יוזמה לא שיתופית: כך נהפכה התנועה הקיבוצית לחממת יזמויות פרטיות - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יוזמה לא שיתופית: כך נהפכה התנועה הקיבוצית לחממת יזמויות פרטיות

מה קורה כשיום אחד הקיבוץ מופרט - והחברים נדרשים להתחיל לפרנס את עצמם? הם מקימים עסקים קטנים, ועדיין דואגים מ"מה יגידו"

5תגובות

>> הביקור בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן מגלה מתחם שוקק חיים. מה שהיה בעבר קיבוץ שיתופי רוגע, נהפך בשנים האחרונות למרכז עלייה לרגל לאנשי האזור. חנות בגדים? יש. מספרה? גם. רוצים לקנות אופניים או לאמץ כלב? אין בעיה, ובסוף הסיבוב אפשר גם פשר לנגב חומוס ביתי עם פיתות מהטאבון. עשרות עסקים פרטיים פועלים כיום באפיקים, כשרובם הגדול הוקם על ידי החברים ושייך לקיבוץ.

בתנועה הקיבוצית נחשב אפיקים לקיבוץ שהבין מהר מכולם כיצד למנף את אחד ממנועי הצמיחה החשובים של תהליך ההפרטה - עידוד יזמות כלכלית ועצמאית.

בתיה רוקמן, לשעבר ראש אגף היזמויות בקיבוץ, מספרת על התהליך: "הכל התחיל ב-93', כשאפיקים נכנס למשבר כלכלי חמור. הייתי מרכזת הענפים בקיבוץ, שהיה אז שיתופי לחלוטין, וכל הזמן שמעתי ‘לא - אין כסף, לכן לא עושים את זה, ולא את זה וגם לא את זה'. שאלתי מה כן אפשר לעשות, ובמסגרת התשובה הצעתי לשבור מיתוס מסורתי. באותה תקופה רק למפעלים מותר היה להביא כסף, ולענפים אחרים היה אסור. הם היו אמורים לשרת את החברי הקיבוץ ולא להרוויח. אמרתי ‘בואו נייצר עוד מקורות הכנסה על ידי פתיחת חלק מהענפים הקיימים גם למי שאינו חבר - הקונדיטוריה תמכור עוגות והמתפרה תשרת בתשלום גם אנשים מבחוץ'".

הרעיון, שהיה מהפכני לזמנו, עבר בלית ברירה. הקיבוץ היה בתהליך הישרדות, וכשצריך להאכיל לא מעט פיות, חייבים לחשוב מחוץ לקופסה. תזרים המזומנים החדש והנאה הוכיח כי מדובר בהצלחה. ב-96', כשהקיבוץ עדיין שיתופי, עשו באפיקים את הצעד הבא והקימו אגף יזמויות, ורוקמן מונתה לעמוד בראשו. "היו שתי מטרות" היא אומרת, "להביא עוד כסף הביתה ולאפשר לחברים להגשים חלום. מי אמר שכולם צריכים לעבוד במפעל או ברפת?"

כך, נתלתה הודעה על לוח המודעות שהציעה לכל חבר את האפשרות להגיש בקשה לפתוח עסק. יחד עם כל יזם-קיבוצניק הכינה רוקמן תוכנית עסקית, והקיבוץ החליט כמה ישקיע. בין 96' ל-2004 הוקם בכל שלושה חודשים עסק חדש אחד לפחות בקיבוץ. כך למשל, הוקמה בהשקעה של 20 אלף שקל חנות הדגים הצמודה למדגה. "החברים היו מרוצים", אומרת רוקמן. "הם היו כל כך גאים, עד שנהפכו למשווקים הטובים ביותר שלנו, הביאו חברים לקנות והפיצו את השמועה בחוץ. הם עשו את העבודה".

ומי הרוויח?

"הקיבוץ קיבל הכנסה נוספת, אבל החבר נהנה ממימוש עצמי".

לא דובר אז על רווח פרטי?

"זה היה הצעד הבא".

ב-2004 החל אפיקים את תהליך ההפרטה. הדרך מיזמות פנימית ליזמות הסטנדרטית, היתה קצרה. כשהחברים מכירים את המושג תוכנית עסקית, והקיבוץ הולך אתם יד ביד וגם נותן הלוואה ראשונית - קל יותר להקים עסק. כיום פועלים באפיקים כ-100 עסקים פרטיים, חלקם על ידי עוסקים מורשים, ממש כמו בעיר, עבור חלקם הנהלת החשבונות עדיין עוברת דרך הקיבוץ. בשני הפורמטים מדובר בעסקים עצמאיים לכל דבר: היזם משלם שכר דירה, חשמל, מים ומסי מדינה, וכחבר קיבוץ גם את מסי הקהילה. הוא נדרש גם להחזיר את ההלוואה שנתן הקיבוץ כהון ראשוני. ההכנסות הנותרות הן כולן שלו. "אם יעבוד קשה ויעיל יותר - הוא גם ירוויח יותר", אומרת רוקמן.

מה במקרה שבו העסק מפסיד?

"אם יש בן זוג בעל משכורת גבוהה, ניתן לכסות את ההפסדים מההכנסה הזו - אם אין, ממש כמו בעיר, הוא נסגר".

מה כמות ההלוואות המוחזרות לעומת החובות האבודים?

"רוב ההלוואות מוחזרות במלואן. רק מיעוט אינו מסוגל להחזיר אותן".

ומה מרוויח הקיבוץ בפורמט הזה?

TheMarker

"אין רווח כלכלי, כי הקיבוץ לא שותף ברווחים. הקיבוץ מקבל את דמי השכירות (שאינם גבוהים כמו בעיר), אבל הרווח הגדול הוא חבר שמח שלא תלוי על צוואר הקיבוץ. גם בקיבוצים מופרטים מתקיימת רשת ביטחון לחברים שאינם חיים מהכנסותיהם. כל חבר שאינו נזקק לה הוא רווח ישיר לקיבוץ".

אפיקים נחשב כיום ל"קיבוץ של העסקים הפרטיים"?

"הפכנו למותג שבין היתר, מושך את צעירי הקיבוץ לחזור ולהשתמש בכלי שמאפשר להם לחיות בקיבוץ, אך לשמור על עצמאות כלכלית. מדובר במנוע צמיחה רב עוצמה. יזמים מבחוץ גם הם רוצים לשכור אצלנו שטחים כי יש פה הרבה תנועה, וזו כמובן הכנסה נוספת. לא מעט קיבוצים מופרטים נהפכים למקום עצוב מפורק ועני. פה זה לא קרה".

המעמד החברתי בסכנה

"ההתנהלות של אפיקים היא קייס סטאדי מעניין", אומרת ד"ר סיביל היילברון, ראש תוכנית מנהלים במרכז האקדמי רופין, וחוקרת יזמות במכון להגירה ושילוב חברתי. היילברון, ככל הנראה חוקרת הקיבוצים היחידה בישראל, היתה בעצמה חברת קיבוץ עד 2004, ומכירה את התופעות הן מהצד האקדמי והן מהצד המעשי.

בתחילת השיחה מזדרזת היילברון לנפץ מיתוס: "יזמות משויכת להתנהגות אינדיווידואליסטית וקפיטליסטית, ומכאן התפישה כאילו בקיבוץ שיתופי מעולם לא היתה יזמות - זה לא מדויק. גם לפני ההפרטות התקיימה בקיבוצים תופעה יפה ומעניינת - אנשים הקימו מסעדות, משרדי עורכי דין ומפעלים למרות שידעו שלא יקבלו אגורה לכיסם".

ללא תמריץ כלכלי, מה היה הרווח?

"סטטוס חברתי, שהוא בהרבה מובנים דבר הערך היחידי שיש לחבר קיבוץ. במקרה הטוב הסטטוס התחזק, במקרה הרע החברים ספגו לא מעט ביקורת. סיכון הסטטוס החברתי בקיבוץ לא פחות קשה מהסיכון הכלכלי שלוקח יזם בעיר".

מי החליט בכל זאת לקחת את הסיכון?

"חברים בעלי תכונות כמו הישגיות, בעלי עניין אישי או יכולת מימוש הזדמנויות. החבר רצה להיות הבוס של עצמו וייצר לעצמו מקום עבודה שיתרום לו עניין, בין אם מדובר בסנדלריה, בית בירה או גן קקטוסים".

TheMarker

את השלב היזמי הפנימי הזה מכנה היילברון כ"שלב יזמות הבחירה" - איש לא מכריח ליזום ענף חדש. החבר עושה זאת מרצונו והקיבוץ מרוויח, אך הוא עצמו מסתפק בתקציב החודשי שניתן לכולם. פעילות מהסוג הזה ניתן למצוא גם כיום בלא מעט קיבוצים שיתופיים, בעיקר אלה העשירים, כמו מעגן מיכאל, גן שמואל או משמר העמק. אלה הבינו כי מימוש עצמי הוא לא מלה גסה, בעיקר בקרב הצעירים.

"האפשרות ליצור יזמות פנימית מספקת את כל הצדדים", אומרת היילברון. "המסגרת השיתופית נשמרת, ולעתים נוצרת אפילו הרחבה של מקורות ההכנסה, אבל העיקר הוא החברים שאינם מתוסכלים ותורמים מכישוריהם לקהילה".

יזמים בלית ברירה

שלב יזמות הבחירה חלף ברוב הקיבוצים בסוף שנות ה-90. "יזמות פנימית מוגברת אנחנו רואים מאז אמצע שנות ה-80, אז החל משבר הקיבוצים", אומרת היילברון. "את הקפיצה הגדולה לכיוון יזמות אישית אנחנו רואים מ-1997. עבור קיבוצניקים רבים פשוט לא היתה ברירה. באין מקורות פרנסה אחרים, החבר נדרש להתפרנס בעצמו ופעמים רבות פנה לעצמאות. חלק מהחברים שמחו על האפשרות להגשים חלום אישי, אחרים עשו זאת בלית ברירה".

בחירת הדרך היזמית בקיבוץ אינה מקרית. על פי נתוני התנועה הקיבוצית, בכ-270 קיבוצים בישראל פועלים כיום כ-2,500 עסקים פרטיים. רשימות חלקיות שיש בידי התנועה מסמנות מגמה: העסקים הפרטיים בקיבוצים יהיו בדרך כלל עסקים זעירים שאינם דורשים הון גדול להקמתם. כך למשל, ניתן למצוא מאות אמנים למיניהם - מסטודיו לקרמיקה, דרך חרוזי זכוכית ועד לציור על משי ועבודות עץ. במקביל ניתן למצוא גם מאות שירותי רפואה אלטרנטיבית או שירותי ידע, כמו גרפיקה, ראיית חשבון או עריכת דין. בכל המקרים האלה מדובר בעסק שקל וזול יחסית להקימו. כשהקיבוץ נותן חדר במחיר נמוך, וגם החשמל והמים הם במחירי עלות, כל שנדרש הוא חומרי הגלם, המחשב או מיטת המסאז'.

נמרוד גליקמן ניו יורק טיימס

עסקים אחרים נסמכים על התשתית הקיימת, בעיקר בתחום המזון. כך, ניתן למצוא עשרות מחלבות בוטיק, מכוורות, קונדיטוריות או יקבים שמנצלים מוסדות שהקיבוץ כבר אינו מנצל - ובזול.

מה שקשה למצוא ברשימת העסקים הם בתי תוכנה, מפעלים הדורשים פס ייצור או כל מיזם אחר הדורש הון ראשוני גדול. הנגישות להון היא אחד החסמים הגדולים העומדים בפני הקיבוצניק, שלא יכול פשוט ללכת לבנק ולבקש הלוואה. לרובם אין ערבים תקפים, ומכיוון שאין להם רכוש, הם גם לא יכולים להמציא לבנק ערבויות. יוצא מכך שמקור ההון הראשוני הוא הקיבוץ עצמו, ולזה בדרך כלל אין משאבים רבים.

גם באפיקים מעריכה רוקמן כי ההלוואות להקמת העסקים נעו בין 10,000 ל-20 אלף שקל, ובמקסימום הגיעה הלוואה אחת ל-70 שקל אלף עבור קונדיטוריה חדשה. כל זמן שההון מגיע בלעדית מהקיבוץ - קשה לפרוץ את מסגרת העסק הזעיר.

גם הנהלת החשבונות הפנימית היא סוג של חסם. למרות שהחוק אינו עוצר את היזם-החבר מלהפוך לעוסק מורשה, הרי שפעמים רבות הוא אינו מקבל אישור מטעם הנהלת הקיבוץ לעשות זאת. ההנהלה, החוששת להסתבך בעצמה אם היזם לא ינהל נכון את ספריו, מעדיפה שאת הפעילות הפיננסית הוא יעביר דרכה, גם אם ההכנסות הן שלו באופן בלעדי. התלות הזו בהנהלת החשבונות המקומית אינה מאפשרת ליזם להתמודד בעצמו עם העולם שבחוץ, מקטינה את העסק ומפריעה לו לצמוח. יש לציין כי יזמים נחושים בקיבוצים שמתעקשים, מקבלים בסופו של דבר את האישור, אך לא כולם יכולים, או מוכנים, לעמוד באומץ מול ההנהלה.

קנאה הורגת יזמות

חסם אחר הפוגע ביזמות הקיבוצית נובע מהמחסור בכלים כמו השכלה מתאימה או מוטיווציה יזמית. מ', יזמת בקיבוץ שעובר תהליכי הפרטה, נותנת הגדרה צבעונית: "קיבוץ הוא חיה פולנית", היא אומרת, "הולכים בו על בטוח".

התיאוריה של מ' קובעת שעשרות שנים של שיתוף "הרדימו" את הקיבוצניק. "הוא לא נדרש להוציא את לחמו כעצמאי, בוודאי שלא ליזום ולהרוויח, לכן הוא לא רכש כלים בסיסיים בנושא", היא מסבירה. "פתאום מגיעה הפרטה, ובגיל 40 הוא צריך להתמודד עם עולם שהוא לחלוטין לא מכיר - חשבוניות, הוצאות, הכנסות, מלאי, שיווק, מכירות ומה לא. אם נוסיף לכך את הפחד שהקיבוץ מכניס בחברים מפני גורמים מזרי אימה, כמו בנקים, מס הכנסה או ביטוח לאומי, וכמובן את קנאת החברים וצרות העין - נבין עד כמה הצלחת המיזם אינה טריוויאלית".

רוקמן מסכימה חלקית. "קנאה באמת הורגת יזמות", היא אומרת, "כבר שמעתי על קיבוץ שסגר בהחלטה עסק מצליח כי הוא לא מצא חן בעיני ההנהלה והחברים האחרים. במקום לפגוע במצליחים, צריך לנסות לעזור לכולם להצליח. עם זאת, אין דבר באישיות של הקיבוצניק שעוצרת אותו מליזום. כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח את הדלתות. ברגע שהנהלת הקיבוץ מעודדת ומסייעת לחבר - הכל פורח. בקיבוץ שבו מפחדים לאבד שליטה על החבר, זה פשוט לא קורה. ההנהלה, ולא אף אחד אחר, יוצרת את הדיכוי".

היילברון מסכימה כי מעבר לשלל החסמים המובנים, הרי שתפקיד ההנהלה הוא קריטי. "במקום שבו יש מיסוד של התהליך מתוך מחויבות ההנהלה - היזמות משגשגת. קיבוץ שאינו מחשיב את הנושא, מקשה על החברים ואינו מעוניין לעזור, לא יוכל ליהנות בעצמו מפירות התהליך. כמו בישראל כולה, גם בקיבוצים, תרומת העסקים הקטנים היא ביצירת מקומות העבודה והענקת פרנסה בסיסית. חשוב שקיבוצים יבינו זאת, ויפה שעה אחת קודם".

חומוסס בנגלי: חומוס עושים באהבה, אבל בלי פירגון

קיבוץ: אפיקים; בעלים: הגר גולדברג ; הקמה: 2006; השקעה ראשונית: 40 אלף שקל; סטטוס: עוסק מורשה; מחזור חודשי: 30 אלף שקל

>> הגר גולדברג, 51, מייסדת חומוס בנגלי ("על שם שני עצי בנגלי שליד החומוסייה") שבקיבוץ אפיקים, מעידה על עצמה ש"האנטי מעורר אותי". גולדברג מתייחסת לעיסוקים שבחרה לעצמה, שאינם נוטים לאפיין נשים ("לפני כן הייתי בעלת סנדלרייה"), אבל גם לגישה החשדנית, לדבריה, שמפגין הקיבוץ כלפי יזמיו.

"לא מתים עלינו כאן", אומרת גולדברג. "הקיבוץ לא מפרגן. לאנשים נדמה שאני מרוויחה הרבה יותר ממה שאני מרוויחה באמת. יש נוקשות מצד הנהלת החשבונות בקיבוץ. ההפרטה חדשה יחסית, ואנשים עוד עוברים תהליך. רק בחמש-שש השנים האחרונות אנשים החלו ללכת עם ארנק. גם אני כתבתי צ'ק לראשונה בחיי בגיל 30".

נקודת המפנה התרחשה כשגולדברג ומשפחתה יצאו בשנות ה-90 לשהות בת שלוש שנים בקולומביה, שם התנהלו לראשונה כיחידה עצמאית. "עברתי שם מה שאני מכנה ‘ניתוח קטרקט', חזרנו עם ראייה אחרת על החיים". גולדברג, נשואה ואם לשישה, הקימה את העסק עם בת דודתה לילך, שפרשה ממנו כדי להתמסר לאימהות.

השתיים יזמו את החומוסייה כי חשבו שבניגוד לעסקי מזון אחרים שדורשים התעסקות מסביב לשעון, הן יוכלו לשלב בין עבודה למשפחה. אלא שגולדברג, שמתייצבת במקום ב-5:30 כדי להתפיח את הפיתות, גילתה שדלתות החומוסייה לא באמת נסגרות ב-16:00. "כשיש לך עסק, הוא הולך אתך הביתה, אבל החומוס מחייה אותי". גולדברג, שלמדה את רזי הכנת החומוס בעצמה, מגישה חומוס עם מגוון תוספות. מחיר מנה ושתייה הוא כ-37 שקל. הלקוחות הם מהקיבוץ ומחוצה לו.

את העסק הקימה גולדברג כמעט ללא סיוע מהקיבוץ: היא ושותפתה דאז השקיעו 40 אלף שקל כהון ראשוני, שיפצו וריהטו את החלל שבו התמקמו - ובתמורה הקיבוץ ויתר להן על שכר הדירה למשך שנה. לגולדברג חשבון עסקי ומנהל חשבונות משלה, היא מפרישה לעצמה משכורת, ונדרשת לשלם מסים כשאר חברי הקיבוץ, בהם מס איזון (לפי גובה המשכורת) ומסי קהילה.

גולדברג לא בטוחה שתנחיל את החומוסייה לדור הבא: "אם אשרוד 10 שנים זה יהיה הישג יפה מאוד".

מול הלול, חנות לחפצי יד שנייה: יד שנייה, מקיבוצניקיות

קיבוץ: גבעת חיים איחוד; בעלים: חנוש מורג ונירה פרינץ; הקמה: 1996; השקעה ראשונית: 500 שקל; סטטוס: עוסק פטור; מחזור חודשי: אלפי שקלים

>> חנוש מורג ונירה פרינץ עבדו יחד בגן הילדים בקיבוץ גבעת חיים איחוד, כשלפני כ-15 שנה עלה אצלן הרעיון לפתוח עסק לחפצי יד שנייה, אהבה ישנה של שתיהן.

"בכל יום שישי היינו אומרות שלום לבעלים ונוסעות לשוק הפשפשים ביפו", אומרת פרינץ, "כולם שם מכירים אותנו". השתיים לחצו על הקיבוץ להקצות להן מקום לחנות, וכך היה: הן קיבלו צריף עזוב, ובעזרת 500 שקל ("חומר בידוד לגג") וקצת עזרה מהבעלים, שיפצו את הצריף מהיסוד ("לשני הבעלים יש ידי זהב, זה המזל"), והפכו אותו למוסד עלייה לרגל לחובבי וינטג'.

בתחילה כל הרווחים הלכו לקיבוץ. "לא לקחנו גרוש לכיס, אבל זה לא ביאס אותנו", אומרת פרינץ. "בעצם, נשארנו תחת העקרונות הישנים על אף שהקיבוץ עבר הפרטה, כי החנות היא לא למטרת רווח", אומרת מורג. לאורך השנים התמקמו סביבן בעלי עסקים נוספים - חנות בגדים, חנות רהיטים וחנות ספרים - כולן יד שנייה. כך נהפך המתחם לאזור בילוי שוקק, המושך אליו מאות אנשים מדי סוף שבוע.

לאחר הפרטת הקיבוץ, לפני כשמונה שנים, החלו פרינץ ומורג לשלם שכר דירה וארנונה עבור החנות ("הכל בשפיות"), כשמי מבין בעלי העסקים שאינו חבר קיבוץ משלם שכר דירה מעט גבוה יותר מהשאר. לפני ארבע שנים רכשו השתיים מזגן מכיסן ב-8,000 שקל, עליו לא קיבלו החזר מהקיבוץ, אך פרינץ מתעקשת ש"אם היינו מבקשות - לא היו אומרים לנו לא".

פרינץ מדגישה כי החנות אינה משמשת לצורכי פרנסה, שכן בחודש טוב כל אחת מהן מכניסה לכיסה לכל היותר כ-800-1,000 שקל. מורג אף עובדת במקביל לחנות, הפתוחה בסופי שבוע, בארכיון הקיבוץ, ואילו פרינץ משמשת סייעת לילד עם מוגבלות פעמיים בשבוע. "החנות היא צ'ופר עבורנו, והקיבוץ שמח לקראתנו: אנחנו תורמות לו מבחינה תרבותית, למשל, יריד ערב שבועות השנה התקיים אצלנו במתחם. היינו שמחות להרוויח יותר, אבל אנחנו לא מתלוננות. המקום בא מאהבה".

יוקה מנשאים: "הקיבוץ עוזר ונותן תמיכה"

קיבוץ: גזר; בעלים: שפרה ביבי ודנה קלקשטיין; הקמה: 2009; השקעה ראשונית: 150 אלף שקל; סטטוס: עוסק מורשה

>> שפרה ביבי ודנה קלקשטיין, בנות 31, ילידות הקיבוץ ומאותה הכיתה, פתחו את יוקה, עסק למנשאים ולאביזרי תינוקות, לפני שנתיים וחצי. שתיהן היו בחופשת לידה וחיפשו את "המנשא המושלם".

"השתמשנו כל הזמן במנשאי בד, אבל לא מצאנו את האחד שיתאים בדיוק", נזכרת ביבי. "התחלנו לשחק עם בדים. היה לנו חזון. רוב המנשאים משרתים את התינוק ולא את ההורה. רצינו לעצב מנשא בצבעים בוגרים שמביאים בחשבון את עולם הביגוד של המבוגרים".

החברות, שמגיעות שתיהן מרקע של לימודי פסיכולוגיה - קלקשטיין פסיכולוגית ארגונית וביבי לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה וניהול - הבינו שעלו על משהו, והחליטו לתת למיזם שבחיתולים הזדמנות לגדול. כיום הן עובדות מהבית, תופרות במתפרות חיצוניות ומשווקות לחנויות ברחבי הארץ. השתיים, שעובדות לבד בעסק ועומדות בזכות עצמן מבחינה כלכלית כבר עשור, אז הופרט הקיבוץ, לא התקשו להיכנס לנעלי נשות העסקים.

גם הקיבוץ, לדבריהן, עודד אותן להתקדם עם העסק. "העסקים בקיבוץ הם יישות נפרדת ממנו", מסבירה ביבי, "אך אנחנו מקבלות המון אהבה ותמיכה מהקיבוץ, לא במובן של לסייע לנו לבנות תוכנית עסקית, אלא בכך שהקיבוץ מציע לנו שירותים משתלמים בעלויות נמוכות. למשל, שימוש במבני הקיבוץ לצורך פגישות ומעבר לסטודיו בקיבוץ אם נרצה בכך". ביבי מגדירה את הגישה שמפגין הקיבוץ כלפי יזמיו כ"פרו-עסקית".

"הרעיון הוא שעסק בתוך הקיבוץ מקדם את הקיבוץ. כל אחד תורם, גם אם בעקיפין, כי מגיעים לכאן מבקרים ויש חשיפה חיובית לקיבוץ", אומרת קלקשטיין. "גם חברי הקיבוץ קונים אצלנו, במחירים נמוכים יותר, כמובן". לביבי וקלקשטיין חשבון עסקי ומנהל חשבונות משלהן, ואת ההון הראשוני, בסך 150 אלף שקל, הן הביאו מהבית. "הסכום הזה הלך על מלאי ראשוני, על בנייה של אתר אינטרנט, ייעוץ עסקי ופרסום", אומרת ביבי. "אנחנו בתהליך של פיתוח עוד מוצרים. העסק בצמיחה".

השתיים עובדות כיום על הרחבה של קו המוצרים שלהן, שאמור לצמוח בכל שנה. בעתיד הן מתכוונות לפתוח סטודיו, ואולי אף חנות מפעל. "אנחנו חולמות להעסיק אמהות מוכשרות, כך שנוכל להעניק להן תנאי העסקה טובים ומתחשבים", אומרת ביבי.

אייבקס ייעוץ עסקי מתקדם: הסוציאליסט האחרון הוא רואה חשבון

קיבוץ: מצפה שלם; בעלים: אלחנן יאיר; הקמה: 2002; השקעה ראשונית: 300 אלף שקל; סטטוס: חברה בע"מ

>> רואה החשבון אלחנן יאיר, 51, הגיע לקיבוץ מצפה שלם שבמדבר יהודה עם גרעין נח"ל של הנוער העובד והלומד, וחזר אליו לאחר השירות הצבאי בתחילת שנות ה-80 ("זו היתה משאת נפש של מי שהיו בתנועות הנוער. כל העירוניים רצו להיות קיבוצניקים").

אבל יאיר לא הלך בדרך הקיבוצניקית הידועה. כשהגיע הזמן להירשם ללימודים באוניברסיטה, הוא בחר ללמוד מינהל עסקים, עם התמחות בחשבונאות ומימון במכללה למינהל. בשנים שלאחר מכן עבד בפירמות כמו קסלמן וקסלמן וכן בברית פיקוח, משרד רואי החשבון ששירת בימים ההם את התנועה הקיבוצית, אך היציאה לעצמאות, גם תחת כנפיו של הקיבוץ, קסמה לו.

יאיר הקים משרד עצמאי לראיית חשבון בקיבוץ השיתופי, תחת הגדרה של עוסק מורשה, עם הנהלת חשבונות חיצונית - שהוכנסה בסופו של דבר לספרי הקיבוץ. קרוואן ששיפץ שימש לו משרד. "בענף שלי, בעל המשרד חייב להיות רואה חשבון, לכן לא יכולתי להקים משרד בשיתוף הקיבוץ, וזה הפתרון שעליו הוסכם", אומר יאיר. "ההכנסות הלכו לקיבוץ וקיבלתי תקציב כמו כל חבר קיבוץ אחר. זה היה בסדר גמור מבחינתי".

אף שניהל עסק מצליח, יאיר לא תמך בתחילה בהפרטה. "הייתי בין אחרוני הסוציאליסטים בקיבוץ, ולא שמחתי עם ההפרטה, אך זה היה כורח המציאות. עם הזמן הבנתי שכדי לשמור על האידיאולוגיה צריך להיות מיליונרים".

לאחר ההפרטה פתח יאיר את אייבקס, חברה לייעוץ עסקי. הוא מפריש משכורת לעצמו, ומשלם שכר דירה, הוצאות משרד ומסי קהילה לקיבוץ. ההפרטה אמנם עברה עליו בצורה חלקה, אבל לקח לו זמן עד שהרגיש בנוח לדרוש תשלום מלקוחותיו. "זה החינוך הקיבוצי כנראה. היה לי קשה לבקש כסף בהתחלה, זה נראה לי מוגזם. אבל אחרי שעושים חשבון ורואים עד כמה ההוצאות גבוהות, במיוחד על דלק, מבינים שאין ברירה".

יאיר מסביר כי אם הקיבוץ ידרוש את שירותיו כרואה חשבון הוא יקבל תשלום, אך לחברי קיבוץ יסייע בחינם. יאיר גם משמש דירקטור ללא תשלום בחברת אהבה, שהקיבוץ הוא בעל המניות הגדול ביותר בה. "זה אלטרואיזם שטבוע בי. פשוט לא נעים לי לקחת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#