המחלה הדרומית: 600 אלף איש סובלים מהזנחה של שירותי הרפואה - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המחלה הדרומית: 600 אלף איש סובלים מהזנחה של שירותי הרפואה

ב-60% משטח ישראל ישנו מחסור חמור במיטות אשפוז וברופאים; אז מה הפלא שבנגב מתים יותר מבמרכז? מסע בחצר האחורית של מערכת הבריאות

10תגובות

 מרפאת טיפת חלב בכסייפה היתה מלאה עד אפס מקום בבוקרו של אחד מימי ראשון בחודש האחרון. אמהות בדואיות הצטופפו והחזיקו את תינוקותיהן. חדר ההמתנה הקטן אולי אינו שונה מאלה של טיפות חלב רבות בישראל, אבל ההבדל מתרחש בתוך החדרים. בכסייפה המציאות שונה בתכלית מכל מה שמתרחש בתחנות אם וילד ברחבי המדינה.

אמנה אלסנעה, האחות האחראית בתחנה, יחד עם אחיות טיפות חלב האחרות באזור, הן כמעט הכתובת היחידה של נשים בדואיות בנגב - לא רק בתחום פעילותן, אלא גם בנושאים רבים אחרים. אלסענה מספרת כי אחרי 20 שנה בתפקיד היא כבר יודעת לזהות בנקל אם האשה שיושבת מולה עם תינוק בידיה סובלת מאלימות במשפחה. "לפעמים מספיק לשאול 'מה שלומך', והיא פורצת בבכי", היא מספרת. "זה קורה רק כאן, ואני אולי הכתובת היחידה שהיא יכולה לשתף בדברים כאלה".

הצרכים המיוחדים של המגזר הבדואי בנגב הופכים את האחיות באזור לגורם שאחראי במידה רבה על מעקב אחר ההריון, על חיסון התינוקות ובמקרים רבים הן גם נדרשות להיות אוזן קשבת למצוקות נפשיות ומשפחתיות. "אנחנו מרגישות הרבה פעמים גם כאחיות, גם כעובדות סוציאליות, כפסיכולוגיות וכפקידות", אומרת אלסענה.

האתגר עצום. האוכלוסייה הבדואית שייכת ברובה למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך בישראל. נשים בדואיות רבות אינן יודעות קרוא וכתוב ותלויות לחלוטין בבעלים שלהן כדי לנוע ממקום למקום.

המספרים היבשים מעידים על מצב רפואי קשה במיוחד: שיעור תמותת התינוקות עד גיל שנה במגזר הבדואי גבוה יותר מפי ארבעה מהשיעור ביישובים היהודיים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2010, שיעור תמותת התינוקות בכפרים מוסלמיים (כולל היישובים הבדואיים) הוא 11.2 מקרי מוות לכל 1,000 לידות, לעומת 2.7 לאלף לידות ביישובים היהודיים. השיעור הכולל של תמותת תינוקות בישראל הוא 3.8 ל-1,000 לידות, אך ביישובים הבדואיים הלא מוכרים, השיעור הוא 12.2 ל-1,000 לידות.

לנתונים הקשים יש סיבות רבות: נישואי קרובים הנפוצים במגזר וגורמים למומים מולדים, נשים רבות (17%) שמגיעות ללידה מבלי שעברו ולו בדיקת סקר אחת, קשיי נגישות לשירותי בריאות, מצב תברואתי קשה בכפרים, וכמובן עוני שגורר תופעות כמו חוסר תזונתי.

חיסון באמצע המדבר

עם כל חבילת הקשיים הזו מתמודדות כמעט לבדן אחיות טיפת החלב המשרתות את הבדואים בנגב. הן נדרשות לבצע תפקיד חסר תקדים בהיקפו ובאחריותו. ניהול מעקב ההריון של הנשים, למשל, נמצא פעמים רבות באחריותן הבלעדית: "לכל אחות כאן יש חשיבות עצומה, מכיוון שמגוון האפשרויות שעומד כאן לרשות הנשים נמוך לאין שיעור מהמרכז", אומרת ליאורה שחר-רוטברג, אחות מחוזית במחוז דרום. "אין כאן רפואה פרטית, הפרישה של קופות החולים מצומצמת וכדי להגיע לבדיקות צריך לנסוע עד באר שבע או ערד. הרופא בטיפת חלב מבצע רק אולטרסאונד ראשוני, אבל את הבדיקות האחרות צריך לעשות בבאר שבע.

"האחות בתחנה נדרשת לדאוג בעצמה לקביעת כל התורים לאולטרסאונד, להיי-ריסק וכו'. זה גוזל זמן ויוצר עומס על האחיות, כי במקום לקבל אשה ל-20 דקות זה יכול לקחת שעה וחצי, ולכן הטיפול מורכב יותר וארוך. כדי לבצע מעקב טוב ויעיל, צריך להשקיע מאמץ אדיר בכוח אדם".

אלסנעה מוסיפה: "אם מישהי מגיעה אלי עם תשובה של אולטרסאונד, אני צריכה להפעיל שיקול דעת ולראות מה משקל העובר, האם יש ריבוי מי שפיר ועוד. שליש מהמטופלות לא יודעות קרוא וכתוב, לפעמים אפילו לא לטלפן. אני צריכה לקבוע את התורים, לשבת אתה ולהסביר לה הכל בעל פה".

האחיות אחראיות גם על המשימה הקריטית של חיסון התינוקות בכל הפזורה הבדואית, המתפרשת על שטחו של הנגב. "60% מהמטופלות שלנו הן מהפזורה, ועבורן זו משימה לא פשוטה להגיע לטיפת חלב", אומרת אלסנעה. "האשה הבדואית תלויה בבעלה וביכולת והרצון שלו להסיע אותה לטיפת חלב. אם הוא לא יכול היא פשוט לא תגיע. לפעמים היא תלויה גם בחמות, כי יש נשים שלא יכולות לצאת מהבית בלי ליווי. אנחנו עוקבות ובודקות מי מגיעה ומי לא, ומתקשרות לנשים שוב ושוב כדי שלא יהיה פיגור בחיסונים. למשפחות שקשה להן להגיע גם אחרי ניסיונות רבים שלנו לזמן אותן, אנחנו שולחים ניידת חיסונים שמגיעה עד אליהן, לפעמים עד לאוהל באמצע המדבר".

בכל הקשור לחיסונים, התוצאות מדברות בעד עצמן: נכון ל-2008, השנה האחרונה שבה נבדק היקף הכיסוי החיסוני בישראל, שיעור הילדים המחוסנים בגיל שנתיים בקרב הבדואים שווה ואף מעט גבוה יותר מהאוכלוסייה היהודית - משימה כמעט בלתי אפשרית שהוכתרה בהצלחה.

האחיות לא באות

לא בטוח שהישג החיסונים יישמר לאורך זמן: למרות החשיבות שיש לאחיות טיפת החלב במגזר, למשרד הבריאות יש קושי עצום בגיוסן. "יש מחסור אדיר בכוח אדם סיעודי, שרק מחמיר והגיע לממדים קריטיים בשנתיים האחרונות", אומרת ד"ר אילנה בלמייקר, הרופאה המחוזית של מחוז דרום במשרד הבריאות.

לדבריה, "אנחנו חיים במציאות שבה מצד אחד תמיד יש מחסור באחיות ומצד שני יש גידול מתמיד באוכלוסייה הבדואית. בעשר השנים האחרונות סגרתי 16 טיפות חלב במגזר היהודי ופתחתי 11 במגזר הבדואי, וזה עדיין לא מספיק. בגלל המחסור נאלצנו להפסיק את השירות בשלוש תחנות ואנחנו נאבקים כדי לפתוח אותן מחדש.

"זה מתסכל, כי יש לי תקנים פנויים, יש תקציב לעשרות אחיות נוספות, אבל מכיוון שיש מחסור בכל האזור וכל המוסדות הרפואיים מתחרים על כל אחות, אנחנו לא עומדים בתחרות. האחות פה היא מטפלת עיקרית שמתמודדת לבד עם כל הבעיות. זו עבודה קשה ומאתגרת, ואחיות רבות מעדיפות לעבוד פחות קשה עבור אותו שכר במקומות אחרים".

למעשה, באופן כמעט בלתי נתפש השירות החיוני הזה תלוי כל כולו באחיות אחדות שעושות את כל ההבדל בין תחנה פתוחה שמחסנת מאות תינוקות לבין תחנה סגורה. "אנחנו מחכים לאחות שתחזור מחופשת לידה כדי לפתוח את אחת התחנות שנאלצנו לסגור, אבל בינתיים ברהט אחות אחראית שברה את היד, כך שהאחות שתשוב מחופשת הלידה תצטרך להחליף אותה, כי התחנה ברהט מטפלת בשליש מהלידות במחוז", מתארת בלמייקר את המתמטיקה האכזרית של המחסור.

לדברי בלמייקר, בשנים האחרונות מודעים משרדי הממשלה לבעיה הייחודית בשירות ומנסים ליצור תמריצים שיסייעו בגיוס אחיות. זה לא מספיק: "יש מענק של 25 אלף שקל לאחיות חדשות, אבל אין תוכנית שימור לאחיות ותיקות", אומרת שחר-רוטברג, שסבורה שרק תמריצים כספיים משמעותיים יצליחו להטות את הכף. "צריך למצוא דרך לכמת את הקושי המיוחד פה. זה לא בר השוואה לשום תפקיד אחר של אחות בישראל".

אין מיטות שיקום

מצוקת טיפות החלב בנגב היא רק דוגמה אחת לבעיות שמאפיינות את האזור בתחום הבריאות. כבר שנים רבות שהאזור, 60% משטחה של ישראל עם קרוב ל-600 אלף תושבים, סובל מפיגור והזנחה ביחס לשאר חלקי ישראל.

כך זה נראה במספרים: שיעור מיטות האשפוז לנפש בדרום, למשל, הוא הנמוך בישראל, עם 1.38 מיטות ל-1,000 נפש, לעומת 1.9 בממוצע הארצי (שגם הוא נמוך בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות, 3.3 מיטות ל-1,000 נפש). על מיטות ייחודיות אין מה לדבר. באזור הנגב כולו אין מיטות שיקום כלל ואין הוספיס אשפוזי לחולים סופניים. גם שיעור עמדות הרפואה הדחופה באזור נמוך ביותר מ-50% מהממוצע הארצי, אף שהמרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע הוא אחד מהמרכזים הרפואיים שמקבלים את מספר הפניות הגבוה ביותר למיון מדי שנה.

ואולם הבעיה הקשה ביותר של האזור היא המחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי. לא רק טיפות החלב נאבקות על כל אחות, זו גם המציאות של שאר המוסדות הרפואיים. שיעור הרופאים המועסקים בדרום נמוך, וב-2009 היה 2.1 ל-1,000 איש, לעומת 3.3 בממוצע הארצי. בעיה שאולי חמורה אף יותר קיימת בתחום הסיעוד, עם 3.7 אחיות ל-1,000 נפש, לעומת 5.1 בכל הארץ. גם במרפאות קופות החולים יש מחסור ברופאים, ולא פחות מטריד מכך, רק 40% מהרופאים הם בעלי תואר מומחה, לעומת 58% באזור המרכז.

"העיסוק העיקרי שלי הוא לשמר כאן את האנשים ולהביא נוספים", אומר ד"ר מיקי שרף, מנהל המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. סורוקה, אחד המרכזים הרפואיים הגדולים והחשובים בישראל, משרת באופן כמעט בלעדי את כל תושבי הנגב, אוכלוסייה גדלה משנה לשנה. "יש לנו 200 אלף פניות למיון בשנה - המספר הגבוה ביותר בישראל, יותר מחצי מיליון ביקורים במרפאות האמבולטוריות, 32 אלף ניתוחים וכ-14 אלף לידות", אומר שרף. "אנחנו נמצאים בתנופת בנייה והצטיידות ובשנה הקרובה ייחנכו כאן חדרי לידה חדשים, יחידה חדשה להפריה חוץ גופית, כירורגיית ילדים ועוד, ויתווסף ציוד מתקדם חשוב כמו CT-PET, ממוגרפיה דיגיטלית ו-MRI חדיש".

עם זאת, על כל אלה מאיימת מצוקת כוח האדם, אומר שרף. "בתחום ההרדמה, למשל, אנחנו מתמודדים עם מחסור גדול ברופאים. דרושים המון מרדימים כדי להפעיל 18 חדרי ניתוח, חדרי לידה, יחידת כאב, טראומה ועוד, ואנחנו לא מצליחים להדביק את הצורך. אם ב-2008 היו לנו 35 מתמחים בהרדמה, כיום יש רק 26. יש מצוקה גם בתחום הרפואה הפנימית, שהיא עמוד השדרה של כל בית חולים. יש לנו 55 תקני מתמחים, אבל הצלחנו לאייש רק 37 מהם. התוצאה היא שהנטל על כל מתמחה עצום והוא נדרש לעשות לפחות שמונה תורנויות בחודש".

שרף מודה "שקשה להיות אטרקטיבי כשאלה התנאים. אני נותן להם מלגות בהיקפים יפים - עשרות אלפי שקלים כתמריץ למתמחים וסיוע בשכר דירה. הכנסתי עוזרי רופא וסטודנטים לרפואה דחופה שמסייעים להם, תיגברתי את המיון במומחים נוספים עד חצות כדי להקל עליהם את העומס, אבל עדיין קשה לתפעל בית חולים כך. כשמדברים על פריפריה בדיוק לזה מתכוונים - מתמחה פה עובד הרבה יותר קשה. וככל שיש מחסור ברופאים בכל המדינה, הפריפריה ראשונה להיפגע".

אולי ההסכם הצפוי עם הרופאים שייתן יותר כסף לרופאים בפריפריה יעזור?

"תמריצים כספיים בשכר ודיור זה דבר הכרחי, והם צריכים להיות מספיק משמעותיים כדי ליצור יתרון אמיתי ולמשוך לכאן אנשים. אבל זה לא מספיק, דרוש גם תכנון קדימה. ראינו, למשל, שמבין תושבי הנגב שלמדו רפואה בבן גוריון, יותר מ-50% נשארו לעבוד כאן, לעומת 30% בלבד מכלל הבוגרים. לכן אנחנו בודקים אפשרות לתת עדיפות בקבלה ללימודים לתושבי הנגב. חייבים לחשוב בצורה יצירתית כדי לפתור את הבעיה שמחריפה".

רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, מתריעה כי אם לא יחול שינוי עמוק בסדרי העדיפויות הלאומי, שירותי הבריאות בדרום צפויים להידרדר עוד יותר: "הנגב לא נמצא על סדר היום הציבורי של משרד הבריאות ושל ממשלת ישראל", מאשימה כרמי. "מי שנמצא על סדר היום זה מרכז מדינת ישראל".

גם כרמי מודאגת במיוחד מהמחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי בדרום: "חסרים לנו המון רופאים ואחיות בנגב. האם האשמה היא שלנו? לא. האשמה היא בכך שאין בישראל יכולת להשאיר את הרופאים המצוינים והאחיות הנהדרות כאן, כי להכשיר אנשים בנגב זו חבילה גדולה שנותנים במרכז ולא בדרום. אם לא בונים את החבילה הזו בשיתוף של כל הגופים ולא מספקים משאבים בהיקפים משמעותיים, זה לא יעבוד". לדבריה, "אנשים נמצאים בנגב כיום בגלל מחויבות ואידיאולוגיה, ויש גורמים שמנצלים זאת, אבל זה לא יימשך לנצח. צריך להוריד את הכפפות ולהבהיר שהנגב הוא חלק ממדינת ישראל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#