כשהלווה הוא המלווה: הטייקונים הגדולים מחזיקים גם בבנקים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
Markerweek - שוק ההון 2011

כשהלווה הוא המלווה: הטייקונים הגדולים מחזיקים גם בבנקים

כשבעל עסק הוא גם בעלים של מוסד פיננסי, אי אפשר להימנע מניגודי עניינים; מנהל השקעות בכיר: "כולם יודעים מי המעסיק הבא שלהם"

13תגובות

כדי לבנות פירמידה, או בשביל ליהפך לטייקון, אתה חייב למנף את עצמך וללוות כספים. זה המהלך הראשון והחשוב ביותר, ועבורו אתה צריך בראש ובראשונה הרבה תעוזה, אבל לא רק. כדי לגייס כסף גדול מהציבור בשוק ההון של היום, תצטרך לדאוג לכך שבזיכרון של מכשיר הטלפון הנייד שלך יהיו מספרי הטלפון הנכונים. לא מדובר בהרבה מספרים. די יהיה בגישה לשלוש חברות הביטוח הגדולות - כלל, מגדל והפניקס, ולשלושת בתי ההשקעות הגדולים - פסגות, אקסלנס ודש.

הריכוזיות של השוק הישראלי היא בעייתית. העובדה שמוקדי הכוח שעליהם צריך ללחוץ כדי להעביר החלטות אינם רבים, יוצרת סיכונים. "יש פה שישה גופים פיננסיים עצומים, שכל אחד מהם מנהל יותר מ-100 מיליארד שקל", אומר מנהל השקעות בכיר. "אם הייתי יושב בוועדת הריכוזיות הייתי מגביר את התחרות מיד. כמות הכסף שזורמת לשוק ההון תגדל בגלל פנסיית החובה, אבל אנחנו נישאר עם אותם שישה אנשים".

פיזור הנכסים בין מספר גדול של מנהלי כספים חשוב להשגת גיוון בהקצאת האשראי במשק. מבחינה זו, המצב היה גרוע יותר בעבר. ועדת בכר, שלפני שש שנים אילצה את הבנקים למכור את הנכסים הפיננסיים של הציבור - קרנות נאמנות וקופות גמל, הוציאה לדרך מהלך שנועד להוציא את האשראי במשק מידיהם של הבנקים הגדולים.

לדברי איש עסקים הפעיל בשוק ההון המקומי, "הסיבה לצמיחה של השנים האחרונות עשויה להיות חוסר התיאום שנוצר בין הגופים השותפים בתהליך קבלת ההחלטות. הרפורמות שהוציאו את הכוח מהמערכת הבנקאית הביאו לכך שבמקום מספר קטן של מקבלי החלטות, פיזרנו את הקצאת האשראי בין מאות אנשים. נוצר מצב שבו אחד מממן חנות תכשיטים, אחד מממן חקלאי בצפון, אחד עושה שטויות ברומניה, ואחד משקיע בסטארט-אפ גאוני. זה יתרון הגיוון".

אבל בשנים האחרונות התהפכה המגמה ואנו חוזים בתהליך של קונסולידציה בשוק ההון, שבו מנהלי כספים קטנים מתקשים לשרוד בעקבות התחרות הקשה, והרגולציה הכבדה על שוק ההון מגדילה את ההוצאות. "יש גבול דק בין עודף רגולציה להורדת אחריות", אומר מנהל ההשקעות. "הרגולציה גדולה כל כך, עד שבסוף אתה לא אחראי על דבר. הרגולטור מצר את צעדי מנהלי ההשקעות, עד שבסוף הם רק יישבו ויתייעצו עם עורכי הדין כל היום. הדבר המסוכן ביותר הוא מעבר גבול שממנו מאבדים תחושת אחריות. למה שאתאמץ לקחת סיכון בשביל להשיג לך עוד 2% בשנה? חזרנו למצב שבו היינו עם הבנקים, רק שבמקום אשראי, הגופים האלו מוכרים ביטוח".

Markerweek בפרויקט מיוחד - מצב שוק ההון ב-2011

שיטת הפירמידה: איך שולטות עשר חברות על 80% מאחזקות הציבור בבורסה?

"כשהכסף בשוק ההון יוקצה נכון - יהיו יותר חברות כמו טבע במקום יותר קרטלים"

הפראדוקס של בתי ההשקעות: איך גופי הניהול מרוויחים גם כאשר הציבור מפסיד?

היסטוריה של רמאות: "היום שודדים מציבור המשקיעים סכומים גדולים בהרבה מבעבר"

כך ממנים דירקטור: "בעל השליטה אומר 'תביאו מישהו שלא יעשה בעיות'"

השליטה של דנקנר בפיננסים: 17 דירקטורים בבנקים ובמוסדיים - עובדים במקביל באי.די.בי

■ להחזיר את שוק ההון לציבור, למשק ולחוסכים / גיא רולניק

המיתוסים של שוק ההון / עמי גינזבורג

אל תאשימו רק את החזירים / דפנה מאור

■  להישיר מבט אל עיני המשקיעים / שלומי שוב

---------------

החשש מריכוזיות בענף שבו מנוהלת הפנסיה שלנו קיבל בפברואר תמיכה ממקור לא צפוי - רונן טוב, מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, ששימש בעבר סמנכ"ל חברת הביטוח מגדל והתייחס לריכוזיות הנובעת משליטת חברות הביטוח בענף. "יש ריכוזיות גדולה בענף קרנות הפנסיה ובביטוחי המנהלים. ערוץ ההפצה העיקרי, באמצעות סוכנים וסוכנויות הסדרים, מוחזק על ידי חברות הביטוח ומונע תחרות. האם היינו רוצים ששלוש משפחות בלבד ינהלו וישקיעו את כל כספי הפנסיה שלנו?", הוא אמר בדיון שהתקיים בכנס ים המלח של לשכת רואי החשבון. "אף על פי שכיום יש לחוסכים זכות בחירה בין המוצרים וזכות תנועה וניידות בין החברות, יש איזו בעיה וזה לא ממש קורה.

"כיום, הגודל של קרנות הפנסיה של בתי ההשקעות הוא זניח. אף קרן פנסיה של גוף כזה לא באמת הצליחה להתרומם, מפני שחברות הביטוח רכשו את ערוצי ההפצה העיקריים - סוכנים וסוכנויות. זה לא אומר שהסוכנים שלהם לא מוכרים מוצרים אחרים, אבל זו תמונת המצב. היה מי שאמר שחקיקת בכר הראשונה טיפלה בבנקים והשנייה תטפל בחברות הביטוח".

הריכוזיות מורידה את רמת התחרות בכל המישורים: באיכות של ניהול ההשקעות ובניסיון להשיג את התשואות הגבוהות ביותר עבור הלקוח. היא מביאה גם ללחץ להעלות את דמי הניהול שאנחנו משלמים עבור ניהול כספנו.

הטייקונים מלווים לעצמם

גם אם תהיה מקושר ותשיג את מספרי הטלפון הנכונים, כנראה שיהיו אנשים שיהיה להם קל יותר ממך לגייס את הכסף. מתוך ששת הגופים שהוזכרו לעיל, מחצית - כלל, הפניקס ואקסלנס - נמצאים בשליטת שני מגייסי האשראי הגדולים בשוק ההון הישראלי: יצחק תשובה ונוחי דנקנר. במלים אחרות, שניים מהאנשים שלווים הכי הרבה כסף בישראל מחזיקים במקביל במוסדות הפיננסיים האחראיים להלוות את כספי הציבור למי שצריך אותו.

אמנם מוטלות עליהם מגבלות והם לא יכולים להלוות לעצמם כמה כסף שהם רוצים, אבל התוצאה של הערבוב הזה היא עוצמה חסרת תקדים של הטייקונים מול מנהלי הכספים השכירים. אלה מודעים לכך שהטייקון המבקש מהם הלוואה מכספי הציבור שהם מנהלים הוא זה שעשוי להציע להם בעתיד עבודה בבית ההשקעות או באחת מהחברות הרבות הנמצאות בשליטתו. מכאן שהם עלולים להשקיע את כספי הפנסיה שלנו באופן טוב פחות מהמצופה. מי שמחזיק בגוף פיננסי הוא חבר ב"מועדון המלווים". החברות במועדון הזה שווה הרבה.

בשיחות עם מנהלי השקעות בשוק עולים מקרים שבהם בעלי שליטה מתקשרים באופן אישי לאלה העומדים בראש בית ההשקעות כדי להמליץ להם להשקיע בהנפקה של חברה הנמצאת בשליטתם. יש גם בעלי שליטה ששולחים נציגים מטעמם להתקשר ולדחוף את ההנפקה. קיימות גם עדויות על בעלי שליטה שמגיעים למשרדי בית ההשקעות, שהחלטות מנהליו רלוונטיות לניסיונותיהם לגייס חוב, ורומזים לעובדים על הצעת העבודה שעשויה לחכות להם בבית ההשקעות שלהם אם יקבלו את ההחלטה הנכונה. "אם טייקון מסתובב אצלי בבניין ומציע עבודות למנהלי ההשקעות פה - זאת בעיה", מסביר מנכ"ל לשעבר בבית השקעות גדול. "נכנסים פה אינטרסים אישיים של אנשים שרוצים להיות חברים של אלה שיכולים להציע להם עבודה".

"כולם יודעים מי המעסיק הבא שלהם", מוסיף מנהל השקעות בכיר בשוק. "מנהל ההשקעות המצוי מעביר שלוש-ארבע שנים בגוף קטן, עד שהוא מגיע לאחד הגופים הגדולים. ואז מה נשאר לו? חברות ניהול הכספים הגדולות האלה נמצאות בידיים עסקיות עם אינטרסים ברורים. אז מזמינים אותך למשחקי כדורסל ואומרים לך: ‘אתה ממש חכם', ‘אתה מנהל ההשקעות הכי טוב בעולם'. הם הרי המעסיק הבא שלך וזה שאחריו. אם מבני הפירמידות יוצרים פוטנציאל של ניגוד עניינים, הרי שהתערובת הזו של החזקה בגופים ריאליים ופיננסיים יוצרת מצבים מצחיקים. אפשר להדגים זאת בסיפור מעשה על שלוש אחיות המתגלם בעסקה שעליה דיווחה חברת דלק נדל"ן בינואר 2011, שבה היא הודיעה כי ועדת הביקורת ודירקטוריון החברה אישרו "עסקה לא חריגה שלבעל השליטה יש עניין אישי בה". דלק נדל"ן, שמשתייכת לקבוצת דלק, דיווחה אז כי היא פנתה לקבל אישור מחברת הביטוח הפניקס לעסקה למכירת החלק שלה בפרויקט "בית וגן" לחברת אלעד ישראל מגורים.

דלק נדל"ן נזקקה לאישור של הפניקס, בגלל הלוואה שנתנה לה הפניקס שהיתה מובטחת (בחלקה) על ידי פרויקט בית וגן. כל מניות אלעד מגורים באותו מועד היו משועבדות גם הן לפניקס. דלק נדל"ן נשלטת על ידי תשובה. הפניקס נשלטת גם היא על ידי תשובה. גם אלעד מגורים נשלטת על ידי תשובה.

אז למי כדאית העסקה הזו - לדלק נדל"ן המוכרת, לחברה האחות שלה אלעד הרוכשת, או לאחות השלישית הפניקס - בעלת החוב של שתי האחיות הנותרות - המאשרת את העסקה? או אולי בכלל לתשובה, החולש על כל החברות? הדבר היחיד הבטוח הוא שכנראה אין בנמצא פתרון שיגרום לבעלי המניות של כל אחת משלוש החברות להרגיש בטוחים מול שלל ניגודי העניינים האפשריים בעסקה כזו.

גוף פיננסי המשקיע את כספי החוסכים שהוא מנהל במניות חברה מסוימת יכול ליהפך לבעל כוח בחברה הזו, שכן הוא רשאי להצביע באסיפות שבהן מאושרות החלטות גורליות לחברה, כמו עסקות בעלי עניין, משיכת דיווידנדים או שכר הבכירים, ופה כבר אין גבול לפוטנציאל ניגודי העניינים שנובעים מההחזקה הצולבת בתאגידים ריאליים ופיננסיים בו זמנית.

זה יכול להתחיל בסיפור קטן, כמו זה שמציג בעל השליטה בבית ההשקעות מיטב, צבי סטפק: הוא מספר על בכיר באחד משני הבנקים הגדולים במדינה שהתקשר אליו כדי לבקש שידאג, דרך כספי החוסכים, למינוי של אחייניתו כדירקטורית בחברה שהיתה בשליטתו של אותו בכיר. "הוא ביקש שנשקול את העמדה שלנו. האדם שלי שהיה אחראי על הנושא החליט להצביע נגד. הם קבעו אסיפה כללית בשישי ב-7:30 בצפון, שעה שלא יכולנו להגיע בה. אמרתי לו: ‘אתה חייב להגיע ולהצביע נגד'. כשהעובדים של בעל החברה מנהלים את הכסף שלהם בקופת הגמל שלך, התיק שלו מנוהל אצלך. אז אתה אומר ‘אני מסתמך על חוות דעת של גורם חיצוני וההחלטות שלו יעברו'. היו שני מקרים שבהם איבדנו תיקי השקעות כי הצבענו נגד אותו גורם".

"95% מעסקות בעלי השליטה בישראל מאושרות", מסבירה רגולטורית בכירה לשעבר. "הבעיה היא מבנית, תרבותית ומשפטית. המחזיק בנכסים הריאליים מנצל את אחזקותיו הפיננסיות כדי להקשות על מתחריו. הוא מקשה על מתן האשראי למתחרים. משתמשים פה בכוח ההשפעה וביכולת הכוונת הפעילות של המוסדיים כדי להכשיר את העסקות. כמה משוחרר המוסדי במצב העניינים הנוכחי?"

אפילו ברשות ניירות ערך מעידים כי ההצלבה של אחזקות ריאליות ופיננסיות מקשה על יכולת הרשות לפקח על השוק. "חשוב שהמוסדיים יביאו את התיקים לרשות, אבל רבים מהם שבויים מבנית. רבים מהם חיים בתפישה של 'שמור לי ואשמור לך'", אומר בכיר לשעבר ברשות לניירות ערך. "כשבית ההשקעות מחליט מלמטה על מדיניות ההצבעה בעסקת בעלי עניין, הכל נסגר מלמעלה ברמת הטייקון השולט בו. הטייקונים לא יילחמו ביניהם מלמטה סתם.

"בסוף זה לא ייגמר ברגולציה, אלא באינטרס כלכלי. כל עוד כולם סבוכים ברשת האחזקות הצולבות - זה לא יקרה. ניהול השקעות בכסף שבוי של אינטרסים אחרים הוא עניין בעייתי. הוא כרוך בניהול מלחמות עבור המשקיעים, והמאבק הזה מצריך משאבים. פעמים רבות הם מעדיפים להיפטר מהמניות בהפסד. כדי להצליח בבית המשפט צריך סיפור טוב, והמוסדיים הם אלה שצריכים לספר אותו. איש לא רוצה להיות בראש. כיום אין מספיק ארגוני משקיעים. החלום שלי הוא להקים ארגון שמטרתו להגן על משקיעים".

קחו דוגמה מארה"ב

הצלבת אחזקות ריאליות ופיננסיות יכולה לפגוע גם בתחרות הבריאה במשק. כך למשל, עד פברואר 2011 היו חברת הביטוח כלל ביטוח ובית ההשקעות כלל פיננסים בעלי עניין בחברת אלון רבוע כחול שבשליטת דודי ויסמן. רבוע כחול מתחרה עם חברת שופרסל על הובלת ענף הקמעונות, ושופרסל היא חברה אחות של חברת כלל. לדברי דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, להחזקה הזו היתה משמעות. "אם שופרסל מחזיקה - דרך כלל ביטוח - ברבוע כחול, היא נהפכת לגורם מכריע בעסקות בעלי עניין של רבוע כחול מול אלה שאינם בעלי עניין. גם אם זו השקעה נבונה, עדיף שרבוע כחול לא תהיה בידיים של המתחרה. דירקטוריון רבוע כחול לא אמור להתחשב במוסדי הגדול שיושב בוועדת הביקורת ובהחלטותיו".

כשמדובר בחברת ביטוח המעניקה אשראי, היא חשופה ללחץ עסקי מסוג נוסף. "לא ייתכן שמנכ"ל של חברה עסקית אומר למנהל מוסדי: ‘אם תצביע ככה וככה באסיפה שלי אוציא את הביטוח שלי מהחברה שלכם'", מספר מנהל השקעות מוסדי על אחורי הקלעים של הלחצים בהצבעה באסיפות.

הבעיה היא גם אישית: מנהלי הפנסיה שלנו אמורים לייצג את הציבור מול אנשי העסקים הצורכים אשראי, ולדרוש מהם ריבית גבוהה ככל האפשר כשהם מלווים להם את כספי הפנסיה שלנו. אבל הם מוצאים את פרנסתם בשוק ההון, והתוצאה היא שההחלטות המתקבלות על ידם לא תמיד ענייניות ולא תמיד נועדו למקסם את טובת הצרכן. כפי שמעיד בכיר לשעבר ברשות נייירות ערך, "כל הביי-סייד בישראל (המנהלים המוסדיים של כספי הציבור) שבוי של הסל-סייד (הטייקונים המנפיקים את האג"ח). מעטים האנשים פה שלא חושבים על עתידם".

ש', מנהל השקעות מוסדי שיצא בעבר למערכה נגד איש עסקים גדול שניסה לבצע מחטף בעסקה של ניגוד עניינים מול הציבור, חווה על בשרו את הקושי הגדול. "תימללתי את כל השיחות שלי עם המוסדיים, וראיתי אילו סיבות הם המציאו כשלא רצו להשתתף: ‘אנחנו לא יכולים עכשיו', ‘אנחנו צריכים זמן ללמוד את העניין'. הם מפחדים ואומרים: ‘למה אני צריך את הצרות?', ‘למה לי לבזבז זמן?'. אלה לחצים שאתה סופג מסביב כל הזמן. למה המוסדי צריך לשבור את הראש? הוא לא יקבל על זה בונוס ולא יתגמלו אותו על כך. למה שיישב עם עורכי דין ויתווכח? בעיקר כשבצד שלו יושב איזה עורך דין שגובה 1,000 שקל ומולו יושב איזה רם כספי. הפתרון הוא שאיגוד קרנות הנאמנות, שכל חודש משלמים לו מסים, יממן עורכי דין ברמה של יוסי שגב, יעקב וינרוט, רם כספי ויגאל ארנון. אם מישהו רוצה לתבוע מטעם הציבור, חייבים שעורכי דין כאלה יעמדו לרשותו".

גם בעל השליטה באחת מחמש חברות הביטוח הגדולות במשק מודע היטב לריכוזיות הקיימת. "באחרונה פגשתי מישהו במסיבת קוקטייל שאמר לי: ‘אתה לא מכיר אותי. ביקשתי לא מזמן הלוואה של 12 מיליון שקל בקבוצה שלך, ואמרו לי שזה לא יעבור אותך'. ההחלטה אם להיכנס לתחומים הריאליים אחרי שהקמת פעילות פיננסית היא החלטה אסטרטגית. אני חושב שכל אחד צריך לעשות את מה שהוא מבין. כשהתרחבתי מפעילות הביטוח ופתחתי בית השקעות, חששתי שאם הלקוחות יהיו זהים ללקוחות חברת הביטוח יהיו עזיבות המוניות במקרה של אכזבה מבית ההשקעות".

בעבר היה ניסיון לטפל בבעיית הריכוזיות בכלל ובהתנגשות בין אחזקה של מוסדות פיננסיים ונכסים ריאליים בפרט. ב-1996 המליצה ועדת ברודט שלא לאפשר לבנקים להחזיק ביותר מ-20% בתאגיד ריאלי, וביותר מ-20% מההון העצמי של הבנק, כדי למנוע ניגוד עניינים בין ניהול נכסים לניהול חברות.

"בוועדת ברודט יצרנו מערכת שבה בנק לא שולט בתאגיד ריאלי מכמה סיבות: אפליה באשראי לטובת החברות של הבנק; ניצול מידע פנים, כשיש לבנק מידע על המתחרים בחברות הריאליות שלו; קל לבנק לחסום מתחרים; קל לו לנהל מדיניות מתחרים טורפנית; הוא יכול להוריד מחירים כדי לשבור את המתחרה כי הגב שלו גדול יותר", אומר פרופ' אבי בן בסט מהאוניברסיטה העברית ומהמרכז ללימודים אקדמיים, שהיה שותף בוועדה.

"אבל כל הדברים האלה נכונים לא רק לבנק, אלא גם למוסדות הפיננסיים. אם יש לך אחזקה במוסד שמנהל פנסיה, קל יותר להגדיל את האימפריה שלך. ראש הפירמידה יוצר כל הזמן שותפויות עם גופים מוסדיים. כמעט תמיד חלק מהשותפים בחברות הם המשקיעים המוסדיים, וקל יותר כשהם שייכים לקונגלומרט שלך. צריך לאמץ החלטות דומות לאלה שהמלצנו אז - לא אסרנו עליהן לחלוטין, אבל אסרנו שליטה".

"אני לא מתגעגע לימים שבהם הבנקים היו גופים פוליטיים", אומר אדם ששימש בעבר כמפקח על הבנקים בישראל. "אבל אם מישהו הוא בעלים של בנק ושל חברה, הוא יכול ללחוץ עליך שלא תתחרה בו. כיום, הצמרת הפיננסית והריאלית מורכבת מאותם אנשים עם אותם מנהלים ואותם עורכי דין - שמתנהלים באינטראקציה שוטפת והדוקה".

"בתחום המימון הפנימי לקונגלומרטים, אחד עוזר לשני", אומר שטרום. "השאלה היא אם אנחנו לא ממשיכים להשקיע באותן בובות על אוטומט. זו הרי השקעה באותן קבוצות ותיקות וגדולות. כשמוסדיים רגילים להשקיע באותם בעלי הון ובאותן חברות ומדשדשים באותה ביצה - זה לא מצב יעיל.

"בתחום גיוסי האג"ח צריך לשאול את אותה שאלה. לא בכדי נזעק נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, בסוגיית 30% מכספי הציבור שמושקעים בשש הקבוצות הגדולות במשק אחרי המשבר. נוצר מצב שבו רק הגדולים יודעים כיום להנפיק אג"ח. המוסדיים לא מתעסקים באג"ח של חברות קטנות כי נדרש מידע בתחום, ואת זה יש רק לבנקים".

לדברי שטרום, המצב הזה לא קיים בכל העולם. "בארה"ב קיימות הוראות Banking Act: כללים שמגדירים שאם אתה עוסק בכספים, אל תתעסק בדברים אחרים - תחליט על איזה סוס אתה רוכב. פה זה לא קיים. כל גורמי האשראי הם הרי צומת מידע. מי מחזיק יותר מידע על אסם, בעל מניה או גורם שמעניק לה אשראי? נושה מחזיק יותר מידע, והוא נמצא עם היד על הדופק. גם הטענה שאנו מגבילים את העמיתים בחברות האלה מלהשקיע בחברות ריאליות היא מגוחכת. קודם כל תדאג לא לקנות בנקים, ואחר כך תדאג לעמיתים. גם הטענה ‘מי יקנה את חברות הביטוח מהטייקונים' שגויה. אמרו אותו דבר על בזק ועל דיסקונט כשהמדינה מכרה אותם".

שטרום מאמין שיש רק פתרון אחד. "אני תמיד אומר שלא צריך פיקוח ולא צריך לבנות חומות סיניות. במקום זה, בואו נדאג שהמבנה יהיה נכון. צריכים לחשוב מה התיקון הכי אלגנטי שאנחנו יכולים לעשות, כך שהרגולטור לא יפקח כל היום על ועדות השקעה. אני לא מכיר מנגנון אחר חוץ מתחרות, והדבר היחיד שיקדם את התחרות הוא הפרדה בין אחזקה ריאלית לפיננסית. חבל שדבר לא יקרה, אלא אם יתרחש משבר שבעקבותיו כספי הציבור יאבדו. כנראה שלאחר המשבר הבא תהיה הפרדה כזו. הרי דברים מתפתחים אצלנו רק אחרי שנוחתת עלינו בומבה. בצבא קוראים לזה ‘מגיבים רק לוועדת חקירה'".

מה האלטרנטיבה?

בארה"ב יש מגבלות לגבי הפעילויות הנוספות שבהן רשאי לעסוק אדם המחזיק בשליטה בבנק השקעות. הוועדה לבדיקת התחרותיות במשק צפויה לדון בעניין זה. בין האפשרויות: הגבלה על שיעור האחזקה במוסד פיננסי על ידי גוף המחזיק גם נכסים ריאליים שהם צרכני אשראי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#