על מות הקפיטליזם. לא נהפכנו מאז לסוציאליסטים", אומר סם פלצמן, פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת שיקגו ואחד מכלכלני השוק החופשי הבולטים בארה"ב. "כל מדינה שנאבקת כיום לפתור את הבעיות שלה, מנסה למצוא את הדרך להימנע מהליכה לשמאל. כל מפלגה שמאלנית שעלתה לשלטון עשתה זאת באמצעות פנייה לימין. יש ניסיונות להזיז אותנו לשמאל, אבל ראית מה קרה כשהממשל ניסה לנקוט מדיניות כלכלית שנוטה שמאלה - הוא איבד את השליטה בקונגרס. זה קרה גם בבריטניה, באוסטרליה, בברזיל ובקנדה".

"הקפיטליזם הוא שיטה כלכלית בעייתית", אומר פרופ' עומר מואב, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון, "אבל כל האלטרנטיבות פחות טובות ממנה. לכן אנחנו כנראה נישאר עם כלכלת שוק. וטוב שכך, כי למרות כל המשברים והבעיות, האלטרנטיבות לקפיטליזם נגמרו בסוף בתחום שבין עוני לבין רצח של מיליונים".

"הקפיטליזם הוא לא שיטה, הוא תהליך", אומר דניאל דורון, מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, "הוא תהליך לייצור מוצרים ושירותים, כנראה היעיל ביותר שישנו. אם נדמה אותו למכונית, הקפיטליזם הוא מכונית המרוץ הטובה ביותר. אבל גם תלוי מי נוהג בה ואיך היא מתוחזקת. בני אדם הם לא מושלמים ולכן הסיכוי הגדול הוא שהקפיטליזם יבטא לא רק את המעלות שלהם, שהן עצומות, אלא גם את המגרעות שלהם, שהן לא קטנות.

"לקפיטליזם יש הישגים מוכחים. ב-300 השנים האחרונות, בכל פרמטר שהוא, הוא חולל מהפכות אדירות. ההישג הגדול ביותר שלו הוא החירות: עד תחילת הקפיטליזם חיו רוב האנשים באירופה ברמה של אנשים עניים באפריקה. הוא שיחרר את המין האנושי מעבדות לצורכי הקיום. הוא שיחרר את האדם ואיפשר לו להתפנות לרצונות אחרים, כמו מהפכות נגד קפיטליזם". עם זאת, הוא מודה, "הקפיטליזם לא מילא את הציפיות שבנה אדם סמית. לא נוצרה שיטה מוסרית שתרסן את האנשים ותלמד אותם לנהוג באחריות. אולי הוא הקדים את זמנו. אולי גם הפיסיקה הקדימה את זמנה. אני לא בטוח שזה טוב לתת לאדם יכולת לבקע את האטום".

באפט, אופטימי כהרגלו, הביע אופטימיות החודש בנוגע ליכולתה של ארה"ב להיחלץ מחובותיה: "הדבר הכי חשוב בנוגע ליכולתה של ארה"ב לצאת מתקופות מיתון היה פעולתו הטבעית של הקפיטליזם", אמר. עם זאת, באפט קרא לממשל בארה"ב להטיל מסים גבוהים יותר עליו ועל מיליארדרים כמוהו בטור דעה ב"ניו יורק טיימס". המאמר זכה להתקפות חריפות מצדם של פרשנים ימניים ומיליארדרים כמו צ'ארלס קוץ' שהזהירו מפני מלחמת מעמדות בארה"ב.

אחרים מעדיפים לקדם קפיטליזם אחר, נאור יותר. "ארה"ב ואירופה לא איבחנו נכונה את הבעיה האמיתית, שהיא העובדה ששני האזורים נפגעים מהגלובליזציה", כתב הכלכלן ג'פרי סאקס ב"פייננשל טיימס" בשבוע שעבר. לפי סאקס, "הדרך להתאוששות עוברת בהגברת היצוא ובהשקעות ממשלתיות בתשתיות ובאנרגיה ירוקה. במקום זה, אירופה וארה"ב נעות בין חבילות תמריצים מבוססות צריכה וחסרות תועלת לבין צנע".

מודלים מקולקלים

נשיא קוריאה הדרומית, לי מיונג באק, הצטרף לדיון על עתידו של הקפיטליזם, והציע מודל חדש לכלכלת ארצו - כמה רעיונות מספרו של העיתונאי הבריטי אנטולי קלצקי, "קפיטליזם 4.0". בנאום בשבוע שעבר קרא לי לקפיטליזם אתי, שאותו הגדיר כ"התפתחות של כלכלת השוק מניהול חמדני לניהול אתי": ניהול הון אחראי יותר, צמצום הפערים החברתיים לטובת ערבות הדדית ומדיניות של צמיחה בת קיימא במקום צמיחה בכל מחיר. לי קרא להתחשבות באיכות הסביבה, למדיניות רווחה ולהגברת התיאום בין חברות ה-G20.

אי היציבות הגוברת, הן חברתית והן פיננסית, מעוררת פאניקה בקרב משקיעים וקובעי מדיניות. כלכלנים רבים מזכירים שהעולם כבר סבל ממשבר פיננסי ובנקאי רחב היקף שלווה באי יציבות חברתית. זה קרה בשנות ה-30 של המאה ה-20, ואותו משבר הוליד שתי צורות שלטון הרסניות: הקומוניזם והפשיזם. הפתרון, הם טוענים, הוא לנוע למודל של קפיטליזם מרוסן, בדגש על אחריות חברתית וסביבתית.

טים ג'קסון, מומחה בריטי למדיניות בת קיימא, הנציב הכלכלי של ועדת הקיימות של ממשלת בריטניה ופרופסור לפיתוח בן קיימא באוניברסיטת סארי, מנסה כבר שנים לקדם קפיטליזם כזה, שאת עקרונותיו פירט בספרו "שגשוג ללא צמיחה" . לפי ג'קסון, אפשר להגיע לשגשוג גם ללא צמיחה אינסופית בתל"ג, רעיון שלדבריו מופרך מטבעו - משום שאנחנו חיים על כוכב בעל משאבים מוגבלים. הפתרון הוא מעבר לכלכלה בת קיימא, המבוססת על הפחתת הצריכה הפרטית וקיצוץ בשעות העבודה.

"עלינו לשוב לאיזון הנכון בין שווקים לבין הקצאת שירותים לציבור", כתב רוביני. "פירוש הדבר הוא לנוע מהמודל האנגלו-סקסי של ‘הכל מותר' ומהמודל האירופי של מדינת רווחה מוכת גירעונות. המודלים האלה מקולקלים. כלכלות מפותחות יצטרכו להשקיע בהון אנושי, בפיתוח מיומנויות וברשתות ביטחון חברתיות".

לאן יובילו אותנו גלי המחאה? איש לא יודע, אבל את התמונה היפה והחדה ביותר לגבי העתיד שיכול להיווצר מספק שטיגליץ. "הכלכלה המודרנית הבטיחה שגשוג לכולם", הוא כתב בספרו "נפילה חופשית" ב-2010. "הכלכלה של המחצית השנייה של המאה ה-20 היתה אמורה לאפשר ניהול סיכונים טוב יותר. יש לנו הזדמנות ליצור מערכת פיננסית חדשה, שתעשה את מה שאנשים זקוקים לו ממערכת פיננסית: לייצר משרות בעלות משמעות ועבודה הגונה, צמצום הפער בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, וחשוב מכל - ייסוד חברה שבה היחיד יוכל למלא את שאיפותיו ולממש את הפוטנציאל שלו, שבה יחיו אזרחים תחת אידיאלים משותפים בקהילה שמכבדת את כדור הארץ. אלה ההזדמנויות שבפנינו - הסכנה היא שלא נממש אותן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#