"היום בשוק ההון שודדים מהציבור סכומי כסף גדולים בהרבה מבעבר" - שוק ההון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"היום בשוק ההון שודדים מהציבור סכומי כסף גדולים בהרבה מבעבר"

לא רק היקפי המסחר גדלו במשך השנים, גם התרמיות, הרצת המניות והסחר במידע פנים; Markerweek מציג: המעילות הגדולות של שוק ההון בישראל

21תגובות

דוד בלס, שכונה "מלך הבורסה" בשנות ה-80, הסעיר באותה תקופה את הציבור הישראלי. בכל מקום דיברו על עסקן השוק האפור המקורב לחוגי מפלגת העבודה, שניהל עבור התנועה הקיבוצית תיקי השקעות בבורסה, עד שהתברר שרימה את לקוחותיו.

בינואר 1985 אירעה המפולת הגדולה בתיקי ההשקעות של בלס, שכונתה מפולת בלס, ובה שערי המניות שבהן השקיע ירדו ב-40%. החקירה המשטרתית לא איחרה להגיע: בשלב מסוים היתה כמעט כל צמרת המשטרה עסוקה בחקירה נגד בלס, שמאוחר יותר הובילה להרשעה בגין הוצאה במרמה של כ-30 מיליון דולר מהתנועה הקיבוצית, שגררה עונש של 30 חודשי מאסר.

בשיא הפרשה פגש ראובן קובנט, אז חוקר ביחידת ההונאה הארצית ולימים ראש מחלקת חקירות ברשות ניירות ערך, את עו"ד רם כספי, פרקליטם של ההון והשלטון בישראל, אז והיום. השניים שוחחו על נתון שהתפרסם זמן קצר קודם לכן בתקשורת, שלפיו לדוד בלס היה הון של 100 מיליון דולר. "כספי הטיל ספק רב בנתון, הוא אמר לי שספק אם בכלל למישהו בשוק ההון של תל אביב יש 100 מיליון דולר", משחזר קובנט, "בשנות ה-80 הון של 100 מיליון דולר לאדם בודד נתפש כסכום דמיוני. הטייקון הגדול ביותר בישראל היה אז שאול אייזנברג, שהיקף ההון שלו היה 500 מיליון דולר".

Markerweek בפרויקט מיוחד - מצב שוק ההון ב-2011

שיטת הפירמידה: איך שולטות עשר חברות על 80% מאחזקות הציבור בבורסה?

"כשהכסף בשוק ההון יוקצה נכון - יהיו יותר חברות כמו טבע במקום יותר קרטלים"

הפראדוקס של בתי ההשקעות: איך גופי הניהול מרוויחים גם כאשר הציבור מפסיד?

כשהלווה הוא המלווה: איך קורה שהטייקונים הגדולים מחזיקים גם בבנקים?

כך ממנים דירקטור: "בעל השליטה אומר 'תביאו מישהו שלא יעשה בעיות'"

השליטה של דנקנר בפיננסים: 17 דירקטורים בבנקים ובמוסדיים - עובדים במקביל באי.די.בי

■ להחזיר את שוק ההון לציבור, למשק ולחוסכים / גיא רולניק

המיתוסים של שוק ההון / עמי גינזבורג

אל תאשימו רק את החזירים / דפנה מאור

■  להישיר מבט אל עיני המשקיעים / שלומי שוב

---------------

המקרה של בלס הוא אחד מרצף של שערוריות פיננסיות שהתרחשו בשוק ההון הישראלי בשנות ה-80 וה-90. זו היתה תקופה שבה פעילים בבורסה הריצו, תיאמו, הקפיצו וביצעו מעשים מגונים נוספים בשערי מניות ואג"ח מבלי שהחוק או המוסר יעמדו לנגד עיניהם, והכל על חשבון כספו של הציבור הרחב. ואולם הסכומים שבהם שיחקו אז היו נמוכים בהרבה מאלה של היום.

לפי גיליון מאי של מגזין TheMarker, ב-2011 יש בישראל 20 משפחות שהונן נאמד במיליארד דולר או יותר. חלק גדול מכספן נמצא בשוק ההון, במציאות שבה יש לא מעט בעיות של ניגוד עניינים, חוסר תחרותית ומונופולים, המאפשרים לטייקונים למנף את כספו של הציבור המושקע בבורסה לטובתם ולפגוע בדרכים אחרות בכלל המשקיעים. כך לדוגמה, בוועידת הנשיא האחרונה תקף דודי ויסמן, מבעלי רשת אלון רבוע כחול, את התנהלות קונצרן אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר, המחזיק ברשת שופרסל המתחרה, בשל התנהלות של חברה בת אחרת של אי.די.בי, כלל ביטוח. ויסמן טען שאי.די.בי דואגת לכך שכלל ביטוח תרכוש מניות ברבוע כחול ותשלח נציג לאסיפות בעלי המניות של החברה, וכך תתאפשר, לכאורה, גישה לנתוני מגה - חברת הסופרים של אלון רבוע כחול - ואפשרות להצביע באסיפת בעלי המניות שלה, על פי האינטרס של שופרסל ולא של רבוע כחול. ויסמן, יש לזכור, הוא אויב עסקי מר של דנקנר. בעבר כבר חוקקו חוקים שחיסלו תופעות חמורות כמו העברת מידע פנים. עד 1982, לדוגמה, לא היה חוק המונע השפעה על מניה בדרכי תרמית. לכן מעורבות הרגולטור היא חיונית. "כן", נאנח בצער אחד מוותיקי שוק ההון, "כיום שודדים מהציבור סכומי כסף גדולים הרבה יותר. השוק השתנה וההיקפים גדלו מאוד. קודם הבנקים שדדו, כיום גם בתי ההשקעות שודדים".

עמוס בן גרשום

סופה של בועה בורסאית להתפוצץ

על אף שהבורסה נוסדה באופן רשמי כבר ב-1953, רק בסוף שנות ה-70 החל להתנהל בה מסחר בהיקפים משמעותיים, אז נכנסו לבורסה חברות גדולות שהצטרפו לבנקים הגדולים ולקונצרנים כור וכלל ששלטו בשוק ההון עד אז. כך, לצד הזרמת עוד ועוד הון לאחד העם 54 התגברו גם השערוריות, כמו זו של איש העסקים מיקי אלבין ז"ל שנחשד כי מעל בכספי החברות הציבוריות של שאול אייזנברג או נפילת קרן ההשקעות רונית שבבעלות איש העסקים אליעזר פישמן.

ואולם השערורייה שהאפילה על כולן היתה מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983, שבעקבותיה הולאמו ארבעת הבנקים הגדולים - פועלים, דיסקונט, מזרחי ולאומי. עד היום נחשבת פרשה זו לחמורה ביותר שהתרחשה בכלכלה הישראלית בכלל ובבורסה בפרט. היא נגרמה עקב רשלנות פושעת של הבנקאים, שבניגוד לכל היגיון קבעו בעצמם את שערי מניות הבנקים. השערוריות נמשכו גם בתחילת שנות ה-90, כששורה של מעשי שחיתות תידלקו את הבועה הגדולה שהגיעה לשיאה ב-1993. "בשנות ה-80, הרצת מניות, שימוש במידע פנים, או השפעה בדרכי תרמית על שערי המניות, היו פרקטיקות מקובלות ולגיטימיות בבורסה. אפשר להגיד בוודאות שגם בראשית שנות ה-90 שעריהן של רוב המניות בשוק הישראלי נקבעו בדרכי תרמית", אומר קובנט, שניהל בשנות ה-80 וה-90 לא מעט חקירות של פרשות שחיתות בבורסה.

שנות ה-80 היו השנים שבהן המלה בורסה נהפכה מנחלת מעטים יודעי דבר לנחלת הכלל. היו לכך לא מעט גורמים: אחד המשמעותיים שבהם הוא האינפלציה שהחלה באמצע שנות ה-70, ודחקה את הציבור הרחב לחפש השקעות שישמרו על ערך הכסף. יזמים, ברוקרים וספקולנטים הבינו גם הם את הפוטנציאל ובין 1981 ל-1983 יצרו חגיגה של ממש בבורסה: עוד ועוד חברות הונפקו, ושערי המניות שלהן עלו בקצב מסחרר, על אף שהמציאות מסביב היתה עגומה ביותר - האינפלציה הרקיעה שחקים, וצה"ל התבוסס בבוץ הלבנוני. בועה בורסאית, כמו כל בועה, סופה להתפוצץ. ואכן, בשלהי ינואר 1983 נפלו שערי המניות בשיעור שבין 60% ל-70%.

אבי שוויצר, כיום מנהל מחלקת המחקר בהראל, היה אז אנליסט בחברת השקעות קטנה. פעם בשבוע הוא פירסם, יחד עם עמיתו אדוארד קלר, עלון פנימי ובו ניתוחי בורסה, שהופץ בסניפי בנק לאומי מדי שישי. לדברי שוויצר, לעלון האחרון שנכתב לפני הנפילה היתה השפעה על מה שאירע כעבור כמה ימים. "לא ידענו על מה לכתוב, אז אמרתי לאדוארד ‘בוא נכתוב על כך שהבורסה איבדה שפיות לחלוטין'. ישבנו בחמישי בערב וכתבנו שהבורסה הגיעה לגבהים בלתי הגיוניים, ומשקיעים כבר לא קונים חברות אלא מחליפים ניירות. נתנו דוגמה פשוטה של מישהו שבא למכור כלב ואומר שהוא שווה מיליון דולר. הקונים לא מסתייגים אלא אומרים לו ‘אין בעיה, ניתן לך שני חתולים שכל אחד מהם שווה חצי מיליון דולר'. כשאנשים קראו את זה הם רצו לברוח מהשוק".

אחד מנפגעי אותה מפולת הוא איש העסקים אליעזר פישמן, שכונה אז "המהמר". פישמן, יחד עם שותפו יוסי ריגר, נחשב אז לכוכב של הבורסה. השניים הקימו את קרן הנאמנות הפרטית רונית (על שם בתו של פישמן), וזו היתה הפעם הראשונה שבה קרן נאמנות הוחזקה מחוץ לבנק. תוך זמן קצר נהפכה רונית לקרן הלוהטת בבורסה, עם מאות אלפי לקוחות ונתח של כ-10% משוק קרנות הנאמנות. כל שמועה על מניה שקרן רונית "מטפלת" בה הריצה אותה מיד כלפי מעלה.

כשבאה הנפילה, היא פגעה בעיקר ברונית - 50% מערך ההשקעה ירד לטמיון ופישמן הסב הפסדים כבדים למשקיעיו - פרטיים, חברות ביטוח וקיבוצים. פישמן הבטיח להחזיר למשקיעים את כספם ואכן עמד בהבטחתו. זה לא מנע את החקירה מצד הרשויות, שהובילה להגשת כתב אישום בגין קניית יותר מניות מהמותר לקרן נאמנות. ואולם בעזרתם של שלושה פרקליטים בכירים - דוד ליבאי, חנן מלצר ויעקב ויינרוט -הוא זוכה מכל אשמה. גם ערעור שהגישה המדינה ב-1993 נדחה.

המפולת של ינואר 1983 היתה רק הפרומו לשערורייה הגדולה, שהגיעה תשעה חודשים מאוחר יותר. ב-6 באוקטובר 1983 התפוצצה בועת ענק שאותה ניפחו הבנקים הגדולים מאז אמצע שנות ה-70 - ויסות מניות הבנקים, שם מכובס לפעולה האמיתית שביצעו הבנקאים הבכירים: הרצת מניות. זאת היתה התרופה, או ליתר דיוק הסם, שנתנו הבנקים באישור המדינה ומשרד האוצר לבעיית האינפלציה ושחיקת הכסף של הציבור. הבנקים, ששלטו אז לחלוטין במסחר בבורסה, דאגו להעלות את שער מניות הבנקים על ידי הזרמת ביקושים למניות שלהם. הציבור הרחב, שקנה את המניות, האמין לאשליה שערך הכסף שבידיו נשמר.

מרדכי מרקדו, אז מבצע בבורסה מטעם בנק דיסקונט (ניהול המסחר התבצע אז באופן ידני) שעשור מאוחר יותר הורשע בפרשת הדיסקונטאים, זוכר עד היום את ביצוע הפעולה. "מנהל מחלקות ניירות ערך של הבנק היה פותח את המגירה, שם היו מונחים בפניו חישובים שונים הנוגעים לאינפלציה. הוא היה אומר לי: 'החודש תעלה את ערך המניה בחמש נקודות'. לפעמים הייתי מקבל הוראות גם מבעלי הבנק, ‘המשפחה', ככה קראנו למשפחת רקנאטי ששלטה אז בבנק. ראשי המשפחה היו מתקשרים אלי למשרד ואומרים לי מה לעשות עם המניה".

פרופ' מאיר חת, אז יו"ר הבורסה, היה אחד מהבודדים שהזהירו מפני העתיד לבוא. "זו לא היתה שחיתות של הבנקים, זו היתה שחצנות. הבנקים חשבו שהם יוכלו לקיים את בסיס ההון שלהם וגם להגדיל אותו, ושהציבור יאמין לזה, דבר שהיה כמובן שטות גדולה".

ראשי הבנקים ושר האוצר יורם ארידור, שנאלץ להתפטר בעקבות ההתמוטטות, ניסו להרגיע את הציבור, אך במהלך 1983 החלו יותר ויותר אנשים למכור את מניות הבנקים שבידיהם ולקנות דולרים במקום. באוקטובר 1983 הגיעו פקודות המכירה לשיא, מניות הבנקים התמוטטו, והבורסה נסגרה לשלושה שבועות. המדינה התערבה, הלאימה את הבנקים, והבטיחה את כספו של הציבור באמצעות אג"ח צמודות לדולר. הבנקאים הועמדו לדין רק בהתערבות בג"ץ, והורשעו בעבירות שונות. לאחר הליך משפטי ממושך, ובעזרתם של פרקליטים יקרים, הם הצליחו להיחלץ מעונשי מאסר וקיבלו קנסות כספיים בלבד.

על רקע הדרמות שהתחוללו בבורסה הישראלית בשנות ה-80 בלט איש העסקים מיקי אלבין. אלבין, שבסוף שנות ה-70 היה פעיל במפלגה הליברלית, שימש בתקופה זו מנהל עסקיו של שאול אייזנברג, שהתגורר בסין. בשלב מסוים חשד אייזנברג שאלבין מועל בכספי החברות הציבוריות שלו, והגיש תלונה למשטרה.

החקירה שנפתחה העלתה חשד שאלבין מעל בעשרות מיליוני דולרים. אלבין נחשד גם בהרצת מניות של חברות שונות בבורסה, שהיתה בין הגורמים להתמוטטות של אותן חברות. חברת אתא, שנחשבה לאחד ממותגי האופנה המובילים בישראל, היתה בין הנפגעות. החקירה הסתעפה מעבר לענייני בורסה, והיו מעורבים בה עשרות אנשים בסוגיות שונות שבהן היה אלבין מעורב. בין היתר נגעה החקירה לענייני הון-שלטון ולקשרים עם עיתונאים. בחקירה נמצא שאלבין, שהיה בעל שאיפות פוליטיות מעבר להיותו איש עסקים, חילק אופציות לח"כים מהליכוד ולעיתונאים מובילים.

ואולם החקירה נגד אלבין מעולם לא מוצתה. באוגוסט 1985 הוא נהרג לאחר שנפל מחלון חדר החקירות בבניין המשטרה ביפו, לאחר שהחוקרים השאירו אותו לבד לדקות ספורות. נסיבות הנפילה לא ברורות עד היום - האם החליט אלבין לקפוץ אל מותו דקות אחדות לאחר שחוקריו סיפרו לו על פרט מידע נוסף שיש בידיהם, או שהוא ניסה לברוח ונכשל?

שנתיים לאחר מותו, החליט היועץ המשפטי דאז, מיכה חריש, לסגור את תיק החקירה, בין היתר בשל מותו של אלבין. קובנט, שניהל את החקירה, ניסה למנוע את סגירת התיק בשל הראיות המוצקות שהיו נגד שאר המעורבים, ללא הצלחה. "ספק אם היה מקרה כזה בוטה וגס מאז. זו פרשת ההון-שלטון הגדולה הראשונה. אלבין עשה את זה בקלמזיות - כיום פרשות הון-שלטון הרבה יותר מתוחכמות מזה".

משוק של אינדיאנים להרשעות

שש או שבע שנים חלפו מתקופת הדכדוך של הנפילות בשנות ה-80 עד שהבורסה חזרה לימיה העליזים. לשגשוג המחודש בשוק ההון היו כמה גורמים: העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, ההשקעה המשלתית הנרחבת בתשתיות והסכמי אוסלו שהיו אמורים ליצור מזרח תיכון חדש. הבועה הגיעה לשיאה ב-1993 כששערי המניות עלו בחדות, ונדמה היה שכל דבר שזז הונפק. לעתים הגיעו הדברים לידי אבסורד של ממש: בית השקעות מסוים החליט להשקיע בשחקן גולף מארה"ב ועסקים קטנים ממש, שכונו בלעג "מסגריות ונגריות", הונפקו ללא שום הצדקה כלכלית.

באותו זמן נוצר הווי מיוחד סביב אחד העם, שלעתים זכה לשם "שוק של אינדיאנים" - על שם הכינוי שבו זכו חבורות של משקיעים ספקולנטים שקנו ומכרו יחד את אותה המניה, מבלי להתעניין בדו"חות הכספיים של החברה, בשווי שלה או באיכות הניהול שלה. מבחינת משקיעים אלה, שלפני עידן האינטרנט התגודדו סביב המסכים בבנקים הגדולים שהציגו את מצב המסחר, העיקר היה כי קיימת שמועה שמריצה את המניה, וכולם יכולים להרוויח. ואכן, בימי השיא נראה היה שכולם מרוויחים: מנהלי ההשקעות היו יושבים בצהריים לארוחות שחיתות במסעדת תפוח זהב של ישראל אהרוני, ששכנה אז בצמוד לבורסה וכוכבי בורסה צעירים, כמו יובל רן, אז בעל השליטה בחברת קווי אשראי שמאוחר יותר ברח מישראל לאחר שעסקיו התמוטטו, הסתובבו עם שעונים יקרים ומכוניות מרצדס חדישות.

בפברואר 1994 הגיעה ההתמוטטות: שערי המניות נפלו בחדות. מיד לאחר מכן החלו להתברר פרשות השחיתות השונות שגרמו להעלאה המואצת של השערים. המפורסמת בפרשות אלה היא פרשת הדיסקונטאים, שבה הורשעו שישה עובדים בבנק דיסקונט ושני משקיעים בהרצת מניות ואג"ח ממשלתיות. אחד מהמשקיעים היה טדי שגיא, כיום מיליארד בזכות חברת ההימורים המקוונים פלייטק, שאותה הקים לאחר שהשתחרר מהכלא. הם פעלו כחבורה מתואמת היטב: המשקיע היה רוכש לחשבונו האישי אג"ח ומניות, ולאחר מכן פעל להזרמת ביקושים מחשבונות ניירות הערך של תיקי לקוחות שנוהלו בידי בנק דיסקונט. לאחר שהושגה עליית השער, המממנים היו מוכרים את ניירות הערך בעסקות מחוץ לבורסה, ומתחלקים בשלל עם עובדי הבנק.

לפי הערכות רשות ניירות ערך, הרווחים הגיעו לסכום של כ-5 מיליון שקל, אבל לשם השגת רווח זה הדיסקונטאים "שיחקו" עם מניות בהיקפים המתקרבים לעשרות מיליוני שקלים. שנים מאוחר יותר טענו המורשעים שהם קיבלו עונשים מחמירים מדי למען יראו וייראו בשוק הון שכמעט כולו פעל באופן דומה, ובוודאי שהופלו לעומת ראשי הבנקים שהריצו מניות בשנות ה-80 אך לא זכו לעונשי מאסר.

אחד מעובדי הבנק, שהיה בעל חלק מרכזי בפרשה, נותר ממורמר לנוכח מה שנעשה כיום בשוק ההון. "בשנים האחרונות היו חברות גדולות שגייסו סכומי כסף אדירים מהציבור, אף על פי שהם ידעו שהן בצרות", הוא אומר, "בעיתונים של אז התייחסו אלי כאילו רצחתי את ארלוזורוב, אבל כיום יש טייקונים שעושים בבורסה דברים חמורים הרבה יותר".

פרשה חמורה יותר מזו של הדיסקונטאים היתה פרשת אילון צברי, שב-1994 היה סמנכ"ל חברת גמולות, שניהלה את קופות הגמל של בנק הפועלים בהיקף שבין 25 ל-30 מיליארד שקל, ונחשב לאיש החזק בשוק ההון. באותם ימים היה שם הקוד "צברי בנייר" אות לשאר המשקיעים להיכנס למסחר במניות של צברי, מתוך ציפייה שאלה יעלו. בפרשה זו היו מעורבים גם בכירים בבתי השקעות נוספים שעבדו עם צברי: חיים רגב מבית ההשקעות פסגות, אז תחת בנק לאומי, ויורם נגלר, מנהל השקעות בקבוצת דברת-שרם, לימים בית ההשקעות דש.

דמות משמעותית נוספת היתה מנהל תיקים בשם קובי רמות, שהיה עד מדינה בפרשה. רמות וצברי הסכימו כי האחרון ישתמש במידע המגיע לידיו מכוח תפקידו בגמולות כדי להמליץ בפני רמות על רכישת מניות עבור השותפות שנוצרה ביניהם. בשלב מסוים צירף רמות את נגלר ורגב, שהורשעו אף הם בפרשה.

ב-2003 הורשע צברי בשורה של עבירות תרמית בניירות ערך, מרמה ושוחד, ונידון לחמש שנות מאסר. עד היום לא ברור בכמה כסף שיחק צברי. הפרקליטות טענה כי צברי פשע תוך שהוא משתמש בכספי עמיתי קופות הגמל שנוהלו על ידי גמולות, פעילות שגרמה לנזק בהיקף של מיליוני שקלים גם לעשרות אלפי המשקיעים בבורסה.

פרשה נוספת מאותה השנה היתה פרשת "המאפיה הרוסית". שם הקוד בפרשה זו היה "הרוסי בנייר", מלת קסם שהביאה ב-1993 לעלייה מטאורית במניות מסוימות. מאחורי הסיסמה עמדו שני אחים מנהלי התיקים: ולדימיר סער ואריה שפיר, שניהלו ביחד תיקי השקעות בסך 80 מיליון שקל. הם קנו מניות של ארבע חברות קטנות, שבעקבות כך רשמו עליות של מאות אחוזים. כשנעצרו השניים, שערי המניות צנחו בחדות ורשמו הפסדים של עשרות אחוזים. ב-2002 הורשע שפיר בעבירת תרמית בניירות ערך ונידון לשנת מאסר. אחיו, סער, עזב את ישראל שנים קודם לכן ולא הועמד למשפט.

פרשה מפורסמת נוספת היתה זו של חברת הביטוח לה-נסיונל. בין 1992 ל-1994 דיווחה החברה, כמעט מדי יום, על עסקה חדשה שבה מכרה פוליסות ביטוח חיים ותוך זמן קצר הגיע גם להנפקות בבורסה. החברה הספיקה לבצע שלוש הנפקות ציבוריות, וגייסה מהציבור 130 מיליון שקל. תוך שלוש שנים זינק שווי השוק של החברה ממיליונים בודדים למיליארד שקל.

ב-1995 התגלתה התרמית: חלק ניכר מתיק ביטוח החיים התבסס על עסקות פיקטיביות עם קיבוצים שרכשו פוליסות לשלוש שנים בלבד. על סמך פוליסות אלה, הצליחה לה-נסיונל לקבל ממבטחי משנה בחו"ל מקדמות על חשבון הפוליסות שמכרה. בעקבות כך פתחה רשות ניירות ערך בחקירה נגד החברה על הונאה. הבעלים והמנכ"ל של החברה משה פרג הורשע ונידון לחמש שנות מאסר.

כמובן שבתקופה הזו היו פרשות נוספות. לדברי קובנט, חלקן לא הגיעו לידי מיצוי, עקב חוסר יכולת לנהל היקף חקירות גדול, ולכן הוחלט להתמקד בחקירות מסוימות בלבד. עד היום פועלים בשוק ההון אנשים שהיו מעורבים במעשי תרמית בשנות ה-90, אך לא נתנו על כך את הדין.

לדברי מנהל תיקים בכיר לשעבר, שהורשע בעבירת ניירות ערך אך זוכה לאחר הליך ממושך, על אף שכיום שוק ההון הוא לכאורה מסודר יותר ועובד לפי כללים נוקשים יותר, הרי שבאופן מהותי הבעיות נותרו על כנן. "בתי השקעות קמו במטרה אחת - להעביר את הכספים של המשקיעים הקטנים לידיהם. זה דור של אנשים שהולכים עם עניבות, חליפות, תיקים יפים, מתכנסים בחדרי ועידות מפוארים לישיבה של ועדת השקעה, אבל יודעים לחלוב את הציבור בסכומים הרבה יותר גבוהים מאשר אותם אלה שקראו להם אז בזלזול ‘אינדיאנים'. דבר לא השתנה - היכן שיש כסף, יש חמדנות וגניבות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#